~~ אתגר חודש חשוון ~~

[פלפלת]

יש דברים שלא מספרים...
לא רק שאני לא מספר, גם אחרים לא..........
ולא, לא מטעמי לשה"ר......
פשוט, כי לפעמים יש נטיה לטשטש עובדות.....
לא מספרים שגם לגדולים יש נסיונות, לא מספרים שהיצה"ר עוזב רק עם הנשמה...
וחבל, חבל שלא מספרים.......
כי אז היינו יודעים, אנחנו הפשוטים, שממלחמה מתגדלים, שגנרלים זה רק אנשים שצלחו קרבות.......
נכון, נסיונות יותר מרוממים, אבל נסיונות, אש של יצה"ר.......
כל הגדול מחבירו יצרו גדול, תקף על כולם, והן בקדושיו לא יאמין....
וחבל, כי אם היו מספרים, היו גם סיפורים על הנצחונות....
על אהבת ה' לשרידים, שבתוך החושך הגדול, מחפשים פנס להאיר...
ואולי היינו מקבלים עוד כמה גנרלים, שנפלו באמצע הדרך, כי מלחמות זה לאנשים פשוטים...
אולי נפנים, חברי גנרל, אני גנרל, נכבד ונרומם, לא נזכר במעשים הגדולים רק בניחום אבלים......
אולי, אם החן היה ננסך במעלת הגדלות, ולא רק בשלימות, לא היינו עסוקים בלהסתיר חסרונות אנושיים, לא היינו מנסים להיראות כמושלמים......
נעלה המושכלות, נשכיל את המעשים.........

 

[חנהלה1]

אל תביאו לי,
לא צריכה חסדים.
אל תתקרבו מידי,
שלא תדקרו מהקוצים.
אל תתעניינו בי,
מסתדרת בחיים.

מעולם לא ספרתי לאיש,
תצליחו להציץ קצת בפנים?
חוששת כל כך מדחיה,
וצמאה לכם נורא, ידידים...

 

[אסתי3311]

לא נעים להכיר
אך סודי כאן אפקיר
אאלץ לגלות
מהחל עד כלות
אזנכם אפרכסת?
אני ממש מפרכסת...
טוב, אז המדובר ב...
אוח, זה סיוט.
פיצול אישיות!
נשמע מבהיל?
יהיה כאן יעיל.
אזנכם לסבר
ולתת הסבר.

אז כך, במה דברים אמורים?
אני מחליטה משהו אחד
והיא עושה משהו שני.
ודוגמאות- בשופי...
החלטתי אתמול לקום בשבע,
והיא- קמה לה כמו ליידי בעשר.
החלטתי להגיב בעדינות ובמתינות,
והיא הגיבה, אואו הגיבה ובחריפות.
החלטתי לשמור על דיאטה בקפדנות,
והיא- אכלה עוגות עם קרמים ובורקס.
החלטתי לנקות את הבית פיקס,
והיא- נשכבה על המיטה ופשוט נרדמה.
החלטתי החלטתי וההיא- עשתה את שלה.

אז תגידו מה שתגידו
פיצול אישיות
זה פשוט סיוט
נפש בנפש מתגלגלת
החלטות טובות אני כבר לא מקבלת
כי ההיא תמיד בהן מחבלת
רק בקשה קטנה לסיום
מבקשת שלא תהוו איום
סוד חיי בלבכם נא נצרו
גם אם "ההיא" שלכם אומרת לכם "אמרו!"

 

[s.w]

הסוד שלא סיפרו לכם עליו בסמינר....‬

פריכית וגירניום עולים כל יום באותה תחנה, בשעה קבועה ודי מוקדמת.

היא משלמת מתיישבת מאחור, הוא תופס מקומו מאחורי הנהג, מסדר ענייניו בשקט.

אומנם הם עולים כל בוקר באותה התחנה, אך מעולם לא זכרו האחד את השני. לא דיבור גם לא מילה, כי אפעס , לא מתאים. גם בימים סוערים של בחירות, מחשבה על שלג, הלחץ שלפני החגים, זירות מדממות ודם יהודי הנשפך כמים, לא החליפו מילה מעולם.

כל אחד בפלאפונו ובסידורו מעבירים את הזמן בפקקים ומחכים להגיע לעבודה.

הם עובדים די קרוב למען האמת.

היא מזכירה בקומה 3, הוא מתכנת בקומה חמש.

מידי פעם נפגשים במעלית, אבל לא מחליפים מילה. לא מתאים. לא מכובד.

הם מגיעים למשרד, מניחים את התיק, אומרים יפה שלום מתחילים לעסוק בחסד.

פריכית- מי קנה את השמלה הזו בנקסט?

גירניום- אישתי קנתה מאד היינו מרוצים.

פריכית- וואו, בחסדי שמיים סוכל פיגוע במרכז.

גירניום- כל הכבוד על העדכון, אשרייכם.

פריכית- לחו"ד תמונה שצילמתי אתמול, (אזהרת נשים)

גירניום- מאללףף! יש לך את זה!



וזה הכל.

חסד לשמו, עזרה לזולת, השקפות ודעת תורה, עדכונים לחסומים הדחויים ואהבת עם ישראל.




אשרייכם.

נגמר יום העבודה. הסתיימו הדיונים.


ורק המעלית קוברת את הסוד בשקט.

 

[תמי אחת]

"יהודית, אולי מספיק?" שוב אני סופגת את הגערה. אולי מספיק, ואולי לא. אני משתתקת לרגע, מנסה לארגן את המחשבות. זה בכלל לא אני שהתחלתי. נועה בעטה בי מתחת לשולחן וחייכה. מה היא חושבת לה? שהיא תעשה מה שהיא רוצה ואני לא אחזיר לה? אבל רגליה הצליחו לחמוק איכשהו, והיא רק חרצה לי לשון. אז משכתי לה בשיער והיא רצה להלשין לאמא. תמיד בסוף היא הצודקת. תמיד. כשהיא חטפה לי את המנה, רצתי להגיד לאמא, אבל היא רק ביקשה שאוותר כי אני הגדולה. לא הסכמתי ונועה צחקה עלי שאני קטנה ותינוקת. אח"כ התעופפו הידיים ואני מצאתי את עצמי בחדר. "עונש", אמא פסקה, ואני הלכתי בגב זקוף, ובמבט זחוח ומחויך. בכלל לא אכפת לי להענש, בכלל לא אכפת לי שאמא אומרת שנועה צודקת. בכלל לא אכפת לי כלום.
אבל בחדר פתאום נפתח הברז מהעיניים וקילף את החיוך. אפחד לא יודע, אבל אני בכלל לא רוצה לריב. גם רוצה להיות טובה כמו נועה...

 

[מבולבל]

לא סיפרתי לאיש מעולם

אמרתי להם שאין מקום ולא סיפרתי לאיש מעולם, מדוע.
כשהתחילו ללחוץ, לא סיפרתי לאיש מעולם שאי אפשר לקבל בת לאמא שכך שלבושה.
כשעסקנים צעקו, לא סיפרתי לאיש שההורים משתמשים במכשירים שאסרו גדולי ישראל.
כשהביאו מכתב מרבנים, לא סיפרתי מה יודעים אצלנו על המשפחה שאותו רב לא יודע.
כשהכותרות בעיתונים זעקו, לא אמרתי לאיש שסגנון של משפחה שפונה לבית משפט איננו מתאים למוסד שלנו.
לא סיפרתי לאיש. לא סיפרתי גם כשהשמיצו, תקפו ולכלכו את הצוות של המוסד שבו הם רוצים שבתם תתחנך.
לא סיפרתי לאיש. לא סיפרתי מפני זהירות באיסור לשון הרע.

ולא סיפרתי לאיש כמה זה קשה לא לספר לאיש.

 

[מוריה ח]

הראשונה היתה שמנה, השניה לא מצאה חן,
השלישית היתה גם צולעת, הרביעית דומה לשכן.
החמישית היא פוזלת, השישית היא צורחת.
השביעית מעצבנת, השמינית מתפרחחת.
התשיעית, זו בעיה, קשה להסביר,
העשירית ביום קיץ, נראית מסיביר....

אצלכם אני בררן חסר תקנה, בפני אתם מטילים את הרפש.
אך לבחור עם אפילפסיה קלה ,לא מגיע בחורה עם מחלת נפש....

 

[y&m]

יום אחד החלטתי להפסיק להחביא! שלי הוא בצדק ויושר, לא נגנב ואין חטא בהחזקתו, אני מפסיקה להסתיר את הסוד.

נמאס לי להשקיע אנרגיה, לשמור, לקבור בארגזים, וגם אז אחרי שמכסים אותו בכל השמיכות פתאום מציצה משם היד ומכאן הרגל, די!

זהו זה, הוצאתי את הסוד הכמוס לאור, פרסתי, החלקתי קמטיו, ישרתי קומתו ותליתי נתח מליבי על הקיר בכניסה הראשית, בטוחה הייתי עתה כשגלוי הוא לעין כולם, וכל עין זרה שוזפת, אולי אקבל עזרה? אולי גלים של אמפטיה? חמלה? רחמים? לא, רחמים אינני רוצה!

אך לא היה גבול לתדהמתי, אנשים השפילו עיניים פחדו להישיר מבט, אחרים התעלמו מן הקיר כליל, עד כדי כך שכמעט ודפקו בו ראשם! היו גם כאלו שבבת אחת התחילו לעשות רעש ולדבר על הרבה דברים יחד, העיקר שלא יאלצו לומר משהו או לראות חלילה את הסוד, גם אלו שניסו בעבר לנבור ולחפש את הסוד במחשכים אבדו בו עניין.

ואני נותרתי ערום ועריה, סודי גלוי ואין איש לומר לו.

 

[עדיאל]

הדלת נפתחה לרווחה, סופסוף.
זה מאחוריו, הסיוט.

הם ישבו שם, בפנים, שניהם, וכחכחו, בעיקר כחכחו.
זה מה שעשו בחצי השעה האחרונה, הגורלית.
היא המהמה משהו על שאיפות של בית של תורה, הוא מלמל משהו על חצי יום בכולל. היא לא היתה ברורה, וגם הוא לא.
היתה הרבה שתיקה, הרבה מאד אולי. אולי אפילו רוב הזמן.

הוא לא היה בטוח שהוא רוצה, כלל וכלל לא.
הוא לא היה סגור, הוא רצה לפחות לחשוב, פעם נוספת, אולי לבקש פגישה נוספת, למרות שזו היתה כבר הפגישה השלישית ביניהם. הוא הרגיש שהוא לא מיצה.

ואז, נפתחה הדלת. והם יצאו שניהם מהחדר, עם חיוך קטן ונבוך על הפנים. הוא מיהר להוריו בסלון, רצה לדבר איתם בצד, להגיד להם שהוא לא סגור על עצמו. שהוא רוצה לישון על זה לילה.
השולחן בסלון היה ערוך בצורה מחשידה מאד. עוגות קצפת היו על השולחן בעיצוב מאסיבי. ואמא היתה שקועה בטלפון, עם עיניים בורקות ואדומות.
"אז כן, תמסרי גם לדוד יעקב, עוד חצי שעה אנחנו סוגרים, כן, בשעה טובה. ברוך ה' שזכינו. והוא כל כך מאושר"...
היא סיימה את השיחה ודפדפה בספר הטלפונים לעבר הדודים מקוממיות. אבוי לה אם היא לא תודיע.

והוא ראה, וקלט שאין מנוס. והלביש חיוך רחב על הפרצוף. אמא חייכה עליו בחזרה, באושר אינסופי.
הוא מיהר הביתה, להתלבש בחגיגיות. וחזר לקבל בנימוס את פני כל האורחים.

וזה, זה הסוד הקטן שלו, לנצח...

 

[בת חורין]

יש ארץ אחת
מוזרה וקודרת
שאנשים מפחדים לבקר.
היא שוכנת אי שם
ממש בתוכך
בפינה השכוחה ביותר.

אל המקום ההוא
כל פעם השלכת
כל מה שרצית לשכוח
רגשות מהוסים
רצונות מושתקים
ורגעים שרצית לברוח

אזרתי נחישות
(יש יגידו טיפשות)
החלטתי ליסוע לשם.
לבדוק מקרוב
להישיר את עיניי
אל מה שמפחיד את כולם.

ושם בעמקים
בשדות השממה
מצאתי אותה
את דמותי.
ולא ברחתי יותר
ממה שהייתי
וממי שברא
אותי.

 

[pessi&chani]

מי מכל בני האדם?

מי מהם יוכל לעזור, להושיע
מי מהם יוכל ללטף, להרגיע
מי מכל בני האדם יכול באמת לחזק את ליבי
ברגעים של חולשה, רפיון, יאוש או משבר להיות לצידי?
מי מהם יודע באמת עד כמה קשה לי לפרגן
מי יכול לתת לי כח בחיים, להמשיך להתארגן?
מי יכול להבין אותי גם בלי הרבה מילים
מי יכול להכיל את רגשותי הגואים?

רק הוא ואין בלתו יכול לתת לי שלווה
רק הוא זה שעשני ומבין לנפשי הדוויה
אשליך על ה' יהבי
לא אספר זאת לאיש
רק הוא בחמלתו יאהבי
כגמול עלי אמו אז ארגיש.

 

[ה. בקר]

מותר גם למי שלא כותב כמקצוע להשתתף? אם כן- קבלו את שלי. נכתה מהלב ממש....

אינני יודעת מהי דמותו,
מעולם לא פגשתי אותו.
אולי הוא עגול, אולי מרובע,
ואולי בכלל אין לו צורה.

אבל הוא שם, החלק הזה שלי, אני יודעת שהוא קיים.

לפעמים הוא דוקר בי כמו חרב,
ולפעמים שורף כמו אש.
יש רגעים שהוא מטלטל אותי,
ויש שהוא בכלל ישן.

זהו החלק החבוי בתוכי,
מתחת למרבדי היכולת.
החלק שזועק עמוק מקרבי,
ואומר לי, נוחי, עצרי!

כי בתוך ים החיים,
מכים בי גלים,
שוצפים, מטלטלים,
מנפצים תקוות אלי סלעים,
ומחזירים אלי רק רסיסים...

בתוך ים היכולות יש מקום קטן,
של כאב ושל קושי,
של סבל וחולי,
של התמודדות ארוכת שנים.
זהו חלק ממני-
החלק עליו מעולם לא סיפרתי לאיש...

החלק שבי שעטוף בהצלחות,
החלק שבי שנדחק לפינות,
החלק הקטן הזה שפורץ ממני,
ואומר את שלא אמרתי מעולם לאיש
קשה לי!!!!

 

[ללי 1]

"תוציא הודעה חריפה שאנחנו מתנגדים לבנייה החדשה בשטחים".
"תארגן אצלי בחדר מסיבת עיתונאים, שבה אתקוף את ראש הממשלה, על הצעדים האחרונים שבהם נקט כלפי הפלסטינים"
- כך אמרתי לדוברי החרוץ היום.
כן מדובר בי, חבר הכנסת משה לוין יו"ר מפלגת "ישראל אחת", בנו של היו"ר המנוח של המפלגה, מר נחמיה לוין ז"ל.
כמוביל תנועת שמאל אני חייב לתקוף את ראש הממשלה, על כל צעד וצעד שהוא עושה, כל דבר שלא עומד לפי כללי המצע, שעליו מושתתת מפלגתי.
נכון, לפעמים גם אני חושב שצעדיו של ראש הממשלה נכונים.
יתכן שגם אני הייתי נוהג באותו אופן, אם הייתי כעת במקומו.
אך מה אעשה, הרי אם אומר את מה שבאמת אני חושב שצריך לעשות, בפעם הבאה כבר לא יבחרו בי כראש המפלגה, וגם יהיו הרבה מצביעים שיברחו לנו.
ומה יהיה עם כבודי האישי?
ובמה אעסוק לפרנסתי?
כן, זה הסוד הקטן שלי, לפעמים אני רוצה לקום ולזעוק את דעתי האמיתית.
אך מה אעשה שאני סך הכל פוליטיקאי.

 

[בתישראל]

לא סיפרתי לאיש מי אני מאחורי הניק 'בת ישראל', וגם לא היייתי רוצה שידעו, סתם כך בשביל לשמור על פרטיות.
אבל לדאבוני יש הסטורית הודעות ובקלות יחסית מי שדווקא ירצה יוכל להרכיב את הפרופיל ולזהות את הדמות...

 

[חוה זילבר]

לספר??? לעשות!!!!!

הדבר שלא סיפרתי מעולם,
כי לא היה לי למי לספר,
הסוד שלא סיפרתי לכולם
שאין אף אחד יותר,

היה לי בית, משפחה ודודים
היה לי בית יעקב ושיעורים מיוחדים,
היה פעם עולם שלם שהוכחד,
וזהו, כבר אין אף אחד אף אחד.

אז אם אין למי לספר,
כנראה צריך ליצור,
פשוט אין זמן לספר
צריך להקים פה דור!

מוקדש בהערכה ואלו שסיפרו ...

ולאלו שלא סיפרו מעולם...

 

[אשכולית]

הסוד שלי הולך איתי לכל מקום: לכיתה, לגינה, לסבתא, לחוג ציור ולחברות.
אבל בלילה, במקום שילך לישון, הוא בא אלי בחלום וצוחק: ברחתי!!
אני מתעוררת וכל הלב שלי דופק. בודקת שהסוד עדיין שם ומנסה להירדם, עד החלום הבא.
בכל יומולדת הסוד גדל וגדל, והרבה יותר קשה לשמור עליו שלא יצא.
ואסור שזה יקרה. אסור.

אפילו שהחיים שלנו מזמן גיהינום, כמו שאמא בוכה לאבא, כשהיא בטוחה שכולם נרדמו.
אבל אם יידעו, אולי יהיה עוד יותר גיהינום.

אנשים גדולים יתערבו וייקחו את אבא לבית סוהר.
שמה לא מקבלים משכורת, ואולי גם לנו ''יד אליעזר'' יביאו ארגזים.
אפ'חת גם לא תרצה להיות חברה שלי יותר, אפילו שבאסיפת הורים המורה יעל אמרה לאמא שאני מאד חרוצה ומאד אהובה.

אני נורא מקנאה במיכלי, שאבא שלה נפטר.
אין לה אבא שיעשה קידוש ויבנה סוכה, ויסיע אותה לבית ספר ויקנה לה קומיקסים, ויתקן דברים וישמור עליהם מתי שאמא בהרצאה, כמו אבא שלנו.
אבל גם אין לה אבא ש...

 

[Shellykaz]

כשאני שומעת בחדשות
'בן 70 נפצע באורח קשה'
אני מיד מתחילה עם החששות
שח"ו ייתכן ומדובר בסבי שיחיה.

כשאני קוראת על האישה שהותקפה בפתח תקווה-
הלב שלי,
שעד עכשיו פעם בשלווה
מתכווץ בכאב, עד שמתגלה שבכלל זה 'פלילי'

לצערי-
הדאגה,
והחשש
שלא סיפרתי עליהם לאף אחד,
הפכו כבר מזמן לנחלת הכלל, ובכלל לא משהו מיוחד.

(מתוך תקווה לגאולה שלמה בב"א!)

 

[בתישראל]

לא סיפרתי לאיש כמה פעמים עשיתי לעמוד 'רפרש' כדי לראות כמה צלצולים קיבלתי. (וזה נכון לא רק לתחרות גם לסתם הודעות... )

 

[יוסף צבי]

הסוד הכמוס אצלי טמון הרבה שנים לאחור
ומעולם חשבתי שאין מצב לגלות, אל חזור

החומה שעשיתי לעצמי
לא לספר הסוד, מקונן בי

אבל, האתגר של פרוג דחף אותי להתגבר
ופעם אחת ולתמיד באופן פומבי להתבהר

עקבתי מקרוב אחרי האשכול, חברים סגל חבורה
סופרים מוכשרים מעשי ידם להתפארה

זה מה שהבהיר לי, שהמלאכה אצלי אינה נגמרת
וכל כוחתי שאשקיע אינה משתלמת

לכן החלטתי להשאיר את הקולמוס למוכשרים בעוז ובגבורה
אשר אינם משאירים קלה כבחמורה

ולהחזיק הסוד שלי איתי בשמירה
ולא לקלקל את האשכול מיופיה ומהדרה

 

[ממתינה]

הרבה דברים לא סיפרתי לכם מעולם...
לא סיפרתי על קו חשיבה שונה ויצירתי
לא סיפרתי על קורס חדש ולא שגרתי
לא סיפרתי על פתרון מקורי לבעיה נפוצה
לא סיפרתי על מה אני חולמת ומה באמת אני רוצה
ולמה לא סיפרתי?
כי חששתי שלא תבינו ותרימו עלי גבה
כי רציתי שתמשיכו לגלות לי חיבה
כי חששתי להחשב 'לא לענין'
כי רציתי להיות אחת מן המנין
אז לא סיפרתי, ולא שיתפתי,
לא דיברתי, ולא הסברתי,
אך כמה אירוני –
כי כל אותו מאמץ להשתלב עם כולם
גרם לי רק להתרחק מכל העולם....