גם לי היתה חברה שיצאה לתרבות רעה בגיל הזה.
ההורים שלי קיבלו את הענין בסוג של אדישות כלשהי, ארחו אותה אצלינו מדי פעם בשבתות, כן שידרו לי רחמים עליה, עזרו לי למצוא בכל המרץ אנשי מקצוע כששאלתי ובקשתי עצות, בעייני זו הייתה דרך המלך.
יצאתי מהסיפור מחוזקת מאד, גאה בדרכי ובוחרת בה בכל יום מחדש.
חזקי ואמצי אמא, השם נתן לילדה שלך כוחות נפש מיוחדים להתמודד עם הסיטואציה, את לא בחרת בזה, גם היא לא, וקשה לה קשה לה מאד
אני רק נזכרת בלילות שהייתי בוכה ומתפללת עליה, בשיחות שלא ידעתי איך אני אמורה להגיב לכל מיני אימרות.
כן אציין 2 הסתייגויות חשובות:
אותה בת לא היתה עוצמתית וכריזמטית ומעולם לא ניסתה למשוך אותי בדרכה וההורים שלי ידעו זאת הייתי חברה שלה כמה שנים טובות, היא היתה בת שקטה וטובת לב שפשוט נפלה ולאף אחד לא היה מספיק אכפת
דבר שני
החינוך שקיבלתי בבית הוא סגנון יחסית "פתוח" אותה בת לא הכירה לי מושגים שלא הכרתי, והיא לא היתה הלא חרדית הראשונה שנפגשתי איתה בחיי
הנקודה שאני מנסה להבהיר היא שקודם כל אל תעשו מזה "ענין" יכול להיות שבדיוק מזה חששה הבת, ומצטרפת גם לכל הקודמים בענים התפילות, לא להאשים למה לא סיפרה, לתת את כל החום התמיכה ההבנה שהחיים שלה שווים יותר מהכל היא רק תרוויח מהסיפור