המגזימים בע"מ
אלו שמדגישים ומקצינים אלמנט חשוב בסיפור באמצעות תיאורים מוגזמים ומופרזים, בדרך כלל כדי להעצים את הרגש כלפי המתרחש לדמויות או כדי להעצים את המסר שמובא בסיפור.
(ולדר, מלך ההקצנות. וכמה שמוזר להזכיר את השניים באותו המשפט, אבל גם דבורי רנד משתמשת בטכניקה הזו בשומרת השערים)
הייתי מוסיף גם את מוישה גוטמן.
הנוסטלגיה והעתיד
אלה המתמקדות בפעם המושלם, או בעתיד המדומיין.
סיפורי נובהרדוק, ארץ ישראל, אצ"ל, לח"י וקנטוניסטים. רובוטים ומחשבות שולטות.
בטח, כמה קל להתמודד עם בעיות העבר, לפנטז את בעיות העתיד ולשכוח מבעיות ההווה. והציבור אוהב נוסטלגיות, ופנטזיות. אז בואו ננצל.
(קינן, אורית הראל, טננולד, פ. שטרן)
שכחת להוסיף - לגבי אורית הראל - את סיפורי השואה, ובדגש על אלו שמתרחשים בצרפת.
ועם כל דור כותבות, מאכיל את דור הכותבות הבא, אז אין תקוה.
ואם
משום מה, אני לא ממש מרגיש צורך בזריצקי של הדור שלנו.
אם יש למישהי יש משהו להוסיף, על השווקים שלה, המקלדת בידכן, והרשות נתונה
אוסיף את שלי [וסליחה על הבוטות]:
הבלתי הגיוניים:
אלו שמבחינתם הסיפור צריך להיות כמה שיותר הזוי, מדומיין ורחוק מהמציאות, מומלץ גם עם קפיצות גדולות, העיקר שהמסר יופנם.
(משה גוטמן)
המותחים והמרפים:
אלו שלקחו את ז'אנר סיפורי ה
מתח כפשוטו, כשהפיתולים הטוויסטים וה'מתיחות' לא משרתים את העלילה הסופית, אלא את הצורך של הסופר להוציא ספר עב כרס. פתאום הגיבור מגלה שעוקבים אחריו בסמטה חשוכה, ובלוליינות מדהימה הוא מצליח להתחמק, כמובן עד הסמטה הבאה...
(שמואל ארגמן)
הפלפלנים:
אלו שניתן למצוא בספריהם קושיות ותירוצים תלמודיים. סוכן השב"כ נכנס חרש לחדרם של המחבלים, וריסס אותם בחומר מרדים. איי, למה הוא בעצמו לא נרדם? אה, שכחתי לומר לכם שקודם לכן הוא לקח כמובן טבליה מיוחדת שהחומר לא ישפיע עליו! כמו כן יש את אלו שהעמודים האחרונים בספריהם מוקדשים לפלפולים נרחבים שעשויים לקשור את כל הקצוות הנפתלים שבעלילה, לא תמיד בהצלחה יתירה.
מצוי בסופרים הגברים, וכמובן ש. ארגמן וא. אונגר.
כמו כן יש את חוה רוזנברג שבכל ספר שלה צריך להיות אזכור של דמויות בספרים אחרים שלה, ואת ליבי קליין שכל ספר חדש שלה בנוי על הדמויות מהספרים הקודמים, ואם פספסת אחד - אתה מתקשה לקרוא את הבאים בתור. ולאחרונה גיליתי את סיפורה החדש של דבורי רנד ב'בתוך המשפחה' - שמבוסס על דמויות מהספרים הקודמים.