~~~ אתגר חודש כסליו ~~~

[רוצה טוב]

זה לא רק אלכסנדר שהיה אלכסנדר של פעם ושל היום, זה גם העציצים השכוחים באדנית, וארונות המטבח המעוכבשים, שלפתע השתנו חייהם.

הווילונות הישנים מעל לתנור המטבח היו אפורים ודביקים פעם, כמו בבוקר שהסיט אותם, והימים כולם היו ריקים וחלקים, כאילו שתל אותו מישהו בתוך לוח שנה מסודר כיתובים וחסר אוזני חמור. וככה הוא עשה, וככה הוא היה. סדר יום מסודר מידי, ניקיון מועט מידי, ופח שלכבוד שבת אפשר לקחת לטיול סובב שכונה , סתם טיול לנשמה.

ככה יום ועוד יום, בכל יום.

עד הבוקר ההוא- הבוקר של שימשי ,

ופתאום היה בשביל מי להסיט ווילונות ולפתוח את החלון , כמו שלאה אהבה.

פתאום הייתה סיבה לרדת למכולת כל יום, ולהכין אמרה לפרשה.

פתאום שמחה הגלדיולה , וצהלה הרצפה.

שימשי ששינה את חייו.



הוא אפילו לא יודע את זה , הילד החמוד מהדירה ממול,

לא מתאר לעצמו עד כמה השתנו חיי –

מאז שהוא התחיל לאמר לי שלום.

 

[רוצה טוב]

כל כך רציתי שאמא שלי 'תאכל' אותי, כמו שאימהות אחרות 'אוכלות' את הילדים בגינה; שהיא תחזיק אותי על הידיים כמו ערסל ותיתן לי נשיקה על האף.
כשאמרתי בדיחה רציתי שתתגלגל אתי מצחוק, וכשהייתי מצוברח - שתדגדג אותי בבטן; רציתי שתפרוש שתי ידיים כשאני מגיע הביתה ותגיד: "מותק שלי, כמה טוב שבאת!" וכשנפלתי רציתי שחוץ מפלסטר - תיתן לי נשיקה.
אבל היא לא, ובמקום קטן בלב הרגשתי בודד ולא חמוד. נזוף ולא מבין. למה אמא שלי לא אוהבת אותי באמת?

גדלתי.
ויום אחד למדתי שיש כמה שפות לאהבה. וכשאמא קנתה לי הפתעה, והכינה לי כריך מושקע; כשהיא הגישה לי סתם כך שוקו כשלמדתי למבחן, והחביאה קוביית שוקולד בתיק; כשהגיעה אל בית הספר כי שכחתי את הקלמר ואפתה עוגה בשבילי במיוחד –
היא אמרה לי בלי מילים את מה שלא שמעתי מעולם.
וכשהבנתי את זה – חיי השתנו באחת. רווח לי כל כך.
אמא שלי כן אהבה אותי כל השנים. בשפתה שלה, אבל אהבה.
באמת.

 

[רוצה טוב]

פתאום ראיתי שלאנשים יש גבות מעל העיניים.
פתאום הבחנתי בנקודות מתחת לאותיות, בספר שדוד שלי קנה לי.
אני גם גיליתי, שעל העגולים הכחולים והמשולשים האדומים בכביש, יש ציורים נחמדים, פעם חשבתי שזה סתם קישקושים לבנים.
לסבתא שלי ראיתי נקודת חן מתחת לשפתיים, ולאח שלי, הכי מתוק בעולם, יש כתם לידה ליד האוזן. ככה אמא שלי אמרה שקוראים לסימן האדום הזה.
פעם גם חשבתי שלכל הנשים יש מטפחת חלקה, כל אחת בצבע שהיא אוהבת, היום אני רואה שיש מלא דוגמאות. לגננת שלי, יש פסים אפורים כמו כביש על המטפחת.

ואתם יודעים גם איך קרה הנס הזה, שכל יום אני פתאום מגלה דברים חדשים?



כי אמא שלי קנתה לי משקפיים,

 

[רוצה טוב]

אני עוד זוכר את אותו היום. זיכרון צורב וכואב,

אמא כנראה חשבה, שאינני שומע, לו ידעה שאני עומד שם,

בין הקיר , לוילון , הכל היה אחרת.



"די , אבא , לא נותר בי עוד כח לילד הזה. עזור לי!

עוד לפני שנולד לא רציתי בו ,

הוא מתיש, קשה, עצוב לי ממנו. למה הבאת לי אותו?

הוא לעולם לא יהיה מה שאני רוצה"



אמנם , הרגשתי עוד מאז קטנותי יחס שונה משאר אחי, כמו הייתי הכבשה השחורה,

תמיד חשתי שכולם רוצים שאעלם, תמיד קיבלתי פחות מכולם , תמיד ידעתי שמשהו איתי שונה. שונה, ולא אהוב.

אבל .. מאותו רגע השתנו חיי באחת.

הבנתי שמה שהרגשתי – אמיתי הוא. כואב , אך אמיתי.

ומאז ועד היום , דאגתי להגשים להם את החלום, להורי שאינם אוהבי ,

חלום על ילד שלעולם לא יהיה מה שהם רוצים.



ורק .. שם בלילה .. מתחת לשמיכה .. אני מרשה לעצמי לבכות על מר גורלי , ולספר לו ליושב למעלה , שיש לי תקווה , יום אחד להשתנות , לו רק תהיה לי סיבה.



(בדוי לחלוטין)

 

[רוצה טוב]

אפרפר ורדרד
זה הצבע שראיתי-
החולצה הצחה לשעבר של בעלי.
עוד פריט ועוד פריט נשלפו מהמכונה-
והערמה השחורה רק גבהה.
לבסוף נמצאה הגרב הסוררת.
ולי נהיה שחור בעיניים....


ומאז הכל השתנה....

התחלתי להקפיד למיין הכל באובססיביות בלתי פרופורציונלית בעליל.
מיינתי כלים לפני הדחה.
ומיינתי טישו לפי צבע
מיינתי נמלים על השיש לפני ששטפתי אותן בצונאמי קטן אל תוך הכיור
ומיינתי אשפה
מיינתי טיטולים לפי יציאות
ומיינתי אנשים בהמתנה לרמזור-את מי לעקוף ואת מי לא
מיינתי מצוות
ומיינתי עברות
מיינתי ומיינתי ומיינתי.

אפרפר ורדרד-
זה הצבע שפגשתי.
שוב
החולצה החדשה של בעלי.
עוד פריט ועוד פריט נשלפו מהמכונה-
והערמה השחורה רק גבהה.
לבסוף נמצאה הגרב הסוררת.
ולי נהיה שחור בלב.

מאותו רגע חיי השתנו באחת

הבנתי שלכל גרב יעוד משלה
ואין לי שליטה על הכל או על כלום
והשתדלות היא רק השתדלות-
ומה שיהיה או יקרה כבר לא בידיים שלי.
ואז,פשוט-
הרמתי ידיים
תרתי משמע

 

[רוצה טוב]

היא הנהנה בראשה. עיניה זרחו באושר. ואני - חזרתי על שאלתי.



זוהי לנו פגישתנו השלישית. השלישית, בסך הכל. אז מדוע דומה בעיני שאנו מכירים כבר מאז מקדם?



שוחחנו על אירועי העבר ותוכניות העתיד. חישבנו, מאווים ורצונות מול מציאות. גם חשפנו נסיונות ומשברים, ושמחנו יחדיו בנצחון הרוח.



מצאנו עצמנו מהלכים מהר. רצים כמעט. היא הסבה את תשומת ליבי לעניין. כנראה, שאנו מבקשים להדביק את פער השנים בהן לא הכרנו. אצה לנו הדרך. כמו מיהרנו למועד בו היא תקרא בשם משפחתי. האם תרצה שיפנו אליה בתואר הרבנית זוין?



היא לא הצליחה לענות. מהתרגשות. המשכנו לרוץ כמו ריחפנו באוויר. לא שתנו ליבנו לסובב. לאחר שהתעקשתי, היא נעצרה. כמו נחתה לרגע מהעננים. כן, השיבה.



חשתי לחות בזוויות עיני. חתן נהייתי מאותו רגע. חיי השתנו. באחת בלילה זה היה. אחת ושתים עשרה דקות. בראש חודש כסליו. שנת חמשת אלפים ושבע מאות וששים ושתים שנים לבריאת העולם.



העולם נעצר אז מלכת, ואנו המשכנו לרוץ. יחד.

 

[רוצה טוב]

היום שבו מתה הפרטיות
​

מדוייק, טכני, חמוש במסור חשמלי.

ככה דמיינתי את הפורץ שיחלץ אותי מהדירה שבתוכה נלכדתי.

אם הייתי מדמיין את הסיטואציה, הייתי מעדיף דירה מפוארת, ולשוטט בה כארי בסוגר.

אבל בסוף הגיע אל חלון הדירה הבני ברקית עטויית הפורמייקה, פורץ פרוע זקן.

הוא התעניין בשלומי – בחודרניות, כמי שרגיל לחדור לפרטיותם של אנשים, לחלץ אותם מחדרים שונים, לראות אותם בבגדים שאיתם הם נתקעו אי שם.

שפרה: הוא הפורץ המומחה ביותר.

גדי: הכשרון שלו נובע מעברו המפוקפק.

מישהו ביקש ממנו להתכופף, "אני צריך להתפקס עליו".

מן החלון האחרון שנותר שלם, ניבט פרצוף סקרן שמעך את אפו אל הזגוגית, בניסיון להציץ בי.

לפורץ קראו צביקה ערד. אבל היה לו זקן אפור ומפוצל, שכמעט הסתבך בסורגים העקומים, שליפף בחבל עבה.

מאחוריו עמד הבמאי, היה לו קול מעצבן, והוא הסביר לצביקה באיזו זווית למשוך את הסורגים.

ואז הוא קשר את החבל אל המכונית , ונסע לאחור –תשואות הקהל ממלאות אותו.

את התמונה שלי, יוצא מתוך דירת האסון, תוכלו לראות מחר בעיתון.

הפרטיות מתה, משתוקק לאלמוניות של פעם, שלא תשוב.

 

[רוצה טוב]

כשאני חושב על זה, קצת אירוני שאני אפילו לא זוכר את הרגע בו השתנו חיי. הייתי אמור לזכור, האחרים זוכרים. הייתי בן יותר מחודש, זה בטוח! אבל כשאני חושב על חיי הקודמים, הזיכרון היחיד שעולה לי בראש הוא ריח אדמה לחה וצמחיה רעננה, פראית. זה הכל. אני זוכר גם שמיים כחולים זוהרים, אבל השמיים כחולים בכל מקום, נראה לי.

המבוגרים מספרים לפעמים סיפורים מ"שם" בקול רווי געגועים. האחרים שלא זוכרים או אלו שנולדו אל השבי מקשיבים בשקיקה כמוני ושותקים, מהרהרים. החיים שלי טובים בסך הכל, אל תחשבו שאני מתלונן! אבל כל לילה אני חושב על הרגע ההוא בו השתנו חיי ותוהה מה היה קורה אילו.

לפני כמה שבועות נעצרה ילדה קטנה ומתולתלת והתבוננה בי, עיניה הסקרניות מהורהרות.

"אני חושבת שהוא עצוב", הודיעה לגבר הגבוה, בטח אבא שלה, שאחז בידה.

אביה של הילדה הרים את עיניו מהטלפון שלו וחייך. "עצוב? למה את חושבת ככה?"

"תראה את העיניים שלו. אתה חושב שהוא מתגעגע לאפריקה?"

"מה פתאום!" אמר אביה של הילדה בקול סבלני. "הוא בוודאי נולד כאן, בגן החיות. אלה החיים שלו מהיום שהוא נולד".

"באמת?" אמרה הילדה בקול מתוק מדבש וחייכה אלי חיוך חסר שיניים קדמיות. "אז הוא בטח לא זוכר כלום בכלל, נכון?"

והם הלכו, תלתליה של הילדה הקטנה מקפצים מאחוריה בעליזות.

"זה לא נכון!" רציתי לשאוג אחרי גבם המתרחק ולא יכלתי. "זה לא נכון שנולדתי כאן! היו לי חיים! חיים אחרים! חיים שהשתנו ברגע!!!"

אבל הם כבר נעלמו מהאופק.

וכמו תמיד, מבקרים באים והולכים. השמש שוקעת וזורחת כל יום מחדש. השמיים עדיין כחולים, כמו באפריקה.

ואני עדיין רובץ בכלוב שלי וחולם על חופש.

 

[רוצה טוב]

זה היה עוד בוקר "שגרתי" במחלקה האונקולוגית בשערי צדק, ישבתי לידו וקצת שוחחנו. המצב לא היה פשוט כל המשפחה הבינה שבדרך הטבע...
הרהרתי על תפקיד האדם בעולם, הרי אבא יכול להיות לבד לכמה שעות ואני אלמד בכולל. אבל הלב לא נתן לי לעזוב אותו, ולא ידעתי מה הדבר הנכון לעשות.
בתשע ורבע נכנסו הצוות לביקור רופאים, ביקשו שאצא.
אבא - אני כבר חוזר אמרתי.
נכנסתי לבית הכנסת ללמוד קצת, אחזו בפרשת וירא. התבוננתי בפרשת העקידה ובאחת - הבנתי- והשתנו חיי.
לעיתים אדם שומע קח נא את בנך
ולאחר זמן מרגיש אל תשלח ידך
וזה וזה אמת
אלא שאנו צריכים לדעת האם זה קולו או קולנו.

 

[רוצה טוב]

עוד פעם ברחתי מהגינה. עשיתי סיבוב ענק. כל הילדים מנוזלים שם, לא בשבילי.
אתמול באוטובוס, תינוקת בכתה כל הדרך, זה היה נורא. שעה שלמה לשמוע אותה צורחת! אם אני הייתי אמא שלה, אם.
לפני שבועיים ילד קטן ממש הלך ברחוב לבד. בוכה. שלושת רבעי שעה לקח עד שאיתרנו את אמא שלו. אם אני הייתי אמא שלו, אם.
וכל לילה אני טורקת את החלון בחדר שלי, התינוק של השכנים בוכה חצי לילה. זה מפריע לי לישון. נורא.
ובשבת גיסתי לא גמרה להתבכיין, כמה קשה לה, עם השובבים האלו המחבלים הקטנים. גם לי קשה לשמוע אותה כל היום מתלוננת, ואותם כל היום משתוללים. קשה לי.
ומאותו רגע, השתנו חיי. זה לא קרה באחת, זה לקח תשעה חודשים.
אבל הפכתי להיות אמא. אחרי שש שנים.
והתינוקת שלי בוכה באוטובוס, וזה מדהים. אני אמא שלה, אני.
והילדים שלי בגינה מנוזלים לפעמים, זה בשבילי.
וכל לילה הקטן צורח בלילה, וזה מפריע לי לישון, זה מדהים כמה שזה כייף.
ובשבת ישבתי עם גיסתי ולא גמרתי להתכיין, כמה שהילדים שלי שובבים...מדהים כמה מהר שכחתי כמה שזה מדהים!

 

[רוצה טוב]

הייתי קרובה לאדמה,

כן, לנמלים הרוחשות, לצמחים שהחלו לנבוט, ולכל האבק והחול.

ראיתי את עקבי נעליהם של האנשים, ואת גובהם – אפילו לשער לא יכולתי.

שמעתי מקרוב את צפירות המכוניות, ואת להג האנשים בדברם.

הרחתי את ריח הזבל שאנשים הניחו על יד הפחים, בלי לחשוב עלי ועל שכמותי...

-------

זהו, זה נגמר,

עכשיו אני קרובה לעננים, כמעט מלטפת אותם,

רואה את פסגות ההרים, ואת ראשי האילנות.

מביטה על דמויות הלגו שנעות למטה במרוצה.

שומעת מקרוב את קול זימרת הצפורים,

ונושמת אל קרבי אויר נקי.



כן, עברנו דירה לקומה גבוהה



חלק א' נכתב על על סמך המציאות

חלק ב' נכתב על סמך התקוה שעליה אוכל לומר: באותו רגע השתנו חיי באחת...

 

[רוצה טוב]

הכל השתנה בבת אחת.

יום אחד זה קרה, אמא לא הגיעה לקחת אותי מהגנון, במקומה הגיעה השכנה. קצת בכיתי, אבל לא נורא, שחקתי במשחק חדש וגם קבלתי במבה.

אחר כך, הייתי אצל סבתא. ספרו שיש לי אחות, תינוקת חדשה וקטנה. אני יודע מה זה תינוקת, אבל מה זה אחות?

אחרי כמה ימים אמא חזרה, התגעגעתי אליה נורא, אבל עשיתי פרצוף חמוץ ולא הסכמתי לגשת אליה, למה היא הביאה לכאן את התינוקת הזאת?

אמא חיבקה אותי חזק, נכון אתה שמח יוסי? תראה את אסתי, תראה איזו בובה...

לא נכון, היא בכלל לא בובה, היא תינוקת, וצריך להחזיר אותה לבית חולים.

אבל אבא ואמא החליטו שאסתי תשאר כאן. והיא נשארה.

ומאז לא הייתי התינוק הכי מתוק של אמא. היתה לה כבר את אסתי מהבית חולים

ואפילו שאסתי צרחה המון, אמא לא הסכימה להחזיר אותה.

כשהיתה נרדמת סוף סוף, דווקא אז, גם העיניים של אמא היו נדבקות פתאום ולא יכולות לראות אותי בכלל.



עברו ככה הרבה ימים. יום אחד אבא אמר: מזל טוב! אסתי היום בת חודש. הייתם מאמינים? נראה שנולדה אתמול...

נגשתי לי לעריסה שלה,

הסתכלתי על הפה הקטן, על העיניים שאין להם שום צבע. ניסיתי לקרוא לה בקול חלש, אסתי... אסתי... והיא הסתכלה עלי.

נגעתי לה בגומה שבסנטר ופתאום הפנים שלה השתנו, היא חייכה אלי.

מאז אני לא מסכים שיחזירו את אסתי לבית חולים, אני אוהב אותה.

 

[רוצה טוב]

העיגולים הירוק-זיתים התנגשו לי בעיניים שוב ושוב. הם הסתחררו במעגלים ורקדו טנגו וסמבה עם הרקע השחור המדכא. הקול החורקני צרם כהוגן. למשמע הזיוף, העיגולים הפסיקו לרקוד, למה הוא חייב להפריע להם?

מצאתי את עצמי בארבע קירות שאיגדו את מערבולת החפצים והשמונצ'עס לכדי חדר אחד, החדר שלי. לא הבנתי איך זה שוב קרה. אבל אפילו התהייה הזו ברחה צ'יק צ'ק בג'ונגל המחשבות שבמוחי.

איך המנהלת הכבודה רצתה שהקשיב לה כשהיא לובשת את חולצת האימה ההיא?!

שתיתי קפה על הבוקר, הקפאין משתולל לי בדם ומתסיס את המרץ. הנה טפסי המבחן---- מי היה אברהם לינקולין?!--- התשובה כמובן--- היי! כמו פינג פונג קופץ התכנון הצידה, למה היא משתעלת? החליפו דלת--- הסוודר של המורה זוועתי, הכיסא חורק. רק שלא היה פיגוע! זה ריח של פיסטוק?

"להגיש מבחנים!"

אין התחשבות, אפס איפוק. "הגזמת הפעם" סיננה, ונעלמה עם הסריג המכוער.



ואז,

חיי השתנו באחת.

בא הגואל אל נשמתי הסוערת.

הוא חבר שלי,

ואני שלו.

קוראים לו

ריטלין.

 

[רוצה טוב]

לא באחת, אך זה קרה. לא ביום בהיר, זו כבר תקופה.

הרגשתי כי הקרקע נשמטת תחתי, לא נותר לי אלא להתבונן, לייחל ולהוחיל.

להתבונן בחסדיו יתברך שאף בשאול התחתית מנצנצים אלי הכוכבים כטל תחייה, במדרון תלול

מרגיש עטוף בחיבוק אמוני, ובאמצע שום מקום מתרפק על אהבתו השוטפת.

מייחל אני, לשוב בני מחמל נפשי. אמנם הוא כאן לצידי אך בעצם הוא "אַיִן". בעד ריק מכר את תוארו, שערו התארך, עיניו נסדקו וזוהר פניו נמוג.

בימים ובלילות איני ישן וגם ליבי ער-

אהה בני, כמה נעימה היא האהבה. עמוקה היא כיין וכמה היא מסממת

אהה בני, מה יפו פעמייך וכמה עכורים הם עתה.

בלילות ובימים איני ישן, האם ליבי ער?

אהה אבי, האם כך חש דודי הצח והאדום?

זה קרה ובאחת, בתפלתי לשוב בני הוספתי: אבא, ולוואי ואשוב אלייך כמו שמייחל אני לשוב בני.

אנא לו יהי, כל שאבקש לו יהי...

 

[רוצה טוב]

יום אחד, אני יודעת, חיי ישתנו באחת.

באמצע שיחת טלפון מרתקת, נוטפת עסיס של חברות, קול שופר מתגבר והולך ינער אותי ויזעזע את כל כולי.

אתעורר אז מתרדמת החיים הארוכה ואגלה עולם חדש, עולם של משיח.

יחד עם היד הפותחת את ארון הבגדים, מול השלל הצבעוני וחסר התוחלת, יצוץ לו הכתם הראשון.

עיגול לבן, בלתי סימטרי, על פרק ידי הימנית.

היד תרעד בלי שליטה כל הדרך אל הכהן.

בראש מושפל ועיניים דומעות אגש אל הדלת ואז, איעצר בסוף התור.

תור ארוך עד קצה הרחוב של ראשים מושפלים וכתפיים שמוטות.

בין הממתינים תצצנה אלי כמה מחברותי הטובות, איתן ליהגתי בשיחות נפש ארוכות ארוכות.

לא נעים. כל כך לא נעים!

כולנו נצא, כל אחת לבדה, אל מחוץ למחנה.

אשב אז לבדי, חשבון נפשי ארוך ונוקב. אהרהר לאט, בקצב שלי, על כל אותם שהרגתי בפי.

לאחר שבוע, כשאחזור, אפגוש את חברותי.

נאמר יפה "שלום, שלום" "מה נשמע?" ו"איך הילדים?"

אבל שוטר קטן, בפנים לבנות של צרעת, ישמור על פי, מעתה, לעולם.







את הקטע הזה כתבתי במסקנה שאני כנראה לא היחידה שנופלת. במסקנה מעט מפחידה של "השב ימינו כקדם"

אז להתראות, במהרה, אצל הכהן...

 

[רוצה טוב]

מגיל אפס אמרו שאני טיפוס חזק. כבר בהיותי תינוק ידעתי מה לבקש ואיך. שביתי את לב כל הסובבים. נולדתי להיות טיפוס מנצח, יודע כל, מייעץ.

בחיידר ובישיבה רבים פנו לבקש את עצותיי. הרבה ביקש ממני לקרב בחור חלש חברתית, והר"מ קבע לי חברותות לפי הצרכים של האחרונים.

התחתנתי עם הבת של ראש הישיבה, בחתונה לא היה מקום בשולחן הכבוד מרוב מכובדים, מה שהתבטא אחר כך במתנות ובמעטפות. כלומר חוץ מכמה צ'קים על סך ח"י שקלים ועוד 4 טוסטרים, לא היו עטיפות שנוכל לפתוח ולהתלונן על הכובד.

כולם המשיכו להגיע ולשאול, להתייעץ. שנה אחרי החתונה מצאתי את עצמי יותר בכולל מאשר בבית. כאן כולם שאלו והתייעצו. שם קיבלתי רק תלונות ומענות. למה אני מפוזר, ואיך אני אוכל בחוסר נימוס. מדוע אני מאחר, ובכלל, למה אני נמצא יותר שם מאשר כאן בבית?

בפנים סבלתי, בחוץ פרחתי. בפנים הייתי אכול, בחוץ חייכתי לכולם. כשהיו צעקות, סגרתי את החלונות. כשהתרבו התלונות, המשכתי לאחר. כשראש הכולל החמיא לחמי ראש הישיבה על שקדנותי הרבה בכולל ועל שעות ההתמדה, כמעט ורציתי לבכות. דיברתי עם כולם ולא אמרתי כלום. שתקתי והסתרתי.

עד שבאותו יום השתנו חיי. שכחתי לסגור את החלון.
מישהו בכולל שאל בקול אם אני צריך עזרה, וכולם ידעו.
מאותו רגע השתנו חיי. כבר לא היה טעם להסתיר. החלון נפתח. הלכנו לטיפול, ומאז כבר לא היה מה להסתיר. הכל היה ב"ה בסדר.

 

[רוצה טוב]

התיקון​

חשבתי כבר שלא אוכל להינצל לעולם. נגזרה הגזרה ועלי להינמק בעווני בכלא הנורא הזה לנצח. הקור הציק לי, הגוף גירד, המזון הבחיל והחושך היה נורא. לא ידעתי היכן להניח את עצמי. הייתי דווה ודואבת.

מדי פעם דברו על חנינה בגין התנהגות טובה, אבל תמיד בסוף, כשנפגשתי עם ההוא, הייתי חייבת לקלקל. רציתי, השתדלתי, התחננתי ודפקתי על כל הדלתות האפשריות של הממונים עלי. טולטלתי מהכא להתם, מכף התקוה הטובה לכף הקלע, אך לא עלתה בידי. ברגעים של טרום ייאוש חישבתי כמה זמן אני כבר כאן, וכמה עוד נותר לי לרַצות במקום המצחין הזה. קיוויתי מאוד שזו תהיה הפעם האחרונה. כשל כח הסבל.

ואז, ביום אחד, כשפגשתי שוב את ההוא, זה שבגללו קרו אותי כל הקורות הללו, הציף אותי האושר; סוף סוף הצלחתי לתקן.

מאז השתנו חיי.

נפטרתי מחיי שעה, וזכיתי לחיי נצח - - -

 

[רוצה טוב]

בס"ד

הסתובבתי אז, כבכל יום, במסדרונות הארוכים והמשמימים של בית הספר. מימיני ומשמאלי כיתות לימוד ריקות. ואני ביאוש רב, מביטה על העבודה הרבה שעוד לפני. בידי האחת מגב ובתחתיתו מטלית פשוטה , שצבעה הפך כבר מזמן לשחור.
נכנסתי לכיתה שלצידי, תוך החלטה סופית שזהו. היום זהו היום האחרון שלי פה. הגיל עשה את שלו... תחילה העברתי ניגוב על הלוח, אח"כ הרמתי כסאות (למה שוב לא הרימו???), ורק לבסוף טאטאתי ביסודיות והבהקתי את הרצפה הישנה שידעה ימים יפים יותר.

לפתע, הופיעה מולי ילדונת קטנה, שערה אסוף בקפידה, והיא נושאת על גבה ילקוט גדול מימידים.

"מזל, היית חסרה לנו מאד אתמול, היה מורגש במיוחד שלא באת! את מרגישה טוב?"

הסתכלתי סביבי. 'למי עוד קוראים מזל בבית הספר הזה? מעניין....' הרהרתי.

משלא ראיתי אף אחת, העזתי לשאול: "את מדברת איתי?"

"כן, בודאי" השיבה. "מיד כשנכנסתי בבוקר לכתה ראיתי על הלוח את מה שהמורה כתבה אתמול. מיד הבנתי שלא היית. ובעצם, זה בלט בכל. הפח היה מלא בשאריות. הרצפה לא נצצה כמו תמיד..."

זהו. כבר לא ראיתי את הילדה החיננית שלמולי בבהירות. משהו טישטש את עיני...

היה זה היום בו חל מהפך בחיי. אני שווה משהו. הייתי חסרה למישהו. זקוקים לי.

מאז אני קמה בבוקר לעוד יום של עשיה. הרי אי אפשר בלעדיי!!!

 

[רוצה טוב]

בסתם יום אחד גיליתי את זה, והמון חלקים קטנים התחברו במוחי העייף לפאזל מושלם. פאזל מחריד ומזעזע, שגרם לי להתיישב על הרצפה בחוסר אונים.

עולמי השאנן קרס אל תוכי ברגע, שואב בדרכו חלומות, רצונות ומעשים אל תוך ענן אבק גדול.



ושתקתי שתיקה איומה. כשהושלם הפאזל, נוספו לו שאלות אחרות:

ממתי זה ככה?

איפה הוא עכשיו?

והכי חשוב – מה הלאה?



אלוקים! איך ממשיכים מכאן הלאה?!



בקצרה נסכם: דבר לא הוסיף להיות כשהיה.

לא ההרכב המשפחתי, לא הרגש התם שפיעם בי עד אז, למרות היותי אישה בוגרת.

לא דרי העולם שבחשו בקלחת , לא הילדים, ולא קרוביי ומכריי.

ומבית אחר ורחוק, זר וחדש עד כאב, מתוך כאב חותך ופוצע, מהול בעלבון עז ופגיעה אנושה מקיפולי כביסה וניהול בית ותחזוק שמשתדל להיות כמו בימים הטובים, אני יודעת, הידיעה מהדהדת בי, שהכל היה יכול להמשיך ולהיות מושלם.

בעל מקסים, ילדים טובים, ארוחת ערב מושקעת ושעות איכות.

ולכל מקום אפשרי אגיע. אגיע ואצעק.

ואם נשמתי לא תצא בצעקה הזו, תוכלו גם לשמוע-

האינטרנט הוא אסון!

 

[רוצה טוב]

חיפשתי אוזן קשבת, לב מכיל ואהבה של אמא. התגעגעתי נואשות לחיבוק, לשיתוף ואפילו לנזיפה. אבל, היא לא הייתה לצדי, אמא. היא הייתה במקום רחוק, שאפילו אבא לא יכול להגיע אליו. היא הייתה בשמים!

התיישבתי על אדן החלון, הבטתי בשמים התכולים, אולי ניסיתי לחפש שם את אמא שלי, מי יודע?! ופתאום היא הגיעה: התשוקה, האמונה, הכמיהה לחמור הלבן שיפציע ויבשר. ומאותו רגע גורלי השתנו חיי. מהרגע ההוא שבו חיפשתי בשמים את החמור הלבן שעוד רגע הוא כאן. מהשנייה שבה דיברתי לאבא שבשמים וסיפרתי לו על הרצונות, התפילות, הכמיהות והדמעות שלי.

לפעמים אני מתגעגעת לרגע הזה של האמונה התמימה של ילדה קטנה המסתכלת בחלון ורק מחפשת את המשיח שבא. אבל, גם בתוך השיגרה, היום יום הרודף ושלל המטלות, יש לי לצידי בכל שלב בחיים אבא אוהב שנותן לי יד, ולעיתים מרים אותי על כפיים, אבא שאני מאמינה ובטוחה בלב שלם שיום אחד ישלח לנו מבשר, וישמיע את קול הגאולה וירונו ויקוצו שוכני עפר, כן, גם אמא שלי.