חלומות של ליל שישי
ילדים, היום אספר לכם סיפור מיוחד. הסיפור עלי ועל סבתא.
-איזה סבתא? סבתא ועקנין שברחה מהשואה?
-מה פתאום. זאת היתה סבתא ליבוביץ. אמא של אמא של אמא. ולא אמא של אמא.
-אהה אולי סבתא קרית מוצקין עם הסיפור על החתולות ועץ האיזדרכת.
-מה?!
-אה אני סתם ילדה של השכנים, שמקשיבה מהחלון. ויש לי סבתא בקרית מוצקין.
-לא חשוב לא חשוב!
-טוב ילדים זמננו קצר יש סירים על האש שאני צריך להוסיף להם תבלין.
אבל זהו סיפור מיוחד. על סבתא מיוחדת. וזהו סיפור ששינה את פני העיירה שלנו עד עצם היום הזה.
20 שנה קודם לכן.
זאת בהחלט עיירה. לא מספר התושבים קובע, האוירה קובעת. והאוירה עיירה.
כל בלוק כל סמטא כל שביל, הופכים אותה למסעירה בעיני תושביה ואפרורית להחריד בעיני שאר העולם.
אולי זה מגרש האספלט המחורץ. ברחבת בית הכנסת 'המגורבים'. ליד איצקו אופניים.
יש משהו גם בשלטים הישנים שמצהיבים לאיטם ליד המינימרקט של פלורה. הקוראים להחזיר עטרה בעזרת בעצרת סליחות, במתנ"ס העירוני.
מביני דבר ישלחו אותך למרכז המסחרי של שכונה ג', שכונת הפרסים, שם תמצא את מזלך בפנינת המזל, המוריקה כסף מכיסיהם של עמלי היום ומוריקה בירה צוננת אל גרונם העמל בלילה.
אבל יותר מהכל, עם תעבור בעיירה, לא תרצה לפסוח על בית המטעמים המקומי. זהו לא בית, זאת בקתה, בה מתגוררת אישה זקנה, ומתקלפת.
במטבחה הפרטי היא רוקחת מעדנים מעולמות עליונים. ומלחינה יצירות אותנטיות ששום שף לא יכול לחולל.
איש לא יודע מאין באה, מאיפה השיגה את ביקתתה העלובה הניצבת כבוד בקצה העיר, צמוד לשביל של בית העלמין. גם על שמה, ועל משפחתה אם בכלל קיימת, התרבו הדעות.
ניסו טען שבאה עם אמא שלו ממצרים. יודה מתווכח שיש לה אח ששירת איתו בלבנון והשתגע. ור' מוישה שליח הרבי לעיירה, אמר: "מה זה שייך? העיקר שהאוכל טעים, עכשיו בואו לשיעור תורה!"ו
מחיך לאוזן, עברה השמועה על שיבוח המאכלים, גם הניחוחות שהשתרכו מעל חצרות הבתים סחפו את העוברים והמריחים.
עד שאין איש זוכר, מתי התחילה הגיברת לפתוח מידי צהריים את הדלת הירוקה המתקלפת, לתלות שלט על הדלת, וזה לשונו "בס"ד, היום שני, אוכל טעים, מרק עדשים. לא לשכוח כסף בקופה לשים"
זה נתלה ביום ראשון, וחוזר לשם כל יום בשתים עשרה בדיוק.
התרבו הלקוחות גדלו הפניות, ואין לה שם. בכל האזור איש לא ידע את שמה, אז הוחל להיקרא שמה 'סבתא'. קוראים לה והיא באה.
"סבתא הקובה הזה מתחרה עם הקובנה של אמא שלי" מהמהם ציון בשביעות רצון, ומסלסל בפאותיו המשוחות שמן.
"אין בכל הקווקז על האושפלו שלך". מצעק נער בוכרי, עם צעיף סגול ועליו כתוב "הפועל עיירה אימפריה"
וסבתא מהנהנת, מחייכת במונה ליזיות, מיטיבה את המטפחת הירוקה המתקלפת, ורק אומרת: "לבריאות כפרות, לבריאות! ותודה!"
כולם באים. גם מזל וג'ולייט באות בשקט, לקבל מתכונים. גם ר' מוישה האשכנזי בא, לתת הכשר, לטעום, ולשים תמונה של הרבי.
וגם בובי בא.
בובי, אין איש שלא מכיר אותו, מפחד ממנו ושונא אותו.
כי כמו בכל עיירה אמיתית עם מוכר פלאפל אמיתי, ומשוגע מקומי, יש גם בריון מקומי. בעיירה הזאת קוראים לו בובי.
חבל להתחיל לתאר את מעלליו, את ילדותו הקשה, את הפעמים בהם כמעט חוסל וכיצד רכש את שתיקתם של אנשי החוק.
זהו סיפור ארוך, ולבובי אין זמן ארוך. יש לו פתיל קצר, והרבה ביזנס. על הראש. הוא מחייך לפמליה שלו וכל הפמלייה צוחקת צחוק מפוחד.
אבל גם בובי מפנה זמן לאוכל של סבתא. ודוקא בחמישי ערב.
כי בהגיע ליל חמישי, סבתא מוציאה מהארון למטה את הקדירה הכבידה והגדולה. מניחה בדחילו מצרכים הידועים רק לה ומבשלת אותם עם תבלינים סודיים במיוחד שהיא מגדלת בחצר האחורית. בישול למשך ח"י שעות על השעון.
וכעבור ז"י שעות הניחוחות מתחילים לעלות מהחלונות המתקלפים. ומרטיטים את נחירי ראש העיר וכל נתיניו.
מוציאה סבתא ערמת קערות צבועות בכתום עתיק. שולפת מהמתלים את המצקת היצוקה, ומתחילה למזוג מנות.
וכולם באים.
ראש העיר בא ראשון. מקבל מנה עם ביצה קשה. וטוען בקול בריטון: "זהו החמין הטוב בעולם! בזכותך סבתא נצעיד את העיירה קדימה"
יודה וניסו מגיעים עם הילדים. יודה טועם ראשון וצועק: "זה גונדי פרסי אורגינל". ניסו מנפנף במזלגו וצווח: "זה מאה אחוז, לוביה קהירית"
"לבריאות כפרות"
ר' מוישה מגיע להניח תיפלין סמוך לשקיעה, ומפזם: "באבע, כזה טשולנט עם לוקשען קיגעל אין בכל הנבראים"
וגם בובי מגיע, אחרון. וסבתא שומרת לו מנה, הוא מחייך, לא משלם ומתיישב עם פמלייתו בשולחן בחצר. ואומר בהחלטיות: "ברור שזה סכינה כמו במרקש אין חולק". ואין חולק.
רבו כולם איך לקרוא לתבשיל. ומאז הוחל לקרותו 'הדייסה של סבתא'.
בליל שישי אחד זה קרה.
סבתא בישלה דייסה.
היא חילקה לראש העיר.
לר' מוישה.
לניסו ויודה והילדים.
גם מזל וג'ולייט קיבלו.
ואפילו שני בחורים חרדים, עם צעיף סגול קיבלו מנה עם פחית.
וסבתא לא שמה לב, או שאולי כן. שהיא נותנת את המנה האחרונה. לילד מתוק עם עיני תכלת, שער חום ומבט רעב, שביקש: "סבתא אני רוצה דייסה".
ובדיוק כשנשמעה נקישת הכף האחרונה של הילד בתחתית הקערה...
בובי נכנס. בא מן השדה והוא עייף.
"סבתא" שאג בקול. "עלטיני נא מן הדייסה שלך"
וסבתא הניחה מרפקים על הדלפק הירוק, ניפנפה ביצוקה, חשפה טור שיניים מתקלפות ואמרה בקול נהיר:
"ולבובי לא נשאר".
דממה... כולם שמרו על שקטיהם.
מה יעשה בובי?
מה עשה אתם שואלים?
הלך!
והלך והלך.
ולעולם לא חזר...
לא נצפה יותר בעיירה שלנו.
"וואו אבא". אבל מה הסיפור איך פגשת את סבתא?
-אני הילד הרעב, שקיבל את המנה האחרונה.
-למה היא הביאה לך?
-כי אני הבן שלה.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
