טוב אבל הבטחתי סיפור
מה גם שהיום הסיפור הזה רלוונטי במיוחד
היום זה כא' באדר יום הייאר צייט של הנועם אלימלך.
הייתי נותן לסיפור הזה כותרת כזאת "סיפור חסידי על ליטאיים"
וזה הסיפור:
לפני כמה שנים רצינו כמה אנשים מכאן לנסוע קצת לחו"ל
אפשר להגיד להתאורר טיפה מהעבודה הקשה
אבל להפסיד ימי עבודה לא בה בחשבון
סתם לצאת מהארץ, זה גם לא בה בחשבון זה הרי אסור
ואז עלה הרעיון לנסוע לקברי צדיקים בחו"ל גם דיוטי גם חו"ל וגם השטתחות אצל צדיקים, מי יגיד לנו לא
ברור קצר העלה שבאותה שנה יום השנה של ר' אלימלך בפולין יוצא סמוך לשבת ולכן,
גם מעט ימי עבודה להפסיד גם שבת לא בבית (לנקות את הראש) וגם מחיר לא יקר
נסענו, יצאנו ביום רביעי בסוף יום העבודה יום חמישי לא נעבוד שישי גם כך לא עובדים
שבת אצל ר' אלימלך ובמוצ"ש חוזרים, יום ראשון בבוקר מתיצבים בעבודה עייפים אבל מרוצים.
טסנו לגרמניה בחברה גרמנית מפנקת נחתנו בחמישי מוקדם בבוקר , בנמל המתין לנו נהג גרמני מנומס שלקח את המזוודות לתא המטען ויצאנו לדרך
לא על כל המקומות אני יכול לספר מטבע הדברים..
אבל היינו במיכלשטט והיינו בפרנקפורט בכמה בתי עלמין חשובים היינו אצל אימו של החתם סופר ואפילו היינו בוורמייזה אצל רש"י
ישבנו על הכיסא שעל פי המסורת עליו כתב רש"י את כתביו, טבלנו רגליים במקווה הקפוא שבמקום
ואפילו לקחנו כמה תמונות משהשקע בקיר שעל פי המסורת לשם נדחקה אימו של רש"י שהייתה בהריון בזמן מהפרש ניסה לרמוס אותה.
בערב הודיעה לנו אחד מהשותפים למסע שסבתא שלו (אם הוא לא טועה..) אמרה לו שאסור לישון בליילה על אדמת גרמניה..
מה עושים? ליילה אחד כבר היה לנו ליילה לבן, עוד אחד?
מכיוון שאנחנו מכבדים אחד את השני החלטנו לנסות להשיג טיסה כאן ועכשיו לפולין, נגיע ביום שישי בבוקר ונמשיך את המסע.
ב"ה השגנו טיסה במטוס שהיה משהוא שבין עפיפון לפייפר והגענו לפנות בוקר כמו גדולים לפולין, העיקר שלא ישנתי על האמת הצוררים.
בפולין עשינו מה שכולם עושים:
קראקוב
ווארשא
רימינוב
ועוד אין ספור מקומות שאני כבר לא זוכר
היינו גם בכניסה לאושוויץ ומי שהיה מסוגל לעמוד על הרגליים נכנס, אני קרסתי על הספסל בכניסה..72 שעות ללא שינה.
כחצי שעה לפני שבת הגענו לליזנסק, רצנו לברר מי אמור "לשבץ" אותנו במקום לינה לשבת
כמובן שהמשבץ שראה קבוצת ליטאים שפוכים מעייפות "דפק" אותנו במקום הכי גרוע שנשאר לו..
הכי גרוע? זה מגרש ענק שעליו בנו אוהלים ענקיים גם כן "ריצפו" אותו בלוחות עץ, חילקו אותו "לחדרים" עם פוליגל
הכי קטע זה המיטה, המיטה הייתה אלונקה, אלונקה ממש כמו במלחמת השיחרור כמעט בגובה הרצפה מעץ..
ריצוף הרצפה בלוחות עץ היה חובה מכמה טעמים הטמפרטורה בחוץ צנחה הרבה מתחת לאפס והייתה בוצית לחלוטין.
הנחנו את המזוודה על האלונקה ורצנו לאיזור המקווה/המקלחות רק בשביל לגלות שעוד כמה דקות שבת ויש לפנינו 700 איש בתור,
ירדנו מהרעיון ועשינו מה שמכונה "טוש פורטוריקני" מי שמכיר מכיר ומי שלא ישאר בלא..
ירדה שבת המלכה, התפללנו הכי קרוב שאפשר לאלונקות שלנו..וגילינו שבחיים אין רע בלי טוב..
חדר האוכל ממוקם ממש צמוד לאוהל האלונקות שלנו..חשבנו נסעד סעודת שבת שתי פסיעות ואנחנו חולמים חלומות על האלונקות..
לא נרחיב את תאורים על סעודת שבת בליזנסק, מי שלא ראה לא יבין את זה
אלפי יהודים יושבים באוהל ענק וסועדים יחד מעדנים של ממש, סדר מופתי ושפע כזה לא רואים.
לא היינו מסוגלים להמתין לקינוח עשינו זימון, צעדנו 2 צעדים וקרסנו לתוך האלונקה, מעל 72 שעות בדרכים לא הולך ברגל.
ובלילה ההוא..לאחר כשעתיים של שינה אני מתעורר ומרגיש שהריצפה מעץ רועדת, רעידת אדמה? לא יכול להיות הייתי מספר 1 בגאוגרפיה בכיתה..
ובפולין אין רעידות אדמה
לאט לאט מתעוררים כולם ולא מבינים מה קורא כאן רצפת העץ רועדת/רוטטת ללא הפסקה..
זרקנו על עצמנו בגד ויצאנו לראות מה זה, מרחוק נשמע קול, הלכנו לכיוון הקול
ומה שראינו רק אנחנו ראינו..היה שם טיש חסידי, למטה במרכז יש האדמו"ר סביבו ישנו כמה יהודים
ועל הטריבונות ממתכת עמדו מאות רבות של חסידים שרו ורקדו לפי הסימנים שנתן להם האדמו"ר
כל תזוזה שלהם על הטריבונה גרמה לתזוזה של קורות העץ שגרמו לתזוזה של האלונקה שלנו..רעידת אדמה?
חשבנו מה עושים? הלכנו לפי הכלל שאם אתה לא יכול נגדם, לך איתם..
טיפסנו עד לראש הבריקדה כי רק שם היה מקום פנוי..היינו עם סוג של פיג'מות..אבל התקבלנו יפה, התקבלנו אפילו בברכה.
אנחנו שלא מורגלים בטישים חסידיים עמדנו מהופנטים ושאלנו שאלות את הצעירים שעמדו מסביבנו,
והם במאור פנים הסבירו לנו הכל, ממש הכל.
וזה הלך כך:
האדמו"ר החל לשיר ומיד מאות החסידים ממשיכים את הניגון, הפסקה.
המשמשים מגישים לאדמו"ר דגים כל שהם, האדמו"ר טועם טיפונת ומגש הדגים עובר לשולחן צדדי,
שם יש ממונים להכניס את השאריים לכוסות ח"פ ולשלוח את הכוסות לצעירים שעל הבריקדות,
הצעירים טובלים רק אצבע בכוס, מלקקים את האצבע ומעבירים אותה לצעיר שעומד לידם.
וזה ממשיך, שוב ניגון ושוב מוגש מזון או יין לאדמו"ר הוא טועם, הגבאי ממלא כוסות וחוזר חלילה.
תחשבו רק על זה שאנחנו שעמדנו למעלה למעלה קיבלנו את הכוסות אחרי טבילה של מאות אצבעות..
אבל סגולה זו סגולה.. עצמנו את העיניים ליקקנו את האצבעות ואיחלנו לעצמינו את כל הטוב שבעולם..
ואז זה הגיע..לשולחן האדמו"ר הוגש תבשיל, מהמרחק שאנחנו צפינו בנעשה זה היה נראה כמו חמין,
האדמו"ר הביט בתבשיל, לא נגע בו, והזיז את כלי ההגשה הצידה,
הגבאי הממונה לקח את הקערה ושוב כמו בכל המאכלים שהאדמו"ר טעם מהם ובעיננו קידש אותם
העביר לכוסות פלסטיק ושלח את הכוסות לחסידים.
על זה כבר לא יכולנו להבליג..בעיננו הליטאיות זה היה נראה כאילו והוא אמר "לא רוצה" או "לא טעים לי"
אז למה הגבאי לא הבין את מה שאחנו מבינים? הוא לא ראה את מה שאנחנו ראינו?
כשהכוס הכמעט ריקה הגיע אלינו למרומי הבריקדה ראה וכנראה שמע חסיד די מבוגר את תמיהתינו והוא במאור פנים נתן לנו הסבר
ההסבר שלו מלווה אותנו כבר כמה שנים
אנחנו מאוד משתדלים לנהוג לפי ההסבר של אותו חסיד נבון, וכך הוא אמר:
יש הלכה כזאת:
קורבן שהיה כבר על המזבח מוכן להקרבה אבל רצה הגורל והוא הצליח לברוח הוא לא חולין ונוהגים בו בקדושה
למה? כי יש לו קדושה ברגע שהוא היה על המזבח גם אם לא נעשה לקרבן ממש,
זהו יותר מזה הוא לא היה צריך להסביר, הבנתי, היה על השולחן של האדמו"ר, זה קדוש
שואלים בטוח מה הקשר לאשכול?
חומרי יצירה שהובטחו לתרומה, יתרמו, הם קדושים בשבילי
אם המבקש יבקש הוא יקבל ואם לא? זה לא יחזור לעולם למדף זה יתרם למישהוא אחר שגם הוא ישמח לקבל.