אחרי הריקודים המסורתיים על נייר הכסף, ואחרי הניסיונות השנתיים (הכושלים!) להשיג מופלטה מהשכן המרוקאי, נהגו רבותינו לבקר את עיתוני החגים, (על אף שהיה ראוי לדעתי בפורום כשלנו לבקר אותם באופן קבוע. זורק רעיון).
רצוני אפוא לתרום את תובנותיי החשובות לאומה הצמאה לקצת דא"ח.
ובכן, כמה תובנות כלליות ולאחר מכן ארד בל"נ לפרטים.
א. סבורני ש'הגונז האלמוני' שעד חג הפסח שעבר נהג מדי מוצאי חג להפיץ ביקורת מקיפה על טונת העיתונים, קבע סטנדרט קצת מחמיר מדי בכל הקשור לעיתונות החג. אומנותו היתה, באופן מסורתי, בקטילה רב חזיתית, לגלוג רב מערכתי וביטול כמעט מוחלט של כל מה שמיטב עורכי וכותבי היהדות החרדית עמלו להביא לקוראיהם. וכידוע, ללגלג הרבה יותר קל מאשר לשבח, וכ"ש ליצור, וזה גם מחולל הרבה יותר רייטינג. בעקבותיו נוצר מין נורמה כזו - לתקוף. לכן, לדעתי, בסופו של דבר צריך לזכור שהיו כאן אנשים שעבדו שעות נוספות כדי להביא את המיטב.
ב. לדעתי הענייה, עיתוני החג חייבים לעבור איזו הצרת היקפים דחופה. ולא מספיק כמה שירדו הפעם בגלל המצב. לא חייבים כל כך הרבה, אפשר פחות ויותר מושקע. לא רק בגלל שהכמות באה על חשבון האיכות, אלא בגלל שכאשר יש שפע כזה, הכי קל, ואפילו מתבקש, לקטול. כשמסבים לארוחה עם אלפי מנות עיקריות, גם אם כולן טעימות וחלקן מצוינות ביותר, הציון הכללי יהיה נמוך בכמה וכמה מונים מסך החלקים, ובסוף, כמעט תמיד, הם יפלו על המנות המשוחזרות או התפלות. זאת ועוד, הכמויות הללו קצת משתלטות לחובבי הקריאה על החג עצמו, בעוד יש להם עוד כמה דברים חשובים לעשות חוץ מלקרוא. (והשבוע ייצא כבר עיתון חדש. מוגזם)
ג. דרושה בדחיפות מערכת שתכפור בקונספט המקודש הזה של מגזין ענק והמון כתבות. מי קבע שכתבות - זה הדבר המעניין? אני חושב שסקר קטן יעלה את הנתון הברור, שאנשים אוהבים יותר את חלק הסיפורים. דהיינו, תעשו הרבה פרויקטים ספרותיים, גם מחוץ לקופסא המוכרת, ופחות כתבות. גם ייצא יותר זול.
ד. למיטב שיפוטי את המציאות, המרדפים אחרי כתבות 'הישגיות' כמו ראיונות בלעדיים וראשוניים עם כל מיני גורמים עלומים ששוברים שתיקה, לא שווים את המאמץ ולא מביאים את התועלת המבוקשת. באופן אישי קשה לתאר כמה לא מעניינות אותי שיחות עם כל מיני משפיעים, מושכי חוטים, אישי צללים, ואפילו הצצות מרטיטות בהיכלות אדמו"רים, צדיקים ובנש"קים למיניהם. אם יש את נפשי להתחזק בדיברות קודש, יש לי ארון ספרים שלם, קול הלשון, אוצר החכמה, היברו-בוקס ועלוני חיזוק מקומיים למכביר. בדרך כלל אני מדלג על החלק הראשון בעיתון, עמוס הכתבות ההישגיות הללו, על אף הידיעה כי מירב המשאבים והמאמצים, הקשרים והכישרונות - הוקדשו לחלק הזה. מה שכן מעניין אותי הם דווקא הטורים, הסיפורים, והכתבות שמצריכות הכי פחות משאבים (כמו לדוגמא 'אזור הדמדומים' של אקרמן במשפחה, והכתבה הרביעית של אליעזר גרינצוויג בבקהילה)
ולפני הירידה המובטחת לפרטים אציין את הדי מובן מאליו, כי הדברים להלן מתייחסים לטעמי האישי המשובח, ואליו בלבד. אני, אולי חשוב להדגיש שוב, אדם פשוט. שופט את הדברים לפי המדד הבנאלי הקדום הזה: נהניתי/לא נהניתי. לא מחפש דרמות מרחיקות לכת, גם לא משתחד ממוניטין עוצר נשימה, אלא פשוט אוהב דברים מהנים, זורמים, כתובים היטב ומעשירי דעת.
ובכן, על שידתי הועמסו לכבוד חג החירות העעל"ט העיתונים: משפחה, בקהילה ומרווה לצמא (ועוד כמה שלא ייסקרו מחוסר עניין).
ודבר ראשון איזו תרעומת קטנה על העובדה שאחרי שרכשתי במיטב כספי את צמד העיתונים המובילים, הפיצו הללו את העיתונים על כל החלקים שלהם ברשת - חינם אין כסף. כמובן שאם הייתי יודע שתינתן אפשרות כזו - לא הייתי קונה, לא רק כדי לחסוך את השקלים, אלא בעיקר לחסוך את הדילמות החצי שנתיות - מה לעשות עם כל החוברות עבות הכרס הללו, איך ומה ולאן לזרוק. אבל, נו.
אם אחלק את זמן הקריאה שלי בהררים הללו, הרי שבקהילה תפס הפעם את הנתח הנכבד בעוגה. לא רק בזכות המוסף המרתק והמצוין של יעקב רבלין 'שמאל שהוא ימין', (שתמיד קוצר שבחים, אבל הפעם יותר מתמיד בצדק. מדובר לדעתי במסמך היסטורי למשמרת, בהגשה 'עיתונאית' שנדירה במחוזותינו) אלא גם בגלל המגזין הגדול וגם מוסף הסיפורים הלא רע.
מבלי להתייחס לסאגת הינוקא, (הכתבה עצמה מענגת יותר בבקהילה, לטעמי, עם כתיבתו המצוינת של יצחק פלדמן, למרות שהוא לא 'השיג' ראיון, וכמשנ"ת). נהניתי מאוד מצמד הכתבות 'מסע בשנים' בצפון ובדרום הארץ מוכת הקורונה. תוספת להנאתי היתה בהוכחה הניצחת לתזה הזו, שלא צריך להרחיק עד שטוטגרט או פודוליה כדי להביא כתבה שכיף לקרוא. אגב, באותה מידה הם היו יכולים לתאר מסע בשניים בהורדת הפח לזבל, ולעשות את זה מצחיק וכיף. בקיצור, תקראו.
אחר כך קראתי שם כתבה יפה של יצחק הורוויץ על המגפה השחורה הלעוסה, אחר כך מסה נחמדה של יאיר וינשטוק על איך ייראו או לא החיים בעקבות הקורונה, אחר כך פרק חדש בעוד סדרה מבטיחה של אליעזר גרינצוויג (שפשוט כותב מדהים, אם תרשו לי), אחר כך קראתי עוד כל מיני שביבים ורסיסים פה ושם בעיתון הגדול הזה, וסך הכל נהניתי. וזה הרי מה שחשוב.
מוסף הסיפורים הבלתי יומרני של בקהילה, שסובל מבעיה תדמיתית ואולי גם גרפית, גם כן לא היה רע כפי שאולי מצופה ממנו. היו שם כמה סיפורים יפים, ועוד כמה מיותרים, כמו בכל מוספי הסיפורים שקראתי מעודי.
חלק החדשות היה מעניין כתמיד, ובניגוד למשפחה שלא הוציאו חלק חדשות, ולדעתי מדובר בפספוס מכיוון שאנשים מחפשים את העוגנים הרגילים שלהם ורק אחר כך את התוספות. היה מאוד מעניין הכתבה הקבועה של יצחק הורביץ במדורו המצוין 'שטח בינלאומי', שם הפתיע בסיקור החדשות החיוביות של הקורונה, וכמובן מדורו הכביר של גרינצוויג 'במבט שני', שם, כתמיד, הוא מעלה את שערוריות החונטה המשפטית. ושאר המדורים החביבים.
ומילה על יצחק פלדמן המוכשר. האיש הצעיר הזה מצחיק אותי. הוא כותב בכמויות מסחריות, והכל מהוקצע, שנון, חד ומלא הומור. שיכתוב על גרביים, אני קורא.
את עיתון משפחה, לעומת זאת, לא קראתי הרבה. לא אומר שאני מאוכזב, כי אי אפשר להיות מאוכזב ממשהו שלא כל כך בדקת לעומק, אבל באופן כללי, כמעט שום דבר לא משך אותי בעיתון. ולא שלא ניסיתי. הגעתי למסקנה שהעיתון כולו מדבר למישהו אחר, אולי ברמה גבוהה ממני, או לחילופין לאנשים שמחפשים משהו אחר במושג ששמו עיתון.
גם מוסף הסיפורים המהולל, היה מבחינתי נחמד אבל לא הרבה יותר מזה. חלק מהסיפורים לא הבנתי. אולי בגלל שבמקום להתעמק במשפטים הספרותיים לעילא, הגיתי ברעיון הלא מופרך שהלך והתגבש בתוכי, שיש הבדל מהותי בין סופרים גברים לסופרות נשים. מתוך שלוש עשרה הסיפורים במוסף, רק ארבעה נכתבו על ידי גברים, וגם הם, חלקם – לא סופרים במובן המקובל של המילה. כמו הרב אהרן מרגלית ודוד דמן. (אגב דוד דמן, הסיפור שלו סיפק לי שמחת יומטוב גדולה. מצחיק ביותר.) אני, אולי כגבר, אהבתי הכי את הסיפורים של ירוחם לנדסמן ושל דוד דמן. וחשבתי על זה, שסופרות מן המגדר הנשי משקיעות הרבה בהגשה, שתהיה ספרותית לפי הכללים, ואילו גברים נוטים יותר פשוט לספר סיפור. קצת קשה לי להסביר את זה, כי אני רואה גם את משה גוטמן ככותב גברי, שעסוק יותר בלספר את הסיפור, למרות כל התפאורה שלו. מוסף הסיפורים של בקהילה מורכב כמעט כולו, למעט סיפור אחד, מכותבים גברים, ועל כן הסיפורים שם הם יותר סיפורים ופחות יצירות ספרותיות, אם מישהו מבין למה אני מכוון.
את שאר החלקים לא כל כך קראתי. באופן כללי נדמה שיש ב'משפחה' כל מיני תמורות בגזרת העריכה, גם של הגברים וגם של הנשים, וגם המעבר של קליגר מבקהילה, לא יודע מה זה אומר.
אגב, שגיאות הקלדה, פשלות גרפיות ופיקשושי הדפסה, מצאתי בשני העיתונים בשפע (כמו דבר העורך בבקהילה, בלבול במוסף הסיפורים של משפחה שחלק ממנו הודפס הפוך, שגיאות לשוניות בהמוניהן, ושאר ירקות).
גם את 'מרוה לצמא' לא כל כך קראתי, חוץ מאשר את הסיפור המצוין של משה גוטמן במוסף הסיפורים. אבל יש לי דבר חשוב לומר כאן. סבורני, שוב במבט הפשוט של האדם הפשוט, שבחלק הגרפי – מרוה לצמא לוקח. מוסף הסיפורים במיוחד, שבנוי בפורמט מענג ונוח במידה נדירה, ובביצוע גרפי גאוני ונקי באופן ראוי לשבח.
הארכתי יותר מדי, סליחה על זה, המופלטה (שהגיעה בינתיים) מתקררת.
העיקר שיהיה קיץ בריא ושמח