'ברוכים הבאים לעולם המאמינים', קידם שלט מרובע וחד קצוות את באי העולם.
בשני צידי הדרך המובילה לתוככי העולם ניצבו שיחי הדס ושושנים נמוכים, גזומים בצורות שני סימלי הממלכה, לב וחרב, לב וחרב. בכל שלושה מטרים עמדו ניצבים נמוכי קומה עד להחריד, בידיהם לוח עץ מעוצב כ-לב וחרב וחרוט בו 'לטובים שלום'.
מהשביל הראשי מצופה הזהב התפצלו שני דרכים, אחת 'טובים' והשניה 'אלו שבדרך'.
כשסיים עולו את השביל הראשי חכך בדעתו למי מהשבילים לפנות, ערפל סמיך מנע לגלות את טיב הדרכים, כשניסה לפנות אל אחד מהניצבים נתקל בדממה, יד הניצב רק התרוממה והצביעה על סמל הלב ודרך הטובים, וכששאל על הדרך השניה נתקל באטימות.
עולו סירב להיכנע לסיסמאות וסלוגנים, מישש את ניצב חרבו, ניער את שולי גלימתו מפחד דמיוני, ופסע לתוככי ערפל שביל 'אלו שבדרך'.
בפסיעה הראשונה התבהרה לפניו הדרך, מרצפותיה שבורות מצמא, שיחיה נובלים מאין משקיע, עיני החיות בר שהשתכנו סביבותיה ננעצו בו בדריכות מכל עבר, אפילו הרוח, נדמה לעולו, ממאנת לנשוב כאן. מוות. שכול. צימאון.
'דרך הגיהנום' הירהר עולו תוך הסטת תלתל זהוב שנשר על פניו, ופסע נחרצות פנימה.
היובש מילא את חלל המקום, ברוח לא נשבה ורק השמש נצמדה לראשו ללא הרף, כששפתותיו יבשו לחלוטין, וצפחת המים העגולה שהייתה חתומה בתרמילו תמה, פנה לתור אחר מעיין מים חיים כל שהוא, מקור מים שירווה את צמאונו.
במהלך החיפוש נטה מהשביל וירד לעומק דיונות החול שמסביב, תר בעיניו אחר סימן למקור מים.
"אויי, וואוווו" נפלט מפיו צרחה כשקלט את גופת האדם הצעיר שלמרגלותיו, וכשגילה עוד שניים שרועים חבוקים ללא רוח חיים, ועל בגדיהם נכתב בדם 'אם כבר הגעת עד כאן, אל תבכה שאתה מת, זה מיותר. תבכה שתמות לבד'. צמרמורת אפפה את כולו, והוא נפל לאחור לתוך הדיונה מניח לשמלתו להתלכלך החול. את מי זה מעניין אם תיכף אינו בין החיים.
כששכב על החול הירהר על כלתו הטריה יגונה, על הדי חתונתם שעדיין לא שככו, ודמעה נוספת הרטיבה את החול הרותח.
מחשבה הצטרפה לחברתה ודמעה לדמעה, כוחותיו הלכו ונגמרו, וכמעט הספיק להתחרט על עצם כניסתו למקום צלמוות זה. וכשנזכר להיכן נכנס ומהי מטרתו, הזדקף, ניער אבק משמלתו האדומה, בדק שאשפת חיציו מלאה היא, ולחש "אל תדאגי יקיל, אני בא, אני יציל אותך… אני לא אמות פה, לא".
הנסיון לפסוע הוליד סחרחורת עזה וכמעט שנפל, בעקשנות נעץ את חרבו בקרקע מבקש יציבות כשמול פניו עומדות פניה של יקיל מחייכות, מתחננות שלא יתייאש, שייתן לה תקווה.
אור פניה של יקיל נתן בו כוחות, והוא הוסיף לפסוע חזרה אל השביל, כל עוד שיהיה בו כוח הוא יפסע ויתקדם ויעשה הכל לשחררה משבי הלמיטים הארורים.
אחר ששב אל השביל שמע קול המולה מאחור, וראה שני ניצבים ננסיים גוררים את הגופות שראה שרועים על החול, ולוחשים זה לזה, "בסדר אם הפעם לא הצליח, רחוק הוא לא יגיע, אל דאגה. יקיל תישאר שלנו לנצח!"
מילותיהם וגילוי התרמית, רק הזרימו לתוכו כוחות חדשים רעננים, והוא תיפס על שיח קמל שלצידו, נזהר לא לקרוע את שמלתו, מנסה לזהות נאות מדבר או מקור חיים בקרבתו. ואיין.
לאחר שטיפס על שלושה שיחים שנקרו בדרכו, מעט נשרט ומעט שמלתו אספה קרעים, גילה מרחוק שיח אחד ירוק ושני צבאים מפורזלי קרניים רובצים לצידו. עולו מיהר לעבר השיח, מבין שכנראה האוצר נמצא וישנו שם מקור מים. את פניו קידם מעיין קטן נובע מבין אבני בזלת בינות לשיחי מנגו ואננס מלאים. אחרי שרכן לרגעים ארוכים מעל המים, מרווה את צמאונו, קטף מהשיחים מלוא חפניים, ונשכב על הקרקע לישון תוך כדי שידו אוחזת בחרב.
הוא התעורר לשמע שאגות אימה של חיות בר שקרבו למעיין להרוות את צמאונם, וכשראו את האורח הלא קרוא נאספו סביבו והחלו לשאוג ולצווח.
בבהלה מיהר לפתוח את תרמיל הרועים, הוציא מתוכו שני אבני אש והיכה אחת ושתיים ויהי אור ואש. וכשביקש להבטיח את קיום האש פנה לתור אחר חומרי בעירה להדליק מדורה קטנה, במהלך החיפוש נגלה לעיניו דף מתגלגל והוסיפו לשאר הזרדים היבשים והעמיד הכל למדורה.
כשחדר לאפו ריח העצים הנחרכים, הביט לצבעי האש הססגוניים וראה אותם הולכים ומקיפים את עיגול המדורה הקטן שהקים, ולפתע חש רצון עז להציל את הדף הקטן ולראות מי הוא ששהה כאן לפניו והותיר מכתב זה, ולמי, בתוך כל המוות שסביב.
"י-ק-י-ל, יקיל שלי", זעק בגרון ניחר למול כתב ידה העגול והעדין, "זה את???", 'גם היא עברה את המוות הזה', הירהר כשעצב ממלא את כולו. בלע את שורות המכתב אחת אחר השניה:
"עולו שלי (לפחות היית כזה), כעת אני מתחרטת, זה היה צעד נמהר, אבל הטירוף אחזני, לא הכלתי שכה ויתרת עלי, 'דרך העולם - לא דרך העולם' לא הייתי מסוגלת להכיל זאת, לא סבלתי לראותך נהנה עם כלתך יגונה, נותרתי לבדי בעולם. אין לי טעם בחיים, אז יצאתי להנה, להימכר לעם הרע הזה.
אני בטוחה שתבוא אחרי, ותחושה זו מעודדת ששוב נהיה יחד.
על החתום אחו - - -
פיח שחור כיסה כליל את מקום החותם. עולו הביט המום לדף הצועק שמולו. מבין שזו אחותו לרגע ומתוסכל מאידך ששמה כבר עלה בעשן. וכאב חד מפלח את ליבו, 'זה אני שגרמתי לה, אני…'
אור הראשון הפציע ועולו מיהר לכתף את תרמילו ולצעוד במעלה השביל טרם יחל החום הנורא, הדיונות הפכו לביצות טובעניות מקורקרות צפרדעים, וערפל סמיך ומחניק אפף את הכל, עולו בסערתו לא שת לכל זאת והמשיך לפסוע בעקביות.
השמש הגיעה לרום השמים וקפחה על ראשו בהתמדה, הצעיף הלח שסיבב את מוחו לא הצליח כבר להקל מעליו, ושוב מצא את עצמו תר אחר מקום מנוחה, והתרמיל הקל שעל גבו הכריז באלף קולות על כך שהינו ריק מכל הטוב שמולא אמש.
הטיפוס על שיחים שוב ושוב העלה חרס בידו, אפס, אין כל עתיד. בטיפוס האחרון ראה מרחוק שני ננסיים רכובי יצור מוכלא מוזר להחריד, עם שני דבשות וקרני ענק, אשפת חיציהם מלאה והם לבושים שריון קשקשים כבד, נראה שפניהם לא לשלום...
חרד כולו חיפש עולו מקום להסתתר בו, אבל המרחב השומם הבהיר לו שכל מאמציו יהיו לשווא, המקום היחיד שהזמין אותו להסתתר הייתה הביצה שמילאה את האופק, אבל ממנה לא בהכרח שיוכל גם לצאת.
"ווווההה" ווווווההה" שריקות החיצים שהחלו למלאות את האוויר, סייעו בידיו למהר להחליט שבביצה אולי יתבע אבל מחיציהם לא יוכל להימלט. אחר שקיפל את שמלתו וטמנה בנרתיק במהירות, דחפם בבהילות לשיח צדדי, והזדרז להיתחב עד קצה אפו בינות הצפרדעים בתקווה שיוכל גם לצאת משם בהמשך.
הננסיים עברו לצידו ולא הבחינו במאום, מוסיפים לשרוק בחיציהם ודוהרים בשעטה למצוא את הפולש. עולו השתעשע במחשבה לנעוץ חיצים בגבם, אבל כל עוד שלא מוכרח היה להילחם בחר בחשאיות.
אחר שעה ארוכה שחלפה, ניסה להיחלץ מהבוץ הטובעני אך ללא הצלחה, רגל יצאה רגל נכנסה עוד פעם ועוד אחת כך ללא פתרון נראה לעין. עולו פרץ בבכי, מעצמו כבר התיייאש, אבל יקיל שלו…
"יקיל, יקיל", לחש בכוחותיו האחרונים, ובעיניים מעורפלות הבחין בשני הננסיים קרבים לכיוונו שלופי פגיונות. הוא מיהר לאשפת חיציו נחוש לא למות ללא קרב, שלף חץ בתנועה תיאטרלית, וכשבא לכוונו לעברם גילה שזה אינו חץ! מישהו זדוני החליף את תוכן אשפתו בשינתו בחבילת קרשים פשוטה, בהלם הביט בחיציו ובננסיים השוחקים למשבתו הולכים וקרבים, והם קוראים לעברו, "בוא, בוא נעזור לך להגיע ליקיל שלך, אתה חושב שהיא עוד שלך?!? שהיא אוהבת אותך?!?"
עולו שתק, הוא מוכן הכל אם יקחוהו עדיה.
הובל עולו לבניין מפואר ומוזהב, עם דלתות אלון מוזהבות פינות, עציצים עם ריח משכר בכל פינה, ומשרתים מהודרים עם שמלי הממלכה רצים שוב ושוב, 'הם אני רואה מבעד לגלימתם ניצב פגיון זעיר או שרק נדמה לי' היהר עולו כשנכנס.
לחדר קטן ואפל, עם חלון מסורג למעלה מגובה אדם, נהדף עולו, מושפל ורעב, מותש ומיואש. "תיכף תכנס אליך הנסיכה יקיל" ציחקק אחריו ננס תכול בגדים.
כשיקיל נכנסה לא זיהה אותה עולו, היא לבשה בגדי מלכה, זקופת קומה, לחייה טפוחים, והיא הביטה בו בתיעוב, "עולו, מיותר שבאת. אבל לשוב כבר אינך יכול. אולי תצטרף אלינו לממלכה הקסומה הזו. מאז שבחרת בכלתך יגונה - התיזה בתיעוב - ונטשת את אחותך היחידה לבדה יחד היינו מהיום שנפטרו הורינו ובגדת בי ברגע, איני חפצה להכירך, אלא אם כן תצטרף לממלכתנו האהובה".
עולו הרים את עיניו, הביט בה, 'הזו יקיל?!?' חשב, איך השתנתה, הבאמת טוב לה כאן? הרואה היא מקום זה כשלמות האנושות? השכחה היא שזה מקור הרוע? שזהו המקום שאליו נחטפו ובו מתו הורינו האהובים? לא תזכור איך ניסו ננסיים אלו לחוטפם באישון ליל???
הביט בבגדיה הנאים, בשערה המטופח, הריח את הריח הנעים הנודף, ואז נפלה בו ההכרה, היא מסוממת, הם - כוחות הרוע האנושיים סיממו את דעתה על מנת שתיפול לגורלם. מה יעשה לה לאחותו האהובה, היחידה. איך יוכל להוציאה ממקום צלמוות זה???
"יקיל, תשארי איתי הלילה, נראה נחליט יחד, אולי אשאר איתך כאן לנצח". עיניו התחננו, נתלו בה בתקווה, היש לה תקווה?
"אשאר". מילה בודדת נפלטה מפיה, וליקיל היה נדמה שראה דמעה בזווית עיניה.
עד אישון ליל יגע עולו לשכנעה, שהם חפצים אך ברעתה, שהם מנצלים אותה. שלא בגד בה, עמל קשות להוציא את גיבובי השקרים שהם העמיסו על ליבה, ואיין.
כשכמעט התייאש, ראה דמעה מתגלגלת במורד לחייה ומהירות זה הפך לשטף, "עולו אהובי, גם אם נרצה איננו יכולים לצאת מכאן".
"את יודעת היכן אנו נמצאים בערך?"
"בקיר החומה".
"בקיר?!? אז בפסיעה אנו בחוץ".
"נראה לך?!? איך נצא מהחלון? הוא כ"כ גבוה".
"יש לו גם סורגים".
"הם לא אמיתיים. זו ממלכה של אחיזת עיניים. הם מעוניינים לייאש אותך, זה הכל".
'אז היא יודעת שהם שקרנים' חשב עולו ואמר "אבל איך נגיע אליו?"
"וגם איך נרד מהצד השני?" הוסיפה.
"אני יודע אמר עולו, פשט את גלימתו העליונה, ביקש מיקיל את גלימות מלכות השקר שלה, יצר מכולם חבל ארוך, ופנה אליה, "יקיל, הואילו נא להתכופף, אני אעלה על גבך, וכשיהיה על אדן החלון אפשוט לך את ידי ותעלי גם את ותשתלשלי ראשונה בחבל, לא נוכל יחדיו".
יקיל התכופפה ועולו ברכות עלה על גבה, ומשך את דמוי הסורג פנימה, משך עצמו לחלון והושיט לה את ידו. היא עלתה והחלה להשתלשל בפחד החוצה. עולו הביט אחריה בחשש, מחכה לראותה על קרקע מוצקה, בחוץ.
אחרי שירד והותיר את החבל להשתלשל ברוח, שאלה אותו יקיל למה לא יקרע וייקח לפחות חלק מלבוש המלכות המכובד שלה?
ועולו ענה, "להציל את כבודך יקיל יצאתי, כבודך הוא הרחק הרחק מכל בגדים אלו, בואי יקיל, בואי"...
הנושאים החמים
הנושאים החמים
