נתן כמו נתן, מקצין בכתיבתו.
אני מאמינה שהוא לא ירד לרמה של תיאורי דם ודמעות כדי לסחור בהם ולסחוט כספים בכוחות. בעצם, אם אי מי יעשה כזאת - כסף הוא לא ישיג, אלא גועל ותיעוב ודחיה.
מה כן? לפעמים צריך לרדת לקטנות כדי לרגש ולגעת בלב. מה זאת אומרת לרדת לקטנות? לתאר את הממתק שיש לחבר והילד שאין לו, לתאר את מי שלא מכין את נרות השבת מדי שבוע, כי הוא נפטר, וכשהאלמנה מכינה בעצמה את הפמוטות היא נצרבת מכאב, לתאר את המגבת הפשוטה שמתלבטים אם כן לקנות או לא לקנות, ולהשתמש במקום זה בגופיות שאבדו את צורתן. נכון שזה ממש ירידה לפרטים, אבל הפרטים האלו בנאליים לגמרי, ואף אחד לא חושף את עצמו יותר מדי. שוב, מדגישה, בכל טרגדיה יש כאבים פרטניים ויש כאבים כלליים. מפגש של אלמנה או אלמן טרי עם החיים הוא מפגש חשוף ופוצע, וכל אלמנט בחיים האלו - חושף לכאב כזה או אחר. החכמה היא להתמקד באלמנטים היומיומיים הקטנים, ולא בדברים יחודיים במיוחד, שלא רק שלא בטוח באמת יגעו בלב, אלא גם יחשפו פנים אישיות וכואבות מדי.
ובעיני, גם פרנסתי שלי ופרנסת בני ביתי מצדיקה כתיבה כואבת שקצת מזיזה אותי מאזור הנוחות שלי. כל עוד המטרה קדושה, מותר לי להקריב את יפי הנפש שלי ולוותר עליה, בשביל מטרה טובה יותר. למה אני קוראת 'פרנסתי ופרנסת אנשי ביתי'? לעצמי מספיק, אמנם, לחמניות כוסמין עם קוטג' שום שמיר ומים, אבל בעלי, למשל - צריך גם מעדן, אפילו פשוט. יש כאלו שזקוקים (כן, זקוקים!) לקרוטונים אבל יכולים לוותר על דברים אחרים, ויש כאלו שאצלם ה'דברים האחרים' הם חובה והקרוטונים - סוג של מותרות.
דברה איתי אישה מיוחדת שאמרה לי: הייתי אצל יועץ כלכלי, הוא אמר לי שאני מוציאה המון כסף על בשר (בקר), אני נותנת 3 פעמים בשבוע בקר לארוחת צהרים. אז נכון שאצלנו (בקהילה שלה) אני קונה יחסית בזול, אבל אני מוותרת על המון דברים אחרים שאחרים חושבים שהם חובה. לא חכמה לדרוש ממני לוותר גם על דברים שאצל אחרים זה בייסיק, וגם לא לתת לי לקנות דברים שאני חושבת שבשבילי ובשביל משפחתי זה בייסיק. לכל אחד יש דברים בסיסיים אחרים ששם הוא משקיע, וכל עוד ההשקעה שלו לא מתפזרת על פני תחומים רבים והיא נשלטת - אי אפשר לומר לו שהוא בזבזן.
והאשה הזאת, תאמינו לי, מוותרת על דברים באמת חשובים בשביל זה. לא יכולה לפרט מדי הרבה, אבל סוג העבודה שלה אינו מאלו המקובלים והמוערכים בשוק, והיא עושה זאת בשמחה.