דיון בין צבע לצביעות: תפקידנו ככותבים בכתיבה רגישה

[Natan Galant]

אתמול ראיתי עלון של קופת העיר שנכתב לגיוס כספים לרב גולדברג זצ"ל מביתר עילית, עוד אחד ממ"ה הקדושים שעלו בסערה השמיימה בציון קודשו של רשב"י.
הכתיבה באמת מטריפה. מעודנת, תופסת את הקורא באוזניים, בגרון, מנענעת אותו. שום דבר לא מרתיע את הקורא ומטיס אותו הרחק מהעלון.

כל התיאורים העדינים והקטנים על הציפיה לטלפון בליל שישי, על השמחה שהנייד של המנוח פתאום מצלצל ואז מתברר שמישהו ענה ואמר שמצא את המכשיר בערימה והמסך שלו סדוק.
התמונה האכזרית והקטנה בעמוד הראשון של העלון (מציג מזעזע: גופה עטופה טלית על גבי רכב פליימוביל, יצירה של אחד היתומים הרכים), וכמובן הפונטים הקרירים והעיצוב הכללי שמשדר נינוחות וענייניות ולא זעקות אדומות בכתב רועד. עבודה מדהימה.

לא יודע אם חצי מהפרטים שם נכונים, וזה גם לא משנה. הכותבת הצליחה לקחת יהודי שנפטר ולעשות מזה סיפור שקל להתחבר אליו, טרגדיה אנושית ומשפחית מכמירת לב שפשוט לא משאירה לנו ברירה מחוץ ללתרום.

מה אכפת לי אם היא מגזימה, או עושה את עבודתה יותר מידי טוב? התוצאה רצויה.

 

[א-ירושלמית]

מדוייק.
על זה אני מדברת, לחבר את הקורא לאנקדוטות היומיומיות האמיתיות שנוגעות בסופו של דבר בכולנו.
עבר זמנם של המילים הפומפוזיות, זה מעיד על חוסר כשרון/ מציצנות/ חוסר יכולת אמיתית לגעת בלב.

 

[יהלום-יצירות מלוטשות]

אהבתי מאוד את ההודעות שלך, את ישירות הזו. צחקתי...
אני רוצה להתייחס להודעה האחרונה:

אתמול ראיתי עלון של קופת העיר שנכתב לגיוס כספים לרב גולדברג זצ"ל מביתר עילית, עוד אחד ממ"ה הקדושים שעלו בסערה השמיימה בציון קודשו של רשב"י.
הכתיבה באמת מטריפה. מעודנת, תופסת את הקורא באוזניים, בגרון, מנענעת אותו. שום דבר לא מרתיע את הקורא ומטיס אותו הרחק מהעלון.

כל התיאורים העדינים והקטנים על הציפיה לטלפון בליל שישי, על השמחה שהנייד של המנוח פתאום מצלצל ואז מתברר שמישהו ענה ואמר שמצא את המכשיר בערימה והמסך שלו סדוק.
התמונה האכזרית והקטנה בעמוד הראשון של העלון (מציג מזעזע: גופה עטופה טלית על גבי רכב פליימוביל, יצירה של אחד היתומים הרכים), וכמובן הפונטים הקרירים והעיצוב הכללי שמשדר נינוחות וענייניות ולא זעקות אדומות בכתב רועד. עבודה מדהימה.

לא יודע אם חצי מהפרטים שם נכונים, וזה גם לא משנה. הכותבת הצליחה לקחת יהודי שנפטר ולעשות מזה סיפור שקל להתחבר אליו, טרגדיה אנושית ומשפחית מכמירת לב שפשוט לא משאירה לנו ברירה מחוץ ללתרום.

מה אכפת לי אם היא מגזימה, או עושה את עבודתה יותר מידי טוב? התוצאה רצויה.

נכון מאוד.
אולם, במחילה מראש, יש עדיין הבדל בין כתיבה קרה של 'רק בשביל להביא עגילים לאישה', לבין כתיבה בשביל להביא כסף למשפחה שעברה טרגדיה וצריך להגזים בשבילה מעט או הרבה.
כלומר, מותר ואולי אף חובה עלינו להבין, ככותבים, שאנו עומדים בתפקיד מכובד ומשמועתי עבור עם ישראל. אנחנו עומדים בבמה ובייצוג.
למה לגשת אל משימת קודש זו בגישה רדודה של 'אני כותב רק בשביל להביא אוכל לבית'. עם זאת שכמובן זה נכון וחשוב. לא אכנס לזה כעת.
קיימת אפשרות גבוהה בהרבה, כתיבה מתוך חיבור נפשי אמתי. מתוך כוונה שהמאות והאלפים שיקראו את הכתבה יקבלו איזשהו נגיעה בתוך הלב. אם לא בכתבה שלי - היכן יקבלו את הנגיעה הזו?? ואם מנגיעה זו משהו יתקדם אצלם, ולו במעט - מה גדול שכרנו וזכותנו.
לא? האם אני תמים מדיי...

 

[סיפור8]

תיזהרי מאד לא להכליל.

את צודקת מאד. לא התכוונתי להכללה. ח"ו לא להרפות ידיים... צדקה מביאה ישועות, נסתרות או גלויות, וסיפורי הישועות מתחילים עוד מהנ"ך וממשיכים בגמרא, לא רק בעלוני העמותות בדור שלנו...
אין גם אפשרות לדעת האם סיפור הוא אכן לא אמיתי.
אבל לפעמים זה מאד נראה לי. כל מיני סימנים שאני מזהה גם בתור כותבת וגם בתור בן אדם שקורא. ובתור כותבת, כשאני מזהה שארגון צדקה משלם לכותב\ת מוכשר\ת כדי להמציא סיפורים אטרקטיביים, אני ממש מוצאת את עצמי לא מבינה.
אבל לא כל דבר חייבים להבין... אני לא יודעת על סמך איזה היתר הם מסתמכים. יכול להיות שיש לזה היתר. אבל שוב, מה שבטוח שזו שאלת רב.