הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה
הקדמה...
כשראיתי את הנספח לחודש אדר, הנושא עקצץ לי באצבעות וביקש להיכתב.
הקשבתי לו, והשורה האימתנית והמאימת - "עד 500 מילה" נראתה לי די תמימה.
אז כתבתי, בנשימה עמוקה לחצתי על ספירת מילים - ונלחצתי.
כבר כתבתי בנספח האתגר על תגובתי, ועל כן לא אלאה אתכם בפרטים.
בסופו של דבר, הציעה לי פרוגיוזרית המוכשרת את עזרתה, הסכמתי!
אכן, היא עשתה זאת כל כך יפה, שהוא הצליח להתגלש לתוך האתגר בלי בעי'ה.
רק מה? כל מיני 'שוקולדים' קטנים נותרו בחוץ.
ולשוקולדים - זה עוול לומר לא... רציתי שתהנו מהם, כמו שאני נהניתי!
אז החלטתי להביא לכאן את הסיפור כולו, כולל כל ציפוי'י השוקולד שעליו. תהנו!
אה, ואם אתם מחפשים לטקסט שלכם מצנזרת משקל מוצלחת - אני ממליצה על @פרוגיוזרית בחום רב!
פרוגיוזוש, אם תרצי להקים עסק בעני'ין הזה יום אחד, אני ממליצה לך על השם - דיאטקסטנית
(הטיות יש הרבה, רק תבחרי - זו כבר לא בעי'ה בשבילך...)
מקווה שתתענגו, תחכימו ותתעלו, ותשמחו אותי בתגובות - אשמח לכל מילה בנושא!
ומשפט דיוק אחרון - כל מילה, רק בלי קוצים, בבקשה.
ועכשיו - לסיפור המובטח.
יופי,
סוף סוף אני מחוץ לדלת.
שיגעה אותי. ש י ג ע ה !
אני מעביר יד על הראש. הכל במקום.
ממשש בכיס, שוב שכחתי ת'משקפי'ים.
יורד מהר במדרגות, מדלג שתי'ים.
רוצה רק להיות באוטו הממוזג, לטוס מהר ולשכוח מ ה כ ל.
מגיע לעיקול המדרגות - כמעט נתקע בישי, השכן מקומה מעל. מהנהן לו, הוא מסתכל עלי במבט מוזר, כאילו חסר לי משהו.
מה יש לו?
אני מחבב אותו, שכן נעים. תמיד מברר איך לעזור. מביא חלות ביום שישי, שאני טורף ישר כשהוא הולך.
אני חי איתם בשלום. רק מה – אפ'חד לא יחנך אותי. עושה מה שאני חושב!
טוב, גם מה שאי'ילת רוצה. יש ברירה?
כל היום מאי'ימת עלי - שהיא לא תדבר איתי יותר, צועקת שאני לא מקשיב לה... איך אני אקשיב? את רק צועקת! מ'את רוצה ממני?
ועכשיו הוא מסתכל, ואני משחזר מה הי'ה לפני שיצאתי –
היא באה לזרוק ת'בננה השחורה שקניתי,והתחמקתי, אבל זה לא עלי!
אולי השוקולד שמרחתי לאורן וליקקתי קצת – נמרח?
"הכל טוב??" חד מדי, אין לי כוח.
"ב"ה שכן יקר! מה שלומך?? למה'תה ככה?"
"למה??" לא כדאי לו לשמוע...
הילדים שלו כאלו שקטים ומנומסים, הוא לעולם לא יבין מה זה ילדים חצופים. כאילו הם גדלים בחממ–מה?
"מה היום?" לא שמעתי טוב? לא יכול להיות!!
"היום פורים דפרזים! מ'תה עצוב?"
בטוח לי שלעולם לא אבין.
הוא כל כך שופע חום ואהבה, שכל מה ששמעתי אי פעם על הברסלבים, מתמוסס מול החיוך המדבק שלו.
לא יודע איך זה קרה לי, אבל פתאום התחלנו לרקוד ברחבה בין המדרגות, לא מצליח להפסיק מרוב שכיף.
ופתאום הרגשתי ת'זרועות הגדולות שלו מצ'קמקות אותי, כמו שהיתי עושה פעם ליונתי, כשהיתה קטנה.
זה לא הוגן! הוא ענק, ואני רזה - נמחץ בקלות, ואין לי שום פתחי איוורור!
עד שקלטתי, ריח של - י'ין!
י'ין חזק כזה!! אני נותן חיבוק קטן, מחכה שישחרר אותי.
הוא לא מבין.
באומץ, אני מחבק אותו חזק – עד שקצות האצבעות שלי כמעט נוגעות אחת בשני'ה. וואו! הצלחתי!
ואז, הכל קרה ביחד – הצלחתי להקיף אותו, והשתחררתי מחיבוק הדוב.
אני מתנשף, מתרחק קצת כי הוא בא לתת לי עוד פצפוצ-עצם קטן.
לוחץ לו יד, חיוך טבעי עולה לי, והוא מאושר.
נפרדנו.
"ת-ודה" – הדיבור נקטע לי.
המשכתי לרדת במדרגות, מנסה לנשום סדיר. לאט – לאט.
נושם - נושף, ושוב.
כך הגעתי לכניסה. פותח את הדלת – ונבעת.
בני כחלון מקומה מתחתי, השכן המצחיק הזה, שכל יום שישי שם שירים על שבת קודש ולא מפסיק לצווח, עד ששומעים רק אותו עם קצת מהמנגינה – חושף לי שיני'ים.
הריח. הפעם ישן נושן! ורבע נוזל מצטנף בבקבוק השקוף, מפוחד מסופו הקרב. והוא בא לתת לי חיבוק נוסף –
מה יש להם היום, כולם?
אני מתעשת. הוא רודף אחרי – "בוא הנה, חג שמח! למה רצת?"
אני ממשיך לרוץ, מתנשף, אבל מסתובב וצועק – "חג שמח!" מה הקשר? לא נורא.
ואז הגיע מולי השכן החרדי הזקן מקומה רביעית, מאיר. חיוך ענק בפנים. כמעט התנגשתי בו, בזהירות עקפתי אותו ובאתי לברוח, אבל היד הרועדת תפסה בי, נעצרתי. הוא צועק לו – "די, תעצור! הוא מפחד..." אני נעמד לידו מתנשף, מסתכל בחשש על בני והבקבוק המתנדנד, שמתקרב לכיווני ונעצר.
"אלי!" בני שואג עלי, אני מצטנף. "מה קרה לך? תלא'מבין כמה אני אוהב אותך!"
נמאס לי. אין לי כוח עכשיו לעוד דוב, שחושב אותי לאוגר חסר עצמות.
מנסה להתקר בלמאיר הזקן, כאילו שהוא יכול להציל אותי.
הוא צועק עלי – "אתה לא מבין כמה 'תה צדיק! כל יום אני שומע כמה קשה לך –" אני מסמיק עמוק –"ואתה לא מפסיק לחי'יך! ונחמד לכולם! ועם כל הקושי בבית –" כאן אני מחוויר, נושם בקושי, והוא ממשיך בזעקות – " 'תה נשאר רגוע ועדין! וממשיך לדבר טוב עם כולם. אין כמוך!"
הוא שיכור לחלוטין, אבל אני מרגיש אליו את כל האהבה שבעולם, והפעם אני מתנפל, מחבק אותו חזק. והוא מחזיר לי, הזרת שלי נתפסה ומתפקעת מההידוק, ואני מבין איזה שכנים מדהימים יש לי.
בערב, הוא מעלה אותי ומתנצל על הקולניות. הפעם אני – עם דמעות זולגות – משתף אותו בחינוך של הילדה, שחושבת שמגיע לה הכל, מספר לו (קצת!) על העצבים מאשתי שלא סותמת את הפה רגע, רק מקווה שתלמד לפתוח אותו למה שבאמת צריך..
הוא מבטיח לי לברר על חינוך מתאים יותר.
אני נבהל, הנה זה מגיע!
אמרתי לו – "נראה לך? מה, אני אשלח אותם לחרדי? מחר היא הולכת כמו גדולה ולא בוכה כמו ילדה בגן!"
הוא מסתכל עלי במבט מוזר,
"מחר?" קולו צרוד. "שושן פורים! אתה... 'תה לא שומר?"
לא יכול להיות. לאן הגעתי!
מחר שושן פורים!! לא שמתי לב! והילדה רק רצתה לחגוג, זה הכל...
לזה איני מוכן! שלא יגדלו לי בורים כמו לא'ידע מה.
הילדה תלמד נורמלי, שלא יקרה לה לעולם מה שקרה לי עכשיו.
אני שותק רגע, מעכל את זה, להיות בטוח במה שאני אומר, ואז מתפרץ -
"שומר, בטח שומר!" כולי שמח, ההחלטה עושה לי טוב –
"מיום ראשון, היא נרשמת ל"אור חנה!"
ועד שלא הוצאתי ממנו הבטחה לפנות לי זמן שננלמד ונחכים ביחד כל ערב, לא יצאתי מהבית שלו.
ועוד חיבוק קטן, מגיע לו.
הקדמה...
כשראיתי את הנספח לחודש אדר, הנושא עקצץ לי באצבעות וביקש להיכתב.
הקשבתי לו, והשורה האימתנית והמאימת - "עד 500 מילה" נראתה לי די תמימה.
אז כתבתי, בנשימה עמוקה לחצתי על ספירת מילים - ונלחצתי.
כבר כתבתי בנספח האתגר על תגובתי, ועל כן לא אלאה אתכם בפרטים.
בסופו של דבר, הציעה לי פרוגיוזרית המוכשרת את עזרתה, הסכמתי!
אכן, היא עשתה זאת כל כך יפה, שהוא הצליח להתגלש לתוך האתגר בלי בעי'ה.
רק מה? כל מיני 'שוקולדים' קטנים נותרו בחוץ.
ולשוקולדים - זה עוול לומר לא... רציתי שתהנו מהם, כמו שאני נהניתי!
אז החלטתי להביא לכאן את הסיפור כולו, כולל כל ציפוי'י השוקולד שעליו. תהנו!
אה, ואם אתם מחפשים לטקסט שלכם מצנזרת משקל מוצלחת - אני ממליצה על @פרוגיוזרית בחום רב!
פרוגיוזוש, אם תרצי להקים עסק בעני'ין הזה יום אחד, אני ממליצה לך על השם - דיאטקסטנית
(הטיות יש הרבה, רק תבחרי - זו כבר לא בעי'ה בשבילך...)מקווה שתתענגו, תחכימו ותתעלו, ותשמחו אותי בתגובות - אשמח לכל מילה בנושא!
ומשפט דיוק אחרון - כל מילה, רק בלי קוצים, בבקשה.
ועכשיו - לסיפור המובטח.
יופי,
סוף סוף אני מחוץ לדלת.
שיגעה אותי. ש י ג ע ה !
אני מעביר יד על הראש. הכל במקום.
ממשש בכיס, שוב שכחתי ת'משקפי'ים.
יורד מהר במדרגות, מדלג שתי'ים.
רוצה רק להיות באוטו הממוזג, לטוס מהר ולשכוח מ ה כ ל.
מגיע לעיקול המדרגות - כמעט נתקע בישי, השכן מקומה מעל. מהנהן לו, הוא מסתכל עלי במבט מוזר, כאילו חסר לי משהו.
מה יש לו?
אני מחבב אותו, שכן נעים. תמיד מברר איך לעזור. מביא חלות ביום שישי, שאני טורף ישר כשהוא הולך.
אני חי איתם בשלום. רק מה – אפ'חד לא יחנך אותי. עושה מה שאני חושב!
טוב, גם מה שאי'ילת רוצה. יש ברירה?
כל היום מאי'ימת עלי - שהיא לא תדבר איתי יותר, צועקת שאני לא מקשיב לה... איך אני אקשיב? את רק צועקת! מ'את רוצה ממני?
ועכשיו הוא מסתכל, ואני משחזר מה הי'ה לפני שיצאתי –
היא באה לזרוק ת'בננה השחורה שקניתי,והתחמקתי, אבל זה לא עלי!
אולי השוקולד שמרחתי לאורן וליקקתי קצת – נמרח?
"הכל טוב??" חד מדי, אין לי כוח.
"ב"ה שכן יקר! מה שלומך?? למה'תה ככה?"
"למה??" לא כדאי לו לשמוע...
הילדים שלו כאלו שקטים ומנומסים, הוא לעולם לא יבין מה זה ילדים חצופים. כאילו הם גדלים בחממ–מה?
"מה היום?" לא שמעתי טוב? לא יכול להיות!!
"היום פורים דפרזים! מ'תה עצוב?"
בטוח לי שלעולם לא אבין.
הוא כל כך שופע חום ואהבה, שכל מה ששמעתי אי פעם על הברסלבים, מתמוסס מול החיוך המדבק שלו.
לא יודע איך זה קרה לי, אבל פתאום התחלנו לרקוד ברחבה בין המדרגות, לא מצליח להפסיק מרוב שכיף.
ופתאום הרגשתי ת'זרועות הגדולות שלו מצ'קמקות אותי, כמו שהיתי עושה פעם ליונתי, כשהיתה קטנה.
זה לא הוגן! הוא ענק, ואני רזה - נמחץ בקלות, ואין לי שום פתחי איוורור!
עד שקלטתי, ריח של - י'ין!
י'ין חזק כזה!! אני נותן חיבוק קטן, מחכה שישחרר אותי.
הוא לא מבין.
באומץ, אני מחבק אותו חזק – עד שקצות האצבעות שלי כמעט נוגעות אחת בשני'ה. וואו! הצלחתי!
ואז, הכל קרה ביחד – הצלחתי להקיף אותו, והשתחררתי מחיבוק הדוב.
אני מתנשף, מתרחק קצת כי הוא בא לתת לי עוד פצפוצ-עצם קטן.
לוחץ לו יד, חיוך טבעי עולה לי, והוא מאושר.
נפרדנו.
"ת-ודה" – הדיבור נקטע לי.
המשכתי לרדת במדרגות, מנסה לנשום סדיר. לאט – לאט.
נושם - נושף, ושוב.
כך הגעתי לכניסה. פותח את הדלת – ונבעת.
בני כחלון מקומה מתחתי, השכן המצחיק הזה, שכל יום שישי שם שירים על שבת קודש ולא מפסיק לצווח, עד ששומעים רק אותו עם קצת מהמנגינה – חושף לי שיני'ים.
הריח. הפעם ישן נושן! ורבע נוזל מצטנף בבקבוק השקוף, מפוחד מסופו הקרב. והוא בא לתת לי חיבוק נוסף –
מה יש להם היום, כולם?
אני מתעשת. הוא רודף אחרי – "בוא הנה, חג שמח! למה רצת?"
אני ממשיך לרוץ, מתנשף, אבל מסתובב וצועק – "חג שמח!" מה הקשר? לא נורא.
ואז הגיע מולי השכן החרדי הזקן מקומה רביעית, מאיר. חיוך ענק בפנים. כמעט התנגשתי בו, בזהירות עקפתי אותו ובאתי לברוח, אבל היד הרועדת תפסה בי, נעצרתי. הוא צועק לו – "די, תעצור! הוא מפחד..." אני נעמד לידו מתנשף, מסתכל בחשש על בני והבקבוק המתנדנד, שמתקרב לכיווני ונעצר.
"אלי!" בני שואג עלי, אני מצטנף. "מה קרה לך? תלא'מבין כמה אני אוהב אותך!"
נמאס לי. אין לי כוח עכשיו לעוד דוב, שחושב אותי לאוגר חסר עצמות.
מנסה להתקר בלמאיר הזקן, כאילו שהוא יכול להציל אותי.
הוא צועק עלי – "אתה לא מבין כמה 'תה צדיק! כל יום אני שומע כמה קשה לך –" אני מסמיק עמוק –"ואתה לא מפסיק לחי'יך! ונחמד לכולם! ועם כל הקושי בבית –" כאן אני מחוויר, נושם בקושי, והוא ממשיך בזעקות – " 'תה נשאר רגוע ועדין! וממשיך לדבר טוב עם כולם. אין כמוך!"
הוא שיכור לחלוטין, אבל אני מרגיש אליו את כל האהבה שבעולם, והפעם אני מתנפל, מחבק אותו חזק. והוא מחזיר לי, הזרת שלי נתפסה ומתפקעת מההידוק, ואני מבין איזה שכנים מדהימים יש לי.
בערב, הוא מעלה אותי ומתנצל על הקולניות. הפעם אני – עם דמעות זולגות – משתף אותו בחינוך של הילדה, שחושבת שמגיע לה הכל, מספר לו (קצת!) על העצבים מאשתי שלא סותמת את הפה רגע, רק מקווה שתלמד לפתוח אותו למה שבאמת צריך..
הוא מבטיח לי לברר על חינוך מתאים יותר.
אני נבהל, הנה זה מגיע!
אמרתי לו – "נראה לך? מה, אני אשלח אותם לחרדי? מחר היא הולכת כמו גדולה ולא בוכה כמו ילדה בגן!"
הוא מסתכל עלי במבט מוזר,
"מחר?" קולו צרוד. "שושן פורים! אתה... 'תה לא שומר?"
לא יכול להיות. לאן הגעתי!
מחר שושן פורים!! לא שמתי לב! והילדה רק רצתה לחגוג, זה הכל...
לזה איני מוכן! שלא יגדלו לי בורים כמו לא'ידע מה.
הילדה תלמד נורמלי, שלא יקרה לה לעולם מה שקרה לי עכשיו.
אני שותק רגע, מעכל את זה, להיות בטוח במה שאני אומר, ואז מתפרץ -
"שומר, בטח שומר!" כולי שמח, ההחלטה עושה לי טוב –
"מיום ראשון, היא נרשמת ל"אור חנה!"
ועד שלא הוצאתי ממנו הבטחה לפנות לי זמן שננלמד ונחכים ביחד כל ערב, לא יצאתי מהבית שלו.
ועוד חיבוק קטן, מגיע לו.
