~ אתגר חודש כסליו ~

רוצה טוב · 19/11/15

נראה היה שמסלול חיי לא ישתנה לעולם: חיים בצל אבא תככן ונישואין לברנש גס רוח ומטיל אימה.
שנים ליוותה אותי הידיעה והדירה שינה מעיני... איך אפשר להירדם כשקולות האנשים המצביעים עלי מהדהדים בקול נורא באזני???

- - - "רואה אותה?... ז'אתי תהיה אשתו של המושחת ההוא... כן, זה המגודל... מה לעשות? היא הגדולה - וזה הגורל שלה!" - - -

ואני הייתי שומעת ובוכה, כמה בוכה... עיני אוקיינוסים של דמעות, ואינסוף תפילות.

* * *

הבית המה התרגשות קדחתנית. בעוד שעה קלה אהיה "אחות של הכלה"... ולפתע, אבא, ובפיו פקודה.
ומאותו רגע, השתנו חיי באחת...
ולא ידעתי, שזה הרגע שעומד להכתים את חיי בבושה גדולה. גדולה כשובל השמלה הלבנה שהחליפה ידיים רועדות... גדולה כעיניו הנפערות של החתן לכשיגלה את הערמה למול כולם...

* * *

צללי ערב כבר נטו, וצלילי החופה הלכו וקרבו.
ואז, היה הרגע הזה בו לנצח השתנו חיי. והפעם - לטובה.
אחות אצילית,
לחישה גורלית.
חתונה שמחה
ושבטי קה.

והשבוע, כששוב תסופר הפרשה, זכרו את הרגע.
זה הרגע בזכותו חייכם שלכם עתידים להשתנות באחת.
ושבו בנים לגבולם.

רוצה טוב · 19/11/15

אני יורד במדרגות הבניין שתיים שתיים, בדרך אני רואה את מיכאל. אתמול הוסיפו לאשתו את השם חיה.
הוא תולה חיוך כמו חולצה על קולב. "יהיה בסיידר, אה?!"
נפרדנו באנחה. הוא למעלה ואני למטה.
מתי ה'בסדר' יגיע?

דלת השכנים פתוחה, דור עומד שם ונועץ בי מבט. מאחוריו מתעופפות מילים של שדרן רדיו. אני רואה איך הוא מגביר את הטון. עכשיו גם אני מצליח לשמוע כמה מילים: 'שוויון בנטל', 'פרזיטים' ו'סחטנים'...
שיבוא כבר. שיבוא.

לוקח נשימה ויוצא לרחוב. אשתי ניסתה לשכנע אותי לקחת גז מדמיע. "אליהו, לא בטוח בחוץ" היא לחשה. אני רק בהיתי בחליפה שקנינו לחתונה של שלום והברשתי את הכובע. "את תראי, הרגע לא רחוק!"

בחוץ חולפות על פני דמויות מטושטשות. בוהות במסכים. מנותקים.
אני משפיל את עיני ומפלס לי דרך.
"די!! עד מתי?"

כבר חשבתי להיטמע בהמון...
כשלפתע---
קול שופר הולך וחזק עוצר אותי.
אני קופא במקום ומביט אל השמיים.
אור זורח מאיר את היום.
עיני דומעות.
הגיע הרגע.

רוצה טוב · 20/11/15

כן, גם אני הייתי שם...

עמדנו שם, כולנו כאחד, יחד ממש, בלב אחד.

אחר ההכנה, אחר ההתקדשות, ויתיצבו בתחתית ההר.

קול השופר הולך וחזק, וכל העם רואים את הקולות.

ועל כל דיבור ודיבור פרחו נשמותינו.

החולים נתרפאו, ויצר הרע נעקר מליבנו.

כן, זה הרגע ששינה את חיי, חיי וחיי כולנו, אין אנו עם ככל העמים, אין אומתנו אומה אלא בתורה.

בנים אתם, היום הזה נהיינו לעם, ממלכת כהנים וגוי קדוש, נזר הבריאה, לגיונו של מלך.

רוצה טוב · 20/11/15

הדלת נטרקה אחריו באוושה שקטה.

העפתי מבט מיותר לחלוטין בקונסטרוקציית המתכת הענקית, המשמשת כשעון במשרד הזה.

המחוגים החזירו לי מבט שתקני ותמה, כאילו תוהים על הבדיקה היומיומית הזו, המטילה ספק בדייקנותם.

אחת אפס אפס.

כמו תמיד, הוא נעלם מאחורי הדלת. כוס הקפה, מעלה אדים אחרונים טרם תתקרר, מונחת ברישול ליד יומן המנהלים וצרור המפתחות השקשקני, שדומם כעת.

החדר חסר את נוכחותו הסמכותית. כשהוא נמצא כאן, שעון על כיסא עור הצבי באדנות, היא ממלאה את החדר עד מחנק.

בליבי בזתי לו. לו הייתי צריך לסכם בשלוש מילים עבור מה הוא קם בבוקר, הייתי משתמש באלה: כסף, כסף, ו-כסף.

כמי שמנהל את יומן הפגישות העמוס שלו, יכולתי לנחש שהמפגש היומי שלו עם ילדיו מסתכם בהצצה עייפה לעבר מיטותיהם, בשעת לילה קטנה. כאבתי עבורם.

פתאום הן הסתננו לאוזניי.

היום נותרה הדלת פתוחה כדי חריץ, מאפשרת למילים לברוח מבעדה.

"אל תבכי, הדס, לא מצאת היום חילזון בגן? אל תבכי, מתוקה. אני אביא לך, יש חלזונות גם ליד העבודה של אבא. מחר בבוקר הוא יחכה לך, הדס, יהיה לך חילזון".

השתניתי אז, באחת. אפס אפס.

רוצה טוב · 20/11/15

ח' שבט תשס"ט:

כמדי יום הם ישבו להאכיל את הילדים ארוחת ערב על הספסל שברחבת הבנין. זו גם הייתה השעה שבה כל אחת מיושבות הספסל הייתה מוצאה פינה להתגאות בה, על הכלה שהתקבלה לעבודה יוקרתית, ועל סיפורי נפלאות בן השנתיים הקטן בשנתון והכי מוכשר מכולם.
"אני לא עומדת בעומס הזה" הכריזה בגאווה גב' מן, "מאז שמוישי שלי התחיל לשמוע שידוכים כל יום מתקשרים חמשה שדכנים לפחות, ואיזה הצעות? דירות בתכלת מרדכי, ראשי ישיבות, ובנות מצליחניות ביותר. אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל..."

ובקצה הספסל הצטנפה לה גב' צ'רביליפאצקבסקי שגם בנה מוישי זה תקופה בשידוכים. "להם תמיד הולך בקלות כל דבר" הרהרה בדכדוך, "טוב, בסוף ממילא מתחתנים רק עם אחת..." נחמה את עצמה.

ח' שבט תש"פ:

"מזל טוב לרגל עשור לנישואין" אחלה בטלפון בהתרגשות גב' צ'רביליפאצקבסקי לבנה מוישי כשמסביבו נשמעת המולת ילדיו. תוך כדי השיחה נכנסה לבנין, והנה מוישי מן לבוש בעניבה חולף לידה, חוזר מעוד פגישת שידוכים. וכאן הכתה בה התובנה "לא רק שבסוף מכל ההצעות מתחתנים רק עם אחת, צריך גם שבסוף ימצאו את אותה אחת" .

רוצה טוב · 20/11/15

לא ביום אחד זה קרה. כבר שבועות מספר היו לי תחושות משונות. בתחילה היו קצת צריבה, קצת חום והרבה אי שקט פנימי. אחר כך היו לי צמרמורות וזעזועים קלים ממש.

כל אותו הזמן חיכיתי שהסובבים אותי ירגישו בשינויים העוברים עלי, שיודאגו ממני, ואפילו... אפילו שיתרחקו ממני, שלא ימשיכו להתנהג כרגיל. רק להקת אנטילופות שמעה את זעקתי האילמת ועברה לגור במקום אחר.

הרגשתי נורא. אני עומד להקיא ואיש אינו מבחין. אני חולה אנוש ואיש אינו מרגיש, ואיש אינו בורח. היש הרגשה גרועה מזו?

למרות הצער, ביום אחד זה בסוף קרה. התפרצתי, הקאתי אש וגופרית על כולם. שפכתי לבה רותחת על כל אלו שלא הקשיבו לקולות העולים מתוכי, ומאז השתנו חיי. דממת מוות שוררת באזורי. הפכתי להר געש מקולל.

רוצה טוב · 21/11/15

רגע אחד בלבד דרוש לשינוי.
אני מסתכל ברחמים עליך, רואה את העשן המסתלסל מהסיגריה שבידך ואת הקופסא המציצה מהכיס, מחביאה בתוכה את הבאות בתור.
נד בראשי לשכן מהכניסה השניה, שאפילו לא טורח לנוד לי בראשו חזרה. אהו עסוק בבהיה מתמדת והנעת אצבעו על פני המסך של אייפונו הנוצץ.
מתמכרים.
ברגע אחד בלבד של החלטה אמיתית וחזקה, אתם יכולים לשנות את חייכם, אני רוצה לצעוק להם.
לא קל לצאת מהתמכרות, אבל גם הדרך הארוכה ביותר מתחילה בצעד אחד, ברגע אחד.
אתם סובלים, הסובבים אתכם עוד יותר, רע לכם. למה אתם לא עושים את הצעד הזה?

----
כך הייתי כותב לאתגר לפני שנה.

אבל מאז הספקתי לעלות על רכבת הרים של השקעה-רווח-היי-השקעה-הימור-סיכון-נפילה-השקעה, בקשות-תחנונים-נזיפות-בוז של הסובב, ולבסוף טיפול גמילה, והיום – היום אני אחרי.

אבל מרגע שיצאתי לחופשי השתנו חיי, באמת.

יותר אינני דן , אף אחד, בשום מצב; לא רוצה להגיע לשם כדי להבין אותו.
אינני שופט; מי שמני.
אני משתדל לעזור, כשאני יכול. אני מכבד.

כי הבנתי,
שאני לא מבין.

רוצה טוב · 21/11/15

השמים היו שחורים. שחורים מספיק שאוכל לחבר את החוטים בחבילה שבידי, אל ביתן השמירה הסמוך לרחבת הכותל. בעוד כשעה, כשיתבהר, ויהודים יתחילו להגיע, יתרחש פיצוץ אדיר, שלא רק שאנטרל אותם מלהגיע, ייתכן גם שכבר לא יהיה להם להיכן...

משהו בחיבור החוטים משתבש. אני לא נלחץ. החושך מגן עבורי.

אור גדול.

פתאום.

מתוך אינסטינקט אני רץ. גילו אותי. אני אברח. אני אלוף בזה.

האור מתגבר. ממתי רכשו בישראל תאורה חזקה כל כך? אוי. זה מסנוור. כואב לי ממש.
והרעש הזה! איזה רעש! כמו צפירה שהולכת ומתגברת. מלחמה?

פניהם המוארות של היהודים שהחלו לרוץ לכיווני, לא מעיפים אפילו מבט, הבהירו לי שמדובר בבשורה. עבורם.

"דחמוז". מסטוף בטלפון. אחראי חבלה במזרח התיכון. אני בין היחידים שזוכים לדבר איתו ישירות. בקולו דחיפות. ודאי רוצה להתעדכן בהתקדמות המשימה "המטען כמעט הושלם." אני עונה. "דחמוז, חלאס מטענים". הוא מתיז לכיווני. " מהיום החיים שלנו השתנו. אני עובד אצל יהאוד בנקיון. הם רוצים אינסטלטור. תבוא?"

רוצה טוב · 22/11/15

נגמר לי האוויר.
אני מרימה את הראש ופותחת את הפה. שיכנס. שיכנס עוד קצת אויר...אחרת אני בטח קורסת.
מי ידע שנפלתי?! איזה חוסר אונים...
אף אחד לא כאן.
החדר חג סביבי בחוסר יציבות .. אני רוצה קיר. רק קיר להחזיק בו.. איפה זה עכשיו? ..קיר..מיטה. טלפון.. מישהו!
'אלוקים' ! יפחותיי אינן נשמעות. 'אני צעירה. עוד לא הספקתי לעשות כלום בחיים שלי. יש לי ילד קטן שישן שם בחדר.השני ....אתה לא יכול להשאיר אותו ל--ב... ד.'
הו. אני יושבת על כיסא.
רגע קר לי ....
רגע חם לי..
אלוקים !!! אני רוצה ל-ח-י-ו-ת.

אני לוגמת כוס מים לאיטי, משפשפת את הרקות ובודקת מול המראה אם אני חיה באמת.
כבר הרגשתי פעם כך.
אני מהפכת בראשי שמתקשה לשוב לאיזון ומקפץ לי כמו כדור פינגפונג.

זה היה לפני שבועיים, אצל הירקן.
הסתחררתי. הרגשתי רע-ע , חשבתי שהחיים נגמרים לי. עמדתי אז בתור לקופאית, בידיים שקיות עמוסות בצל וקישואים.
חיפשתי נתיב מילוט . נגעתי במתקן העץ הראשון שראיתי.
לא היה לי אוויר יותר. מסביב, לכולם היה.
זרקתי את השקיות זו על זו, הרגליים הרועדות נתקלו בבצלים סוררים שרצו אחריי.
לתפוס בי...
אולי-
עוד לפני שאמות... - - -

אני פוחדת עד מוות לצאת לרחוב. איך אדע איפה זה יקרה לי שוב?!
לירקן, אני שולחת את אבנר. משהו בחנות הירקות הזאת לא עושה לי טוב. עובדה, נגמר לי האוויר שם.
אבל עכשיו, מה אעשה עכשיו?!
במקום הכי בטוח.
בבית שלי, ז-ה ק-ו-ר-ה.
ואבנר..., הוא עובד אבנר. איך יישאר איתי בבית לבדוק שלא קורה לי כלום...

*****************
הלילה יש ירח.
בשמים רוקדים הכוכבים. והיא, אחותי מרחוק לידי. בידיה חפיסה כסופה.
'אני רועדת' הקול שלי בוגד בי.
'את לוקחת את זה. עכשיו.'
'אולי לא.' סהרורית כמו שאף פעם לא הייתי.

'עכשיו. תפסיקי לפחד. את תראי שתתחילי לחיות!'
זהו.
בלעתי.
אני חשה צריבה בלוע. כן... זה החומר. אומרים שהוא גורם לקשיים בנשימה או לתעוקה בלב.

אחותי מחייכת ברכות. בפנים מתערבל לו כדור קטן עם מיצי הקיבה ששמחים אתו.
מלאכית היא, אחותי. זה הרגע שבו השתנו חיי.

אלוקים תודה!
כי ביקשתי לחיות.

רוצה טוב · 22/11/15

היו אלו רק שבועיים מחיי.

שבועיים רצופים, עמוסים בריגוש עז מתיז ניחוח מתוק.

אקשו אל תוך הלילה, מלווה בצחוק מתגלגל ועטוף בקסם נדיר הקיפו את אותם ימים.

לילה ויום מטורפים, טסים בקצב מסחרר ומשכר חושים עד אובדן, הסתיימו לפתע בקול דממה דקה.

ורק צפצוף ארוך ומטריד נשמע מאז.

הריגוש האדיר הסתיים, וחלף בלי להותיר עקבות.

שקט מאז, גם בלב, והמסלול הרגיל ממשיך.

בעמקי הלב נותרו רק נקיפות מצפון קטנות, שאלות לא פתורות למכביר, ופינה חמה בה מוצב נר זיכרון.

האדם שלא הכרתי.

רוצה טוב · 22/11/15

פעם לא ידעתי לקרוא לזה בשם, לא חשבתי על הגדרה קולעת לזה. זוהי חרדה קבועה שמלווה אותי כל חיי. היום אני כבר יודע להגדיר את זה, פחות או יותר:
אני מפחד פחד מוות, מלפספס.
אני רודף אחרי הרוח.
אז כן, היה לי שבוע עמוס מאד, לא הצלחתי לפנות לעצמי זמן לכתוב לאתגר, גם לא עלה לי בראש משהו מעניין ומרתק, משהו עם שורת מחץ שתותיר את כולם פעורי פה. לא. אין. ואלו מהסוג הרדוד - לא מתאימות לי.
אם לא אתן איזה 'וואוו', מה אני שווה? עדיף כבר לא לכתוב כלל.
אז, הנה הרגע הגיע, הדד-ליין של האתגר של חודש כסלו, ולא קרה מאומה. השמים לא נפלו וגם הבוידעם נשאר באותו מקום.
והרגע הזה שינה את חיי לחלוטין.
בכל מקרה, ממדי גופי אינן כלולות בקהל היעד שצורך את ספר הדיאטה הנפלא שמוצע לזוכי האתגר.
והזכיה עצמה? לא קרה מאומה. מיליארדי אנשים בעולם אינם זוכים ו/או משתתפים באתגרי פרוג, ובכל זאת ממשיכים לחיות.

רוצה טוב · 23/11/15

נקישה בדלת. אני פותח עם הנייד על האוזן, באמצע שיחה חשובה, מתכוון לסמן לדופק 'רגע', עד שאסיים את השיחה.
אבל אני עוצר מבולבל. הסלולרי נופל על הרצפה, אני לא רואה את המסך שנשבר ואת הבטרייה שעפה בקשת מרשימה היישר על ראשה של קטנתי הזוחלת.
"הוצאה לפועל" הוא נובח ומנופף בטופס וורוד, שחור לחלוטין.
אני זז קצת הצידה, מאפשר לו להיכנס.
לא יודע אם אני עושה בשכל. אולי אני לא חייב להכניס אותו הביתה, אבל, נו, שיכנס כבר, לא כל השכנים צריכים להתעדכן. עושה רושם שעד עכשיו הוא הצליח להזעיק לפחות חצי שכונה עם קולו הרועם, אני כבר שומע את הקולות מלמטה, רגליים שועטות, שחור בעיניים.
אשתי מגישה לי כוס מים. היא דומעת, אבל גם אני. מה, לגברים אסור? רכוש בלעדי לנשים?
בא לי לצרוח, אבל אין על מי. הם כבר יצאו מביתי יחד עם צידה לדרך בדמות שולחן וכיסאות סלון שהשקעתי בהם את חלבי ודמי. הם גוררים גם את ספת העור היקרה שקיבלתי מתנה מהורי לכבוד יום הנישואין השמיני שלנו. אולי הם לקחו עוד משהו, אבל אני לא מצליח לראות מבעד לדמעות המטשטשות את ראייתי.
המשאית פוערת פתח אחורי ענק ובולעת את רכושי. אנשי ההוצל"פ מורידים את הכיסוי, והמשאית יוצאת בשעטה ליעד הבא.
באותו רגע, השתנו חיי לנצח.

רוצה טוב · 23/11/15

כבר מילדותי היו המריבות והצעקות הד נלווה לחיי...
הטחת האשמות, בכי וטענות היו עניין שבכל יום...
בית שאין שלום בו, אינו בית!!
מאז עומדי על דעתי נבט הפחד בליבי, שלא אדע לכונן את ביתי במתכונת אחרת, שאינני יודעת מהי, ואיני מכירה תבנית אחרת, לבד זו ההרסנית שנשמתי את אוירה הרעיל בכל רגע מאז יצאתי לאויר העולם.
הגיעה עת דודים, ולמדריכת הכלות בקשב רב האזנתי, להיוועץ עימה לא יכולתי מחמת הבושה הגדולה, אך ניסיתי לדלות מבין מילותיה עצות פלא להקמת בית בית שהשכינה שורה בו, ומטבע הדברים – גם האושר.
החיים החדשים החלו בחיוכים ובשמחה. אך חשש מקנן לו בלב, חשש שהתגשם. בעיות צצו ועלו, אש בערה, וליבי – נקרע!
הבושה לא נתנה לנו הרבה ברירה, ולכן כלפי חוץ הכל דבש ונופת צופים. ומנגד- בבית פנימה גיהנום משתולל...
ואני... אנה אני באה? היאך מפסיקים את הגלגל הנורא???!!!

וביום אחד החלטתי באופן סופי, ובליווי מיוחד החלה הדרך העולה - הקשה, המפרכת, ופעמים רבות גם מייאשת. אך ההחלטה היתה חזקה מכל המהמורות!!

ומני אז, השתנו חיי!!!!!!!

(מבוסס על סיפור אמיתי)

רוצה טוב · 24/11/15

אל האתגר נשלחו 51 יצירות נפלאות, ומתוכם עולים לשלב ב' 15 יצירות, כפי שכתבתי בתחילת אשכול האתגר.

היצירות שעולות לשלב ב' הם היצירות שצברו 40 צלצולים ומעלה.

ואלו הם 15 היצירות שעולות לשלב ב':

lamberski‏ - הודעה מס' 3
mig - הודעה מס' 7
אשכולית - הודעה מס' 9
ללי 1 - הודעה מס' 10
קברניט - הודעה מס' 11
חייקי - הודעה מס' 17
מקלדת - הודעה מס' 22
נאסד - הודעה מס' 23
מלכיA1 - הודעה מס' 25
רותי פרוטי - הודעה מס' 28
yochi000 - הודעה מס' 30
מולטימדיה ה - הודעה מס' 32
נחמדת - הודעה מס' 38
3012 - הודעה מס' 41
מירי ב - הודעה מס' 42

שאר הניקים מוזמנים בכוחות עצמם, לפזר את ערפל האנונימיות סביב יצירתם

על שלב ב' באתגר ייפתח אשכול נפרד.
עקבו אחריו יהיה מעניין...

נ.ב. בשלב הראשון היצירות הנבחרות נבחרו ע"פ אהדת הקהל, ובשלב השני הבחירה תהיה גם ע"פ דירוג של סופרות וסופרים נבחרים, כך נשלב את שני הבחירות - גם של הקהל וגם של הסופרים, עד שנגיע לזוכים המאושרים.