על המשפט שהדגשתי בציטוט אני מצלצלת בקולי קולות.
בגדול את צודקת. נקיפות מצפון הן דבר הרסני, ולא יהודי! הן מלוות את האדם כל הזמן ולא מרפות, לא מקדמות אותו לשום מקום, ובעיקר - מחוללות נזקים איומים לנפש הילדים.
אבל כן, בואו נודה שיש התנהגויות הוריות שגורמות לצלקות, אוהו צלקות, וכאן נכנס המקום של ההורה מול עצמו לערוך התבוננות וחשבון נפש, שאצלנו ביהדות יש לזה זמנים קצובים מסוימים.
כן, גם אנו ההורים איננו חפים מטעויות ואנו צריכים לזכור מאין באנו... ולפני מי אנו עתידים ליתן דין וחשבון. איננו אמורים להימלט מהעבודה הפנימית הזאת. העבר כאן כדי ללמוד ממנו לגבי העתיד, אבל שוב, זאת עבודה תחומה שתמיד היא תהיה עם הפנים לעתיד ולא בצורה של התבוססות ברגשות אשמה על העבר.
ומה שכתבת שמגיל 6 ע"פ ההלכה וכו', ברור שלא נפסק כך להלכה כיום, ולכן לא כדאי לנופף דווקא בזה כדי לעשות לאמהות שלנו טוב על הלב. ההעדפה שלי היא לעשות את זה בדרכים אחרות.
תמיד כדאי להסתכל על החסד שאנו עושים עם הילדים כעל זכות, שהקב"ה הפקיד אותם בידינו כדי לגדלם בגוף ובנפש וברוח.
100 צלצולים.
ואני רוצה לחדד.
אמהות שמסתובבות עם נקיפות מצפון, זה לא האמהות שגורמות לצלקות לילד.
אדרבה, אם האמהות שגרמו לצלקות היו מסתובבות בזמנו עם נקיפות מצפון, הם היו משנות את התנהגותן וזה לא היה גורם לצלקת.
עוד דבר, אני חושבת לא שזה נכון לומר שאמא מסודרת מידי (וד"ל) גורמת לצלקת לילד.
זה אולי גורם לילדה להיות מפוזרת יותר, או לרגשות שליליים המושג סדר ונקיון, אבל צלקת זה מילה מידי קשה בשביל זה.
אישה שבבית הוריה, כשניקו וסדרו היה פאן וכיף , זה ימשיך להיות גם בבית שלה.
לעומת אישה שבתור ילדה חיה בתחושה שסדר ונקיון צריך להגיע עם כעס, לחץ, עצבים.
תיקח איתה את זה הביתה, שלגהץ זה נעכס, ולשטוף כלים זה קריזה.
וזה דבר שאפשר לשנות אותו, זה בסך הכל לשנות את הראש, את הגישה.
אבל לקרוא לזה צלקת? זו מילה מידי חזקה בשביל זה.
לדעתי, צלקת נגרמת כשגורמים לילד כאב נפשי!!! (גם כאב פיזי מהורה, הוא לא הכאב הפיזי כמו הפגיעה מההורה - הכאב הנפשי שהילד חווה), ואת הכאב הזה הוא לוקח איתו הלאה, לכל החיים.
ועוד נקודה אחרונה, זה נכון שמבחינת ההלכה מגיל 6 הורה לא חייב לפרנס את הילד.
אבל זה לא מתיר לו להתנהג אליו בשום צורה שאינה ראויה.