אתגר דו שבועי- קצת תיבול לא יזיק!

3333ציפי

משתמש סופר מקצוען
צילום מקצועי
ליל תשעה באב. רחבת הכותל מלאת מחיצות ומתפללים מעטים המקוננים על חורבן בית המקדש.
את תשומת ליבי משך בכיו של הילד העומד לידי,הוא נשען על הבד הלבן וכל גופו רועד מבכי. מי זה? למי שייך הילד הזה? ו---על מה הוא יכול לבכות, בכי כזה, קורע לבבות ממש. מה קרה לו?
התבוננתי בו, הוא היה מוזר, שונה מכל הילדים שהכרתי. לראשו כיפה גדולה מסכה תכולה מוטה על סנטרו ובידו החזיק היטב חבילה קטנה.
"ילד, ילד, קרה לך משהו? אתה זקוק לעזרה?" ראיתי שהוא שוקל אם לענות או לא.
"כן, אני באמת זקוק לעזרה, אני אפילו איני יודע, היכן אישן הלילה"
"מה? אינך יודע היכן תישן? למה אתה מתכון?
אני מתכון ש-איני יודע היכן אישן הלילה, ומה אעשה מחר בבוקר וביום שאחרי מחר, ובכלל...
"אינני מבין דבר.מי אתה? מאין באת? ו - - -"
בסדר. אני אספר לך, אני מקוה שלא תתחרט באמצע שהסכמת לשמוע אותי.
אתה יודע מה ילד, בא נתרחק מעט מציבור המתפלים, כך נוכל לשוחח באין מפריע.
"הכל התחיל לפני שבוע בדיוק, חזרתי מתלמוד התורה---
נסעתי בקו 18 כהרגלי והתישבתי ליד אדם מבוגר שגר ברחוב לידי.ונסענו במשך כ 20 דקות זה לצד זה.
בדרך לפה נודע לי שהאדם ההוא התגלה כחולה מאומת. סטיתי מהדרך כדי לקנות בדיקה ביתית בכל כספי" ,
הילד הרים את החבילה הקטנה המוחזקת בידיו, "ועכשיו, אינני יודע היכן אישן הלילה, בחדר הילדים או בחדר בידוד, ומה יהיה אם אצא חיובי?"
"אל תדאג כל כך, בא נבצע את הבדיקה ולוואי תתבשר בבשורות טובות במהרה"

ביצענו את הבדיקה, ולרווחתו של הילד התשובה היתה שלילית
"אינני מאמין!" קרא הילד "אך, האם עודני מחויב בבידוד?"

וכך, כששאלתו של הילד מהדהדת בחלל. ידעתי, כי הגל ראשון אמנם תם, אך סיפורם של כל אותם מבודדים עדין לא נשלם.
 

אי פה אי שם

משתמש מקצוען
"אל תעשה לי את זה. אני מבקש ממך - אל תעשה לי את זה".

"תפסיק לקשקש, תצא החוצה ומיד".

"בבקשה, אני אשלם פה על המזגן של כל המתחם, רק תרד ממני, עזוב אותי לנפשי".

"שום סיכוי. ה ח ו צ ה. קח את עצמך עם או בלי המסכה שלך, ותסתלק מפה מיד. אין מצב שאתה נשאר איתנו תחת אותה קורת גג. עכשיו! לפני שאני מזמין לך משטרה".

המתפללים מושכים את הטלית מעלה, עוצמים עיניים. מישהו אחד עושה את העבודה לכולם. טוב מאוד.


אני אראה להם. חכו חכו. אני אדאג להדביק אותם שם. את כולם.


בר סמכא לא נשאר חייב למול תופעות שליליות שכאלה. לא רק שבעצמו לא נשאר בבידוד. בר סמכא החל להוציא עוד ועוד אנשים מבידוד. בר סמכא עמל רבות בכוחו להוכיח - כי כל הסיפור הזה הנו שפעת קלה. מום עובר ותו לא.


ובית הכנסת - נסגר.
 

+shira

משתמש סופר מקצוען
בסיעתא דשמיא

היא פתחה עיניים גדולות, מנסה לבלוע את המראות שסביבה. להשאיר מהם משהו שתוכל להיזכר בו בלילות הקרים בעליית הגג, או תוך כדי שפשוף בלתי נגמר של רצפת העץ הגסה.

מנסה, ויודעת שלעולם לא תצליח.

הערב הזה היה חד פעמי. כל דבר בו צעק פלא. האולם הרחב, האורות הקסומים, האנשים, שהיו יפים כולם, וחיוכם היה נדיב כשחלפה ביניהם בהיסוס.

והמנגינות...

גם אם תוציא אמה החורגת את מיטב זהבה על שכירת נגנים בעלי שם, לעולם לא תוכל להפיק מנגינה שכזו.
רוך, עושר, וחום שכאלה. כמותם אפשר לשמוע רק כאן. בבית המלך.

טוב שהתקשטה בבגדים אחרים. טוב שמצאה לה מלבושי פאר ותכשיטים לכסות את ענייה. גם אם קסמם יפוג עוד מעט, לפחות הם יתנו לה כמה שעות של חסד ושל יופי בארמון המלכים הזה.

נעלי הזכוכית חרקו תחת רגליה, והיא תהתה מה תעשה אם יישברו. מה אם תיסדק החזות המושלמת שהציגה, ומתחתיה תבצבץ בת העניים המושפלת?

טעם היין היה מר פתאום בפיה, וצלילי הניגון נדמו לה צורמים.

מה יישאר לה מן הערב הזה? מה תוכל לשמור ממנו לימים שיבואו?

כלום.

ולמען האמת, ליגלג בה קול שהיה דומה להפליא לקולן של אחיותיה, מה יש כבר לזכור?

חיוכים שלא כוונו אלייך, כבוד שנטלת לא ביושר, חיבה שגנבת במרמה?

הרי אם היו יודעים מי היא באמת - לא היו המשרתים לבושי הזהב נוהגים בה דרך ארץ, לא היו הנערות ההדורות שסביבה מחייכות אליה בקרבה שכזו.

אם היו יודעים מי היא באמת, לא הייתה עוברת אפילו את שומרי הסף.

"עמדו, ותנו כבוד למלככם!" רעם הכרוז.

היא מיהרה ליסוג לאחור, ומבין הצללים הרימה, כמו כולם, מבט מהוסס אל המלך.

הוא ראה אותה.

ליכלוכית לא ידעה איך וכיצד חדר מבטו את המון האנשים בינהים נחבאה, אבל הוא ראה.

וכשנפגשו עייניהם, היא ידעה שהוא יודע.

הוא ראה את הצלקות שהסתירה מתחת לשרוולי המשי, את הכאב שהמה מתחת לחיוך שעטתה כמגן.
את ההשפלות, את הרעב, את הכיעור והעליבות.

הוא ראה.

וחיוכו הטוב כשבירך את כל נתיניו, ואותה בתוכם,

אמר לה שהוא אוהב אותם, את כולם.

נסיכים ושפחות, רוזנים ומנקי ארובות.

אוהב גם אותה, לכלוכית שכמוה.


בהחלטה של רגע היא נקשה באצבעותיה. פעם, ועוד.

הדמות הזעירה בעלת הכנפיים הופיעה מייד, כולה חיוכים.

"מה קרה, עלמתי? משהו לא מושלם בתלבושת? אולי עוד תכשיט, להשלים את ההופעה?"

"תסירי אותם" , פסקה לכלוכית. "את כולם, עכשיו".

אלמלא דחיפותו של הרגע אולי הייתה מחייכת, מעולם לא ידעה איך פיות נראות כשהן נדהמות... עכשיו היא יודעת.

אחרי שהצליחה להפסיק להסתחרר באוויר בחוסר שליטה, פלטה הפיה: "את.. את בטוחה???"

"כן". השיבה לכלוכית, חולצת במשיכה את נעלי הזכוכית.

היא בטוחה.


זה הערב שלה, והיא רוצה לזכור אותו לנצח. אם ייפגוש בה נסיך, היא רוצה שייראה אותה. לא את דמות נצנצי הפיות המזויפת. לא תחפושות או שקרים, קסומים ככל שיהיו. אותה.

טוב לה להיות לכלוכית לעולם,

ולא נסיכה עד חצות.


כמו כל אגדה, זאת לא רק אלגוריה. אבל זאת גם.

אלול מתקרב, וזה תמיד גורם לי לחשוב. עוד מעט עומדים לפני המלך, מה אני רוצה להראות לו?

לקח לי לא מעט זמן להבין שאני לא רוצה לזייף. שבעצם, אין טעם.

אני רוצה להראות לפניו עם כל מה שעברתי השנה הזאת, עם הלכלוך שדבק בי כשנפלתי בדרך, עם עם כל נסיון שחקק בי צלקות שקשה למחוק. עם הטעויות, עם הבלבול, עם העוני.

ולראות שהוא אוהב אותי. גם, אולי דווקא, ככה.

ומילה אחרונה, ליוסלאך שבינינו:) הושקעה מחשבה על מנת לכתוב את הסיפור בצורה עדינה.
אם בכל זאת יש למישהו השגות, אשמח אם יעיר ויאיר את עיני.

קרדיט: שירה פלוס.
 
נערך לאחרונה ב:

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
הטפטים הבהירים התבוננו בשתיקה בדיירי הבית.
היום התחיל כמו כל יום.
סבתא בישלה דייסה, שמה קווקר, סוכר, משו שחור כזה, טיפה'לה מלח, ועירבבה.
סיר הפח הישן קבל את חבטות כף העץ באהבה, או שמא בשנאה, אבל את מי זה מעניין?! העיקר שעמד על החצובה, זקן ורגיל כרגיל.
בינתיים, ליד השלחן העגול ניסה סבא לקרוא בעיתון, אבל כל הזמן נרדם.
מפעם לפעם היה מתעורר ופולט מלמולים לא ברורים.
קרן שמש עשתה דרכה בין עלי התאנה שבחצר, מתחמקת מאשכולות השום התלויים ונשברת פנימה דרך צנצנות המוחמצים שעל אדן החלון באלפי פיסות אור.
דפיקות ילדותיות על הדלת הפרו את הדממה.
'ר-ק ר-ג-ע!' קראה סבתא.
שתי דקות הספיקו לה לפתוח את הדלת, לרוץ חזרה אל הסיר ולכבות את האש, לחזור לילדים להרעפת חיבוקים ונשיקות ולהעיר את סבא סופית.
'איזה יופי!' - אמר סבא - 'תוכלו להצטרף אלינו לארוחת בוקר! סבתא הכינה דייסה מעין עוילם הבא'.
סבתא חייכה בעצבנות, - מה נראה לו? למה הוא בדק שיש מספיק לכולם? מאז ומתמיד הוא מתנהג ככה! לארג' על חשבונה.
'טוב' - חייכה סבתא בחיוך של סבתות, מלא חן וקמטים.
נתנה מנה יפה לסבא, ולסבתא ולחיה'לה ולחנה'לה ולחוה'לה ורק לחצקל'ה הקטן לא נשאר.
כלום.
נאדה.
הסיר ריק.
התבונן בה חצקל'ה במבט אומלל, - שוב קפחו אותי חשב, הרעב גם הוא הזכיר את עצמו בצורת כיווץ מעיים עם תחושה מוזרה, ודמעה קטנה קטנה נקשרה לה בזוית עינו העגולה והמקווה.
לא סבתא כסבתא תרים ידים ותשיב ריקם נכד, ואפילו נכד כחצקל'ה.
מה עשתה סבתא?
אמרה לחצקל'ה – 'אל דאגה, אני הולכת לבדוק אצל השכנים, בא איתי'.
סבא כווץ את גבותיו בתמיהה, ואז הרפה אותן במבט מצועף, כאומר - הבנתי. אך מיד השתנתה ארשת פניו להחלטית, ותוך כדי כך קם ממקומו.
וסבתא נתנה יד לנכדה הקטן, יד רכה מזקנה עוטפת יד רכה ורעננה, והלכה.
הלכה הלכה הלכה עד שיצאה מהבית, עלתה במדרגות לאט לאט, כי היתה לה פריצת דיסק, וגם ככה הרגליים כבר לא משהו. - חסיה'לה הביאה לה חגורת תמיכה כלשהי, מי יודע איפה היא נמצאת? בטח התגלגלה מתחת למטה. וסבא כבר לא כל כך בכושר כדי להתכופף ולהוציא משם דברים. מה עוד נמצא שם, ווער וייסט? אולי גם החוברות של עיצוב-בתים שהיא מחפשת כל כך הרבה זמן, 'לא בשביל לשפץ, בשביל הנשמה' -היא אומרת לסבא כל פעם שהוא שואל אותה בשביל מה היא צריכה את זה. מחשבה איומה מתחילה לסעור בתוכה - אולי בכלל הוא זרק את החוברות כי חשש שהיא מתכננת שיפוץ?! - לא, לא יכול להיות, היא מכירה אותו מספיק שנים בשביל לדעת...'
והנה היא הגיעה לקומה 3.
דפיקה מהוססת על הדלת, ואחריה עוד אחת קצת יותר בטוחה.
צלצול בפעמון, שוב צלצלה.
'מי זההה?' - נשמע קולה של גברת צינגוייזר הרכלנית.
סבתא לא ענתה.
היא ידעה שהקלאפטע תפתח בסוף, היא הרי לא תפספס הזדמנות ל-'אולי סיפור עסיסי'.
היא צדקה.
צינגוייזר פתחה סדק, ואז עוד קצת ובסוף לגמרי.
- 'שמעת שהבת של דינר ביטלה?'...
וכך עברו להן שלוש עשרה דקות בפטפטת.
סבתא חשבה שזה מספיק, די והותר.
'זה חצקל'ה של חרמזל'ה, את זוכרת אותה, נכון?' - פנתה לצינגוייזר שלא ממין העניין, בהצביעה על חצקל'ה המשועמם - 'בקיצור, הוא קצת עצוב. אולי את מוכנה לעשות לו פרצוף מצחיק?'
'נו נו, בסדר, אם את רוצה...' מלמלה השכנה בתמהון.
וצינגוייזר הוציאה לו לשון.
חצקל'ה חייך חיוך קטן.
ואז סבתא ירדה לאט לאט חזרה הביתה.
בקומה שניה נפלטה יבבה חנוקה מפיו של חצקל'ה – 'סבתא, אני עדיין רוצה דייסה'.
גלגול עינים מיואש.
איך מסיחים את דעתו? הרי אין סיכוי שהוא באמת רעב, זה רק בגלל שכולם קיבלו... – הרהרה סבתא תוך כדי קילוף פיסת טיח מתעגלת מהקיר, שנראה כי החליטה לפעול על דעת עצמה ולכער את חדר המדרגות המוזנח, שגם ימים יפים יותר מאלו לא ראה.
במחשבות קדחתניות אלו דחפה סבתא את דלת העץ הישנה ונכנסה פנימה.
ונעצרה.
הלומה.
מול עיניה עמד סבא עם זיק משונה בעיניו הירוקות והצוחקות.
ערימת קרשים גבוהה מאחוריו, כן ציור, קנבס מאובק, פלטת צבעים, מערכת תופים חלקית, וקופסה מרושתת בה התרוצצו מספר יונים מבוהלות.
סבא שלף את המקטרת מפיו והפטיר – 'ידעתי שלא תצליחי להרגיע אותו.
הנה חמוד' – קרא סבא לחצקל'ה – 'רואה את עשר האצבעות שלי? בא ואראה לך מה הן יודעות לעשות'.

אני לא יכול להעיד על כך בשבועה, אבל כנראה באיזו שהיא דרך הרעיון לקוח מסיפורו של שולי רנד על 'אבא סביבון ואמא סופגניה'.
 

הוריקן

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
מי לא מכיר את ספיר

ספיר אוהב לספר ולשיר

וביום קיץ חם

אוהב להשתתף באתגר חם



יום אחד יצא ספיר לטייל

ביד אחת עט ודף ובשניה מחשב

איזה כיף בפרוג לטייל

זה כביר לספר או לשיר!



אט אט הצטרפו עוד מוכשרים מובחרים, מעלים קטעים עם תיבולים מדהימים.

וספיר נהנה ולא הפסיק להתפעל, התהלך לו סביב עם צחוק מתגלגל.

למד והחכים מכל ביקורות או עיצה, אוצרות מופלאים בכל מקום מצא.

בסופו של יום נשאר לו רק להודות, על במה שחקנים ותיפאורות מושקעות.

אז באמת תודה רבה לכולם!!!



אומר את האמת היה לי קשה להחליט. יש פה כשרונות ויכולות יוצאות דופן.

ועכשיו נעבור למנצחים!!! טם טדדדם!!!!

במקום השלישי:
@רוחי בלבוחי - עם תיבול מרגש ונוגע ללב, הסבירה יפה מה כואב.

במקום השני: @יאן - מלא בתבלין מסוג חיוכים, שימח והצחיק הרבה אנשים!

ובמקום הראשון: @יואל ארלנגר - קקטוס - עם תיבול מדהים!!! משובח ומרתק שעונה לדרישות האתגר והכתיבה!!!

נהננו מאוד, תודה רבה!!

ובתוכי הסקרנות כבר מפעפעת, מה האתגר הבא, אני רוצה לדעת!
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  106  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה