~~~ אתגר חודש כסליו ~~~

[רוצה טוב]

"מאותו רגע חיי השתנו באחת"

​

האתגר הפעם יתבצע בשני שלבים.

שלב א'
כתיבת יצירה שתתבסס על המשפט הנ"ל, או שיוזכר בה המשפט הנ"ל.
לא יותר מ-150 מילים. הן יכולות להסתדר בצורת פרוזה, דיאלוג, מונולוג, סיפור, תיאור, הגיג.
בשלב זה אין לכתוב שירים לאתגר, את השירים תשמרו להמשך הדרך...

הדרישה העיקרית היא: התאמה לנושא האתגר, וכתיבה מלוטשת, אמיתית ונוגעת ללב. בלי מסכות וכיסויים.

יש לשלוח את היצירות לכתובת מייל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי> עד לסוף השבוע.
אין להעלות יצירות לאשכול האתגר, אלא לשלוח אך ורק לכתובת מייל הנ"ל.
נא לציין את שם הניק הכותב.
היצירות יעלו לאשכול האתגר מידי יום, בצורה אנונימית.

אל השלב השני יעלו 15 - 10 היצירות שיזכו במירב הצלצולים ואהדת הקהל.
פרטים על השלב השני יבואו בהמשך הדרך.

הפרס:

מקום ראשון: הספר 'דיאטה זה קשה לרזות זה קל'
מתנת הסופרת - רוחלה למברסקי

מקום שני: ספר קומיקס 'התפילין שהצילו רבבה' - קובי לוי
מתנת הסופרת - תהילה חזקיאן

מקום שלישי:חוברת אתגרים לשוניים 'על קצה המזלג'
מתנת הסופרת - אסתיג

אז קדימה.........

(תגובות אך ורק בנספח)

 

[מרמורשטין]

מגרה!

תודה על שלל הפרסים!
יש תקוה לזכות גם במקום השני או השלישי.

 

[רוצה טוב]

סיפר לי חבר:

זה התחיל כיום רגיל לחלוטין. עשיתי את דרכי בשעה הקבועה אל האוטובוס שמוביל אותי מדי יום אל מקום עבודתי, אולם הספקתי לראות את זנבו מפליג מהתחנה בעננת עשן. המשמעות היתה ברורה: איחור לעבודה, על כל הכרוך בכך... הייתי מתוסכל ומאוכזב, ולא הצלחתי להבין: "למה, ריבונו של עולם? באמת, למה?".

כמחצית השעה מאוחר יותר, קיבלתי טלפון מחבר שנסע באותו האוטובוס שהפסדתי. התברר, שהאוטובוס ההוא, בו הייתי אמור ליסוע – הגיע ליעדו בשלום. הוא לא היה מעורב בתאונה, ולא אירע בו פיגוע חלילה. כל הנוסעים הגיעו אל מחוז חפצם בדיוק בזמן.

חוץ ממני.

מאותו הרגע, חיי השתנו באחת.

באותו הרגע הכתה בי ההכרה, שאין לי סיכוי להבין את השיקולים של מלך העולם, ואין לי גם את הזכות לצפות להבין אותם. אני פשוט צריך לסמוך עליו – בלב שקט. כי הוא יודע מה הוא עושה, גם אם שכלי הדל אינו מסוגל להבין זאת...

באותו הרגע, הפסקתי לנסות להבין.

ומאז, אני מאמין באמת.

 

[רוצה טוב]

בודד.

האם פעם הרגשתם בודד שעה?

שעתיים? יום? שנה?

בודד.

עשרים שנה הרגשתי בודד.

הייתי לבד לא היה משהוא לצידי

שנה חלפה ואכלתי לבד.

שנתיים חלפו וכיבסתי לבד.

שלוש - ועבדתי לבד.

עשר - ונפשתי לבד.

כבר חשבתי שכל ימיי זה ימשיך כך.



לילה.

שם באחת האלומות השמחה בירושלים

מתחת לקטיפה כחולה

מתוך בכי ותפילה

השתנו חיי באחת.

יותר לא אכלתי לבד-

משהיא הגישה לי.

יותר לא כיבסתי לבד-

משהיא קיפלה לי.

יותר לא עבדתי לבד-

משהיא נשאה בנטל.

יותר לא הייתי לבד-

נישאתי !

 

[רוצה טוב]

אליך, הבחור שבתחנה,
אל תראה אותי כך ותשפוט על מראה, פעם הייתי שונה ישיבה בוחר'ל עם טוהר על הפנים וחן יהודי ממש ממש כמוך,אבל חלפו שנים, וזה היה בשכבר הימים..
כתם שחור של חשד שדבק בי על מאום, זה החותם שהותיר בי מום לא נתנו לי את הפתח להצטדק ולהסביר היתה השיטה- יד קשה, אוי לה לאותה הבושה
אחר כך הגיעה ההתנצלות אבל הרכבת כבר נסעה, לא ניתן היה לעוצרה.
ואז כבר הייתי במקום אחר, דומה היה לי שאין משם דרך חזרה באותו הרגע שדרכה רגלי על הגדה השניה- נשרף לו הגשר אליה ונותרה רק אדמה חרוכה.
היום אני כבר בצד השני, כבול בכבלים לחברה האחרת, למשפחה, לחויות ולעבודה, משקיף עליך בחור, אולי במבט מתנשא וליבי בל עמי.
ולעד ישאר בלוח השנה, חרות בדם ליבי ובאש להבה "היום שסולקתי מן הישיבה"

 

[רוצה טוב]

ב"ה

אפור המבט הישיר את עיניו למנכ"ל: "יש לעסק שלך מוניטין, תנועה ערה של קהל קבוע, אווירה תוססת וכתובת מוכרת, אבל כל אבל כל אלו אינם מספיקים בשביל לשלוט בשוק. כדי למשוך לקוחות נוספים, להעצים את נאמנות הפציינטים הקיימים עד קהות החושים, ולגרום לכולם לצרוך את המוצרים שאתה מספק, עליך לנטוש את הכלים הרגילים".

"כן אדוני, החלילן מהמלין, ואיך בכוונתך לעשות זאת"? שאל בשעשוע מה המנכ"ל.

אפור המבט הגיש לו בתגובה את המסמך עליו שקד בימים האחרונים. המנכ"ל רפרף במהירות על הרציונל, על מספר שרטוטים נלווים והערות ביניים, והתמקד בשורות האחרונות. המסמך נשמט מידיו כשהוא הלום רעם. "אתה מולטי טלנט" נחלצו לבסוף המילים מפיו, "וזדוני, באותה המידה" לחש ביראה.

האפרוריות בעיניים התבהרה מעט ותחתיה בצבצו כתמים תכלכלים, כשבעליהם אמר בשביעות רצון: "לעונג הוא לי לעבוד איתך". "נפגש בעוד חודש", סיכם.

לאחר שהדלת נטרקה באלגנטיות הביט שוב המנכ"ל בשורות שתשננה את עתיד העסק שלו:

המטרות: פרסום, חיבור רגשי עמוק של הצרכנים אל המקום והרחבת מעגל הלקוחות.

האמצעי: אתגרי כתיבה אישיים נטולי מסכות בנושאים:

1. "הסוד אותו לא סיפרתי לאיש מעולם"

2. "מאותו רגע חיי השתנו באחת"



Gray eyes – קידום ושיווק אתרים

 

[רוצה טוב]

עד אותו היום הייתי ציפור דרור, טוב לא ממש עד אותו יום אלא עד כמה חודשים קודם לכן...

אכלתי כשרציתי וכשלא, סתם נישנשתי.
קראתי כשרציתי וכשלא סתם רפרפתי על רשימות רכיבים וכתובת אזור התעשיה.
ישנתי כשעייפתי וכשלא סתם נחתי לי באוויר הצח או האביך...


הדברים השתנו בהדרגה, שוב לא הייתי עצמאית כבתחילה, שוב לא היו עיתותי רק בידי, הפעילות הפיננסית הפכה למשותפת וכשרציתי משהו הייתי צריכה לספק גם הסבר הגיוני מדוע... אומנם פעלנו בשיתוף פעולה ואינטראקציה מושלמת אך זה דרש התפשרות מסוימת פה ושם אם בענייני זמנים או סתם עניינים של טעם וריח ושאר דברים שדעותיהם של בני אדם עלולות להיות חלוקות בהם.


אך מאותו רגע בו בקעה היבבה ועלתה אל מעל לכל שאר הקולות המרוגשים שרחשו בחדר, השתנו חיי באחת!

הפכתי לאם!

ומאז אין לי לא זמן אכילה ולא זמן שינה, לא שיקול כלכלי ולא שיקול פרקטי, ואין לי בעולמי אלא זערור התלוי בי ואני כולי שלו.

 

[רוצה טוב]

הדף היומי

לו הייתי צריך להצביע על הרגע המכונן, הרגע שבו השתנו חיי וביתי הפך לבית של תורה, ללא ספק הייתי מצביע על הרגע שבו התחלתי ללמוד את הדף היומי.

"מאותו רגע חיי השתנו באחת", כל ציר יומי שהיה מורכב מהמון פריטים קטנים, הפך ליחידה אחת של לימוד תורה, מהבוקר כבר יש ציפיה לשיעור הקבוע, ולאחר העבודה, כשאני הולך לנוח אני חושב על השיעור שיהיה לי כח ויכולת להתרכז וללמוד, ואף לאחר השיער עדיין עולות מחשבות ותהיות על הדף הנלמד.

אכן כל כוחו של רגע זה נבע מכח הכרזתו של הגר"מ שפירא זצוק"ל בכנסיה הגדולה על הדף היומי, "מאותו רגע חיי השתנו חיי עמ"י באחת" כולם נהיו מחוברים ואגודים סביב אותו רעיון נעלה, לימוד הדף היומי, בכל העולם כולו כולם לומדים את אותו דף, אלפי שיעורים בכל יום ולאורך כל שעות היממה עוסקים בדף היומי, ת"ח אנשי עסקים ובעלי בתים, כולם חייבים את חייהם לגרמ"ש זצ"ל שחיברם לקב"ה לעם ישראל ולתורה הקדושה.

 

[רוצה טוב]

תקווה חדשה​

מדי יום אנו מבקשים: ''ולמלשינים אל תהי תקווה''. מעולם לא תיארתי לעצמי, שהלשנה אחת, היא זו שתחזיר את התקווה לחיי מחדש.
בשמלת כלולות לבנה ובוהקת, נכנסתי לגיהינום שחור. אז, לא ידעתי זאת. זו הייתה יקיצה משמיכת חלומות ורודה, יקיצה אכזרית, איטית, ועקבית.

הפחד, ההשפלה, חוסר האונים, הבדידות, החשש המצמית מ''מה יגידו'', הפכו את חיי להישרדות. לא ריאליטי נודף סטייל, מלא תהילה וקסם, אל מול המצלמות, אלא מציאות עם ריח של ייאוש, עם מאמץ עליון להסתיר, ומבלי שאיש ידע.

וביום סגריר השתנו חיי באחת.
סופת רוחות עזה ופתאומית, ניפצה את דלת הזכוכית של המרפסת, והזגג הבטיח שיבוא מיד על הבוקר. לא הוא ולא אני ידענו מה יקרה, ואת מה שקרה ידעו באותו ערב כל השכנים.
רב השכונה והרבנית הגיעו עם שחר, עם כל הכלים והנחישות לחילוצי ממנהרת האופל, ולסלילתה של דרך חדשה.

אומרים שאלוקים לא סוגר דלת, לפני שהוא פותח דלת חדשה. אני למדתי שלפעמים ד' שובר דלת, כדי להחדיר בעדה תקווה חדשה.

 

[רוצה טוב]

הוא הקיא את כל מה שאכל - התינוק הקטן שלנו יוסי פשוט לא הפסיק להקיא.
האחות בטיפת חלב אמרה, שכנראה הוא רגיש לחלב, והמליצה לנו להאכיל אותו רמדיה צמחית.

רצנו לגמ"ח של שטרנפלד, ולקחנו מהם רמדיה צמחית, כדי שיוסי החמוד לא ירעב.

את הרמקול בליל שבת לא שמענו.
באותה עת שהינו במחלקת טיפול נמרץ בשניידר, יוסי שכב שם מונשם ומורדם, במצב קשה.

מאותו רגע חיינו השתנו באחת.

יוסי אמנם חזר הביתה.
אך זה לא היה אותו יוסי שעמו יצאנו אל בית החולים.
יוסי אמנם חזר - אך הוא מוקף במכשירים שונים, ואינו מגיב לסביבתו.

הרופאים טוענים שהפגיעה המוחית היא בלתי הפיכה.


מוקדש לכל אותם הורים לילדים שנפגעו בפרשת רמדיה.

 

[רוצה טוב]

קצות אצבעותיה של רבקי, הבכורה שלי, הלבינו.
הן אחזו בחוזקה במבחן החשבון שלה.
אולי אפילו קיוותה שלא אבחין בציון שהתנוסס, ולא לתפארה.
"איזה יופי", אמרתי בקול חלש, "כמה התאמצת".
משהו בתוכי התכווץ.
דור שני לחולשה, חשבתי ללא קול. הגנים החלשים שלי בטח עברו אליה.
למה היא צריכה לסבול בגללי? שאלתי את עצמי.

*

קצות אצבעותיי הלבינו.
הן אחזו בחוזקה בסיכום תוצאות האבחון שעברתי.
רונאל, הפסיכולוג התעסוקתי, ישב מולי מחויך.
"אתה מדהים".
"מכל החרדים שעברו כאן את האבחון, אתה הגעת לציון הגבוה ביותר".
מאותו רגע, חיי השתנו באחת.
אמונות עתיקות התנדפו. אוקיינוסים של נחיתויות התייבשו.
משהו בפנים התרומם, שלא על מנת ליפול.

*

קצות אצבעותיה של רבקי, הבכורה שלי, אחזו בקלילות במבחן האנגלית שלה.
"גם השבוע הוצאתי מאה", הפשילה לי באדישות.
נו, בטח, התרחב משהו בתוכי.
עם אבא אינטליגנט שכזה, ברור שזה קורה.
ופתאום, הסיטואציה ההיא, מלפני חודש, היכתה בזכרוני.
פתאום קלטתי כמה השתניתי.
פתאום הבנתי כמה קל לשנות חיים ברגע.

 

[רוצה טוב]

בן החמישי להורי נולדתי
ילד שובב במיוחד הייתי

כל שבוע שני הורי הוזמנו למנהל לחדרו פנימה
השובב שוב עשה מעשה קונדוס קול נהי נרימה

יותר אי אפשר להמשיך איתו במצב כזה קול המנהל נשמע
בפעם הבא הוא לא חוזר, גם אם יעבור עליו מה

"יוסי השובב" הדביקו עלי התואר הנכבד
כל מעשה קונדוס בת"ת איתי הלך יחד בד בבד

בכתה ח' המלמד החליט לקחת את הענין לידיים
אומר ועושה, שם עלי את העיניים

מאותו רגע גורל חיי השתנו באחת
אחת? הגזמת! לא כל כל כך מהר עליתי מבור שחת

שלב אחרי שלב פעל ועשה בנבונה
אתגר בכתה הביא, וזה יצא ראשונה

יום שלם הקדיש לכל התלמידים
מעלה ומידה טובה לכתוב על חבירו, כולם אהובים כולם ברורים

הרעיון הנפלא הדליק את כל הכתה כולנו יחד
בין עמי אנכי יושב לכתוב מילה טובה על כל אחד ואחד

למחרת כל אחד קיבל רשימה מסודרת מהמעלות אשר נמצא בו
באותו יום הלכתי הביתה בהרגשות מעורבות, או ואבוי

מי אתה יוסי צעקה בתוכי פנימה קול
השובב אתה ? או שאתה יכול להיות גם נחמד לכל?

השינוי בי התחולל מהר מאוד
החלטתי זהו!!, -יוסי השובב- לא עוד

לקחתי את עצמי לידיים חזק ובגדול
ועד מהרה השינוי הגדול ניכר לכל

 

[רוצה טוב]

יושב לידך. מנסה להבין, להקשיב, להיות.
רועד מבפנים. מרגיש על חבל דק, עדין ושברירי.
רוצה לחשוב שזה לא יקרה, שאתה סתם אומר, שאתה לא באמת מתכוון.
אתה מתעתע בי. לרגע נואש, במשנהו מוכן לנסות, מוכן לקוות.
פורש לשינה טרופה מעבר לקיר. ישן, לא ישן. אני ישנה ולבי ער. דופק וצועק.
גם המוח לא נח לרגע, שועט ובועט.
קם לבדוק כל כמה דקות שאתה עוד שם. נושם.
רואה את האור עולה, ואיתו העולם כולו. גם אתה.
אתה מטשטש כוונות, מעלים ראיות, מבטא תקוות.
כמה שעות אחרי, כשאתה קורס רועד על הרצפה, מגלגל למולי עיניים,
אני יודע שדבר לא יהיה כשהיה.
עבורך, עבור הוריך ומשפחתך,
עבורי.
כי גם לאחר שתתאושש, אני תמיד אשא על כתפיי את משא האשמה.

 

[רוצה טוב]

תמיד היא תכננה שסגנון חייה עוד ישתנה.

כשהיא הייתה בכיתה ז' היא חלמה שזה יקרה לקראת הסמינר. לאחר שהתחילה ללמוד בסמינר, אמרה לעצמה -בכיתה י"ג- "לקראת המסלולים היא תקח את עצמה לידיים".

בסוף היא החליטה שלקראת שידוכים היא סופית משתנה 'צריך שידוך טוב, לא?'. היא התארסה ללא שינוי. לקראת החתונה הרהרה עם עצמה שבטח עם בעלה המיועד היא בטוח תשתנה.

כשגם "תוכנית" זו לא יצאה לפועל, היא פשוט לא הבינה למה, אבל היא החליטה שזהו, לאחר נישואי ילדיה סופית היא משתנה.

רק מה, כמו תמיד היא חכתה שהחיים ישנו אותה, ולא שהיא תשנה את החיים.

כשהיא כבר שכבה על ערש דווי במחלקת הגריאטריה, ראתה יום אחד שמעל גבה עומד מלאך המוות וחרבו שלופה בידו, "רגע, רגע" פרצה זעקה מתחננת מליבה "חכה, עדיין לא מימשתי את התוכנית"
נשמתה פרחה, והפעם החיים באמת השתנו...

 

[רוצה טוב]

-"שירה, את סולחת לנו"?
-"אה... על מה?"
-"אולי עדיף שלא נגיד, אבל לפני יום כיפור רצינו שתסלחי"
-"אני לא סולחת אם לא תגידו לי על מה"

זה היה הגיון של ילדת כיתה ח'. אחת כזו, שעברה בית ספר חודש קודם, בתחילת השנה.
מסיבות שונות נאלצה לעבור לבית ספר מרוחק, אך נקודת אור היתה: חברתה הטובה, רותי, למדה בו. "היא תרפד לי את הדרך", חשבה.

-"טוב, אז נגיד" (צחקוקים)

היא עדיין היתה תמימה. מה יש לומר עליה? ילדה חברותית, חכמה, עליזה וזורמת. גם עובדת על המידות, לעיתים. משתדלת לעזור לאמא.

"טיילנו עם רותי בליל שבת, והיא אמרה שאת חברה נדבקת. עובדה שעברת בית ספר אחריה"

זהו.

25 שנה.
חברות טובות היו, וניסו, אך ההגנה ששמה על עצמה אז מעולם לא פגה. לא האמינה בטוב ליבה, בנדיבותה, בחברויות הללו שהיא עצמה התעקשה כ"כ לטפח.
תמיד נשארה בצד הנותן, לא נתנה לעצמה לקבל, להתחבר באמת.

בעלה היה הראשון שהצליח. היא התחתנה, והיא מאושרת.

"כן, בטח סולחת! רוצות לבוא אלי"???

 

[רוצה טוב]

-עבדול?
-כן,
-התחלת צבע בשלד חיצוני?
- לא איפה, אני עדיין בכפר,
-התקשרתי להעיר אותך בשמונה בבקר, מה עשית מאותו רגע?!
-חיי השתנו
-באחת הקומות ראיתי לא גמרת טיח,
-תקשיב קודם אחר כך תדבר , אומר לך השתנה חיים שלי, בכפר סגור הכל, אין הסעה בגלל ביגועים , אין גם אוכל פה בכפר, בגלל נתניהו,
-אולי תפסיקו כבר עם הפיגועים?! רק נזק אתם עושים, כבר חודש אני תקוע עם השלד ועוד לא התחלנו קרמיקה מה לא ברור?!
-לא קשור לביגועים, אפשר גם זה וגם נגמור טיח,
-טוב יאללה ביי

 

[רוצה טוב]

כן, זו היתה אראלה.

"רונית?" היא שאלה בקול מתקתק. "היי, כאן אראלה ממפעל הפיס".

"אראלה!" שאגתי. "את לגמרי אמיתית?"

"כנראה", היא צחקקה קלות.

באותו רגע חיי השתנו באחת:

קוטג' בן 3 קומות, עוזרת צמודה 24 שעות, ארוחות גורמה באדיבות שף הבית, כובסת, מקפלת ומגהצת. וכמובן כורסת עור מפנקת עם כוס קפה ועוגת גבינה 3 שכבות.

"רונית?" היא אמרה שוב, "את איתי?"

"לגמרי", עניתי בקול הכי שופע שיכולתי

"אני משערת שרצית לספר לי משהו, אראלה?" סדרתי את מטפחתי השמוטה.

"לספר?" לא הייתי אומרת.

"להודיע?" ניסיתי לעזור לה.

"לא מדויק..." היא כחכחה.

"לבשר!" זו המילה, תמיד ידעתי שאני טובה בהגדרות.

"ניגש לעניין", היא ניסתה לקצר את התהליך, נימת קולה התחלפה ודימיתי לשמוע בה חגיגיות מה.

"בוודאי שמעת, רונית, על מפעל הפיס, יצא לך לרכוש פעם כרטיס?"

'היא לא רוצה שאבהל מהבשורה' תקפה אותי ההבנה.

"אראלה זה בסדר", אמרתי לה בחביבות. "אני מותרת על ההקדמות".

"אוקי, מצוין", קולה הפך עניני. "אז תני לי בבקשה את מספר האשראי שלך, אני תכף מפרטת לך מה כוללת חבילת הכרטיסים ומאחלת לך שתזכי"...

שוב השתנו חיי באחת.

או שמא מעולם הם לא השתנו?!...

 

[רוצה טוב]

אני אוהבת לשיר, מאוד. יש לי תובנות על החיים, כאלה שאספתי בכל מיני צמתים שהגעתי אליהם, ואני רוצה לעשות הופעה. לעמוד על במה לספר ולשיר, כן, אני מאוד רוצה. רק יש לי בעיה אחת, קטנה. כשאני עומדת שם על הבמה אין בפי מילים יפות כמו"מאותו רגע השתנו חיי באחת", אין לי. יש לי בפנים בלב, בנשמה דיאלוגים כאלה של רגעים ששינו בי,שגידלו או הנמיכו אותי, אבל זה לא לבמה. זה באמצע תהליכים פנימיים שלא כולם יבינו בכלל על מה אני מדברת. זה לא נחרץ, ברור, וחד כמו:" חזרתי בתשובה לפני כך או כך שנים"או" כשנרפאתי הבטחתי לחזק ולהתחזק" זה הרבה יותר בנאלי, קודם כל בגלל שאני חרדית מבטן ומלידה וכלפי חוץ הכל נראה רגיל, אז אין לי משפט יפה כזה להופעות. אבל יש לי המון רגעים קטנים מתוקים,שאני משתדלת להיות בן אדם יותר טוב, אשה, ואמא יותר טובה, ואני מאוד מקווה שכשהם יצטרפו אחד אל השני בסוף מסע חיי, אראה כי מאז שנולדתי, מאותו רגע השתנו חיי באחת ועוד אחת ועוד...

 

[רוצה טוב]

זוכרת את היום הזה.

הלכתי איתך, אמא, ידי הקטנה בתוך ידך החמה, האיתנה.

את מיהרת ואני ניסיתי להראות לך פרחים שפורחים בצד הדרך.

את לא חייכת ואני לא דאגתי. הן הייתי איתך.

ואז הגענו אל המקום הזה. הגדול. הקר. המאיים.

זוכרת איך הבטתי בחשש למעלה. החומות היו כל כך גבוהות, ואני - כל כך קטנה.

השארת אותי שם.

וזהו.

מאותו רגע השתנו חיי באחת.

בכל הלילות השחורים אני מכה בכרית. מנסה להבין.

למה?? למה הבאת אותי למקום הנורא הזה? למה השארת אותי פה?

את לא יודעת שאני קטנה, ולא מסתדרת?

את לא יודעת שמציקים לי פה?

אמא, איפה את??

אני כאן כל כך לבד...

בכל בוקר אני פוקחת עיניים, ממאנת להאמין שעוד יום קודר הגיע.

קשה לי פה, אמא.

אני רוצה שתקחי אותי מכאן!

כועסת עליך שהשארת אותי לבד במקום הנורא הזה.



נכון, קצת גדלתי מאז אותו יום.

אני יודעת שיש מלחמה ושמסוכן להיות בחוץ.

אבל עדיין קשה לי.

 

[רוצה טוב]

פעם אחת הייתה ילדה. ילדה קטנה וחמודה.
ילדה טובה שכולם אהבו. צבטו בלחיה. חייכו למשמע חכמתה והתמוגגו לחיוכה.
יום אחד ראתה הילדה ברחוב אישה מסכנה. עצובה ובוכה. רצתה הילדה הטובה לגשת ולעזור לאישה. כשניסתה להתקרב איש אחד שלח יד גדולה ועצר אותה. גבוה היה האיש, כמעט עד השמש.
"מה את רוצה?" הוא שאל.
"לעזור." היא ענתה.
"לעזור? מצוין!" הוא אמר. "תלחצי כאן על הכפתור והכל יהיה בסדר."
והיא לחצה.
ואז... נהיה חושך גדול. ענק. וכולם צעקו. צווחו. בליל קריאות אימה. ובהלה. ומהומה.
אסון.
ומאז... השתנו חייה. כולם כועסים עליה. מזועזעים. לא מבינים. מתרחקים.
כל מי שאהב – כבר לא אוהב.
כל מי שצבט בלחייה – צובט עד כאב. פיזית ונפשית.
כל מי שחייך לחכמתה – בז לטיפשותה.
ואף אחד כבר לא מתמוגג מחיוכה כי אין לה כזה, אפילו אחד.
ברגע אחד השתנו חייה ומאז בהרבה רגעים הם משתנים שוב שוב.
אט אט יש מי מאמין לה שהתכוונה לטובה.
יש מי שמבין שהושפעה לרעה.
יש מי שקולט שאף שטעתה היא נשארה אותה ילדה קטנה, טובה וחמודה, כפי שהייתה.