אתגר אתגר דו שבועי: ביטוי מקורי

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"ביטוי מקורי!" צייצה הציפור, דאתה לה אל-על ונעלמה.

כל באי הקהילה הספרותית יסכימו בוודאי כי אין כמו משחק לשון.
ומשחקי מילים?

כולנו משחקים בהם, מרכיבים, מפרקים, יוצרים משהו חדש, מציאות חדשה.
פעמים רבות אנו נעזרים בביטויי לשון וניבים, שהם למעשה מילים שאנשי העבר השתעשעו בהם, ויצרו לנו 'משחקי מילים' לקשט את היצירות.
רוב המקורות לביטויים האלו בדרך כלל מהתנ"ך ומחז"ל.

בואו נפתח את היצירתיות שלנו, נפתח את הראש ונשחק!

האתגר הפעם:
כתבו קטע סיפורי, המתאר אירוע שהוביל ליצירת ביטוי מחודש, מקורי משלכם!

הסבר - שלבים:
שלב 1: משחק לשון - קחו ביטוי, ניב או פתגם מוכר, שחקו במילים שלו ושבשו את המשמעות.
שלב 2: משחק מילים - כתבו את הקטע, המתאר מאיפה הגיע הביטוי שלכם. (מסביר את ה-כביכול-מקור שלו)
שיפוט יינתן על כתיבה, יצירתיות, יכולת שכנוע ומקוריות.

בע"ה אעלה דוגמה בקטנה בנספח.

בהצלחה!

להתבטאויות ותובנות - הנספח
 
נערך לאחרונה ב:

איש המילה הכתובה

כתיבה שהיא גדולה מסך מילותיה
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
אחי: שכח מי זה.

אני: אני לא יכול. אני אדם עם מערכת זיכרון אוטונומית שפועלת אוטומטית. היא לא אוצרת שמות או אירועים לפי סיווג מוגדר, וגם לא ממש ממושמעת להוראות המפעיל.

אחי: מלכתחילה לא היית צריך לדעת מי זה. סתם דחפת בחוסר נימוס אופייני את האף ואיתו גם את הזיכרון. מאז, את האף כבר הסגת לאחור, אבל את הזיכרון ממש לא. לכן זו לא בקשה אלא דרישה, שכח מי זה הרגע.

אני: הטיעונים שלך משכנעים מאוד, אבל לא את הזיכרון שלי, שבניגוד לביידן, עדיין שומר על כושרו ועל עצמאותו, והוא גם לא מתכוון לפרוש בזמן הקרוב. מצב הדברים אם כך הוא שאני זוכר מי זה, וכדאי לך להשלים עם זה.

אחי: מגוחך לקבוע שאתה לא יכול לשכוח מי זה, כאשר לא באמת ניסת.

אני: אתה יודע מה? צודק. תן לי שניה להתרכז בלשכוח מי זה. רגע, רגע, רגע... אוףףף לא הלך. ההפך, הזיכרון נצרב חזק יותר. עכשיו באמת אין סיכוי שאשכח מי זה.

אחי: חי חי חי ממש מצחיק. תעשה פעולות אמיתיות של שכחה: תאכל זיתים בלי שמן זית, תחליף נעל ימינית בשמאלית, תעבור בין שני גמלים, תשתה מי רחצה וכו', לא חסרות סגולות מחז"ל שמסייעות לשכחה. ואם כל אלה לא עוזרים, תדפוק את הראש בקיר בעוצמה; זעזוע מוח תמיד יכול להועיל. העיקר שתשכח כבר, טיפוס זכרן ומעיק שכמוך.

בית החולים שערי צדק מחלקת נוירולוגיה

ליד המיטה המתכווננת אוטומטית, בשלבי התאוששות ראשוניים, אחי מחזיק את ידי בחרדה גדולה; לא לשלומי, אלא שמא אני עדיין זוכר מי זה.

אחי: נו אתה זוכר מי זה?

אני: האמת ששכחתי לגמרי, אבל עכשיו כששאלת נזכרתי מי זה.

אחי: נוווווו אתה לא רציני, כנראה לא דפקת את הראש מספיק חזק. זה גם היה קיר של בניה קלה.

אני: אח שלי היקר עשיתי את המקסימום לשכוח מי זה. צר לי אבל זה כבר לא ילך. שכח מזה שאשכח מי זה.
 
נערך לאחרונה ב:

הטעם המושלם

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
כוכבים בעיניים, תחושה בעננים, ככה אמורים להרגיש אחרי פגישה טובה במיוחד, לא?
זאת כבר הפגישה השלישית שלנו. אני כבר בת ארבעים וארבע, הוא "רק" שלוש שנים ממני. מלמטה.
אני עם שמונה ילדים.
גם הוא.
אני חיתנתי בן ובת.
גם הוא.
אני באה מבית חסידי.
הוא דווקא ליטאי, אבל אחרי עשרים שנה מתרגלים, לא כך?
אז כן, נפגשנו אני ו----------- בעלי.
בנגוד לפגישה שקבענו למנחם למחר שעליה נסובה שיחתינו, אנו יודעים מה לפנינו, והסלון של 12 בלילה בהחלט מתאים לשיחה זאת.
פינינו שנינו מזמנינו העמוס במיוחד, וזאת כי בשתי הפעמים הקודמות לא הגענו לעמק השווה בנוגע לדרישות הצד השני לרבע דירה בפריפריה. הם אינם מסוגלים ליותר והדבר הכרחי בשביל דירה לזוג.
הפגישה החלה, בין הרי הכביסה על הספה מימין, למשחקי החברה משמאל.
מימיני- צלחות, משמאלי- נעליים, מעליי- מזגן מטפטף, ומתחתי- כוס קולה.
כי זהו מנהגינו משכבר הימים, מימי "אמא הבטחת לנו קולה לשבת", לשיחה רצינית לא יושבים אלא "על כוס קולה".
כבר שנים שאיני קונה חצאיות בהירות, גם לא בטעות.
 

חודו של כל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
"מזל טוב, איזה התרגשות. בני התארס עם בת למשפחת גורנהר" הידיעה המשמחת עברה במהירות ושימחה עוד ועוד אנשים. בני היה אחד הבחורים המוכרים בישיבה ובאזור מגוריו, אין מי שלא אהב אותו, תמיד הוא ידע לתת את המילה הטובה לכל אחד. בחור זהב.
כולם התרגשו. כולם שמחו.
בעצם כמעט כולם... היה אחד שלא שמח. אחד שלא התרגש. ולאחד הזה קראו בני.
שלא תבינו לא נכון, הוא בחר בשידוך הזה והוא היה מרוצה עד הגג. והוא חיכה הרבה הרבה זמן ליום הזה.
אבל היה לו משהו שהעיב על אושרו.

הפחד.
בני רעד מפחד מחיי הנישואין, הוא היה לחוץ עד להתפקע.
לא עזר שום שכנוע של היועצים. שום הבטחה של 'יהיה טוב' שהבטיח לו המדריך חתנים
על הכל הוא הסכים לוותר. הוא השתכנע בכל התחומים.
אבל דבר אחד לא הסתדר לו בשום פנים ואופן, מה קורה כשיש ויכוח בין שני הזוג? היה לו קשה לחשוב שהוא יצטרך לוותר על דעה שלו. הוא לא רגיל לזה.
בני חיפש מקור בתורה או לפחות מגדולי ישראל מה קורה כשיש ויכוח. האם יש בזה איזה כלל.

הישועה הגיעה ממקור בלתי צפוי..
בני ישב בחדר שלו בישיבה לכתוב הזמנות תוך כדי שמיעת מוזיקה, ופתאום ללא הכנה מוקדמת הוא קיבל מסר משמים. זו היתה אמירה ברורה מעל כל ספק.
והכי חשוב זו היתה פסיקה מוסכמת על כל המגזרים.
חיים ישראל וארי היל קראו בקול גדול את הכלל. הכלל שאומר שבכל ויכוח שיהיה אבא שבשמים נמצא בצד שלי.
"דע לך בני שבכל מצב שהיא. אבא איתי"
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
"שלום, מדבר החתול של המחנה, זה אוראל?".

כך התחילה שיחת הטלפון המוזרה בבוקרו של יום.

העוויתי את פרצופי בצורת 'מה זה השטויות האלה?' ותמהתי בקול: "על מה אתה מדבר? תתחיל מההתחלה! מי אתה בכלל?".

- "אמרתי לך כבר, אני החתול של המחנה".

"מה השם שלך? אתה יודע, יש הרבה חתולים מדברים בעולם: גארפילד, החתול במגפיים, כראמל... איזה מהם הוא אתה?".

- "אני לא אפחד' מהם, לי קוראים מיכלאנג'לו".

"זה לא שם של צב?".

- "ככה זה שעושים הסבת מקצוע...".

"טוב, אז מי שלח אותך לדבר אתי, ומה הוא צריך ממני?", שאלתי.

- "זה מר תג תוקף, המנכ"ל של השו"ת החדש".

ועוד לפני שהספקתי לחשוב על תגי זיהוי שמרביצים לאנשים, הוא המשיך:

"קיצר, לשו"ת קוראים שו"ת - אף, והוא שו"ת לענייני אפים".

"הא! זה השו"ת הענתיקה הזה מהזמן שבחור היה גרוש? מה הקשר אלי?".

- "לגבי הבחור הגרוש או מה שזה לא יהיה אני לא יודע. אבל הנה הקשר אליך: המנהל בא אתמול בלילה והחליט שלכבוד בין הזמנים אנחנו פותחים קעמפ שיקרא "מחנה - משו"ת - אף". או בשמו המורחב: "מחנה משו"ת אף - אל כל אדם".

המהמתי כאילו אני מבין מלה מכל מה שהוא אמר, והוא המשיך:

"קיצר, שמענו שלאחרונה פתחת מופע המשלב קסמי וופלים הנקרא: "הפלא וופלה", ורצינו לשאול אם תרצה לבוא ולהופיע".

"כמה אתם משלמים?", שאלתי.

- "חמישה עשר חטיפים לשעה, מספיק לך?".

"סבבה".

וכך נסגרה לה עסקת הוופלים (או שמא הבפלות) בשמחה ובטוב לבב.
 

נעה613

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"אה, אם תרצו, אין זו פשטידה."

***

"כורכום! עכשיו!" צווח שף פלופ פון דה שלוק. מזגו המהביל העלה כעת טיפות זיעה לא רק ברקותיו שלו, אלא בשל כל סו שפיו ועוזריהם.
"אבל אדוני, אם חוטמי אינו מטעני, הארומה משתלבת במדויק עם העפיצות!"
"אדונך מבין טוב יותר. כורכום!" חרץ פון דה שלוק, משפריץ בזיליקום לקדירה מזדמנת.
"מה הם מכינים?" התלחששו זוג פרחי מטבח צעירים ומשופמים.
"אני חושב שפשטידת בשר," שיער קטן הקומה בהם, תמים.
"זו- לא- פשטידה!!!" התאדמו תנוכיו של פון דה שלוק. "זה פאי רועים!!!"
הפרחים נשתתקו, מהנהנים בהסכמה חסרת ספק.
"הוא מגיע!" פילחה צעקה את החלל האביך והשמנוני, "האדון הרצל בשער, מסייה פלופ!"
השף המדובר העביר את מבטו המנסה להיות חודר בין עוזריו, משדר להם אלף אזהרות ואיומים ששכח להוסיף למחצית המיליון שכבר אמר קודם לכן.
"כחחמממ," כחכח פון דה שלוק בשפמו המקצועי. "מסייה הרצל, כמה עליז הוא הבוקר בו דורכת כאן כף רגלך. שאלווה את האדון אל אולם הסעודה?"
זקוף, הדור ואוחז בכובעו, התקפל החוזה אל כיסאו. הוא תפס במזלג ובסכין, הניח לנושא כליו לנעוץ ממחטה בצווארונו והביט בשף פלופ כתובע את מזונו.
"מייד," צרצר האיש. "אממ, אדוני אולי ירצה לצאת למרפסת בינתיים? פשוט ייתכן ש... בקיצור, המרפסת זה שם."
"כדבריך," השיב הרצל מניה וביה, נשען על מעקה המרפסת כשעיניו אל האופק.
"לך תגיש לו את הדבר הראשון שאתה רואה," השמיט פון דה שלוק למלצר הראשון שראה.
גוצ'י נראה מרוגש. הוא מעולם לא התחכך באנשי שררה כמו חוזים והוגים, ובוודאי שמעולם לא מילצר עבורם. "פשטידת בשר, אדונ-"
"זו- לא- פשטידה," חייך פון דה שלוק מבעד לגלי החום שהציפו את מוחו, מצחו ולחייו. "זה פאי, פאי רועים."
תיאודור ג'יימס בנימין זאב הרצל הניף את ידו בביטול וקרא: "אה, אם תרצו, אין זו פשטידה."
***
לימים, יפיץ בנו חסר האוזן של גוצ'י שנכח במקום את המשפט שאמר הרצל כשחיכה לפשטידה בנוסח מעוות גסות. המעוות יתפשט במהירות ויציף את הרי אירופה בזה אחר זה, מזין את תנועת הציונות בהגיגיו הרעבים של הרצל, חוזה המדינה.
 

בואו נעצב את זה ביחד

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
אבן הגולה מעל ליבי

אלישמע בחן היטב את שביל העפר שלפניו, תר אחר המקום הנכון להניח את כף נעלו הבוצית, אחר מיהר לדלג על משוכת מי גשמים ובקפיצה אחת גמע את המרחק הנותר בין הרחוב החשוך לבין דלת בקתתו של רבי יהוסף.

ליד הדלת הסגורה היא סידר את נשימתו המקוצרת, החליק יד רטובה על שערו הארוך והושיט יד רועדת לדפיקה.
הוא הספיק להקיש אך שתי נקישות קלות עד ששמע את רעם הכרכרות והפרשים, מצווחים בקולות עוועים.

''תיפסו אותו'' שאגה מחרידה קרעה את הסמטא הצרה, הוא זיהה מיד את קולו המקוטע והחורק של רומוס הזקן.

אלישמע נרעד ובלי לחשוב פעם נוספת פתח את הדלת וזינק פנימה, מסיט את הבריח במהירות.
הוא נשען על הדלת ועצם את עינים, נושף ונושם בכבדות.

רחש עדין נשמע מפנים החדר, קול טריקת ספר, הסטת כסא ופסיעות איטיות.

''אלישמע?'' קול שקט וחומל נשמע, אלישמע נתן לדמעות הגעגוע להציף את עיניו.
רחש הפסיעות המשיך ואלישמע נקף בליבו על עזותו על שנתן לרבי יהוסף החלוש להגיע אליו.

''מה ארע?'' קולו הדואג של רבי יהוסף נשמע קרוב אליו, אלישמע פקח את עיניו,
נותן לבעתה ולפחד לנזול החוצה ביפחות רמות ולדקור בליבו של הרב הקשיש.

''רררבי יהוסף...'' אלישמע ניסה לשלוט בקולו ללא הצלחה ''האאבן, אבן הגולה!''

רבי יהוסף פער את עיניו באי אמון, עוקב בתדהמה מתגברת אחר ידיו של אלישמע שהופנו לחזהו,
פולשות תחת מעטה הבגדים המלוכלך והרטוב וחושפות שרשרת מתכת כבדה.

אלישמע בכה בשקט, דמעותיו יוצרות שבילים עכורים על פניו.

הוא פתח את התליון, מגלה את תוכנו.

''אבן הגולה'' הוא לחש בקול ירא, תולה עינים אבודות ברבי יהוסף ''מעל ליבי''
 
נערך לאחרונה ב:

חנה ש.

צילום אומנותי
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
יוצרי ai
ב"ה

הרמקול ברחבי הגן מכריז בקולי קולות

-ילד חמוד בן שלוש לובש חולצה כתומה עם פסים מחפש את אבא שלו, לילד קוראים איציק.

-אבא של איציק בבקשה, הילד שלך מחכה לך בכניסה לגן.

-אבא של איציק, שומע, הילד בוכה ומחכה לך בבקשה תגיע בדחיפות לכניסה לגן.

היי, אדון הילד הזה שלך אולי?

אבא של איציק מרים את ראשו מהספר אותו קרא, רואה שני אנשי צוות גן החיות עם ז'קט ירוק כהה, הוא מתנער לרגע מהרהוריו, מה רציתם?

הילד הזה, הוא שלך?

אבא של איציק מתנער משרעפיו, נוחת בחזרה לעולם אבל לא לגמרי, כן זה שלי.

תגיד לי, נדהם איש צוות הגן, איבדת את זה?

אתה לא שומע שקוראים לך, קראנו לך שוב ושוב, וכעת ערכנו חיפוש אחריך, זה מעולם לא קרה לנו, ומה אתה עונה לנו זה שלי.

מה זאת אומרת זה? תגיד הוא הבן שלי, מוכיח אותו איש צוות הגן בחומרה.

אבא של איציק מזהיר את הילדים אל תספרו לאמא שאיציק נאבד בגן חיות.

יוכי השנונה עונה לאבא: טוב אבא, לא נספר לאמא שאיבדת את "זה".



יום חמישי

אבא מבקש מהילדים לסדר את החדר, איציק יוכי, שרה'לה, אפריימל'ה בואו לסדר את החדר.

להפתעתו מגיעה יוכי הרבה יותר מהר ממה שחשב, אבא אין לנו אפריימ'לה, היא מעירה לו. (בניגוד למשפחה שבה יש שתי אפריים)

אבא, איבדת את זה, היא סונטת בו.



אמא:

יוכי איך את מדברת לאבא.

אבא: הכל בסדר "זה" נמצא כאן.
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

"חיה", נחמה על סף בכי. "מה אני עושה?", יותר משמץ של לחץ בקולה.

"לא יודעת", אני מושכת בכתפיי, מנענעת בראשי. "גם אני מיואשת".

"את לא מבינה באיזה סרט אני, חיה". היא נאנחת מעבר לקו.

"אני דווקא חושבת שאני מבינה מצוין", מחזירה לה אנחה.

"אני לא רואה את הסוף, בקושי חצי פרויקט!", נחמה נאנקת.

"ראיתי שכמעט כולן נתקעו והגיעו רק לאמצע הפרויקט. את יודעת, צרת רבים חצי, נחמה". אני מנסה להרגיע אותה.

"זאת לא אשמתי שיש עובדות שכבר סיימו להריץ את הפרויקט ולהגיש אותו!", נחמה מתלוננת, מיואשת. "ראית את יפה? הגישה שעה אחת קודם".

"כן, ראיתי" קנאה משתרבבת לקולי. "אני רוצה לסיים עם זה כבר, העיניים שלי עוד רגע נעצמות. איך את שורדת?" אני שואלת.

"את יודעת", לאות בקולה. "פרה פרה, עוד קוביית שוקולד ועוד אחת. איך את?"

"בדרך נס. זה מחזיק אותי יחסית ערנית", אני משתפת. "כל השולחן כוסות קפה..."

"אני לא מצליחה להתקדם בגלל החופש הזה. אני עובדת, והילדים משועממים. כשהגעתי היום הביתה מהמשרד ראיתי קשקוש ענק על הקיר במטבח, חשבתי שזה מהיום, אבל בעלי אמר לי שהכתובת הייתה על הקיר כבר מלפני שבוע. הילדים כל כך משועממים שזה היה ברור שיקרה משהו".

"אצלי כל הבית מבולגן. כשחזרתי היום בכל הבית היו מפוזרים פירורים של עוגה. אמרתי לבן שלי: 'אי אפשר לאכול עוגה ולהשאיר אותה, שְׁלֹמֹה, ככה על הרצפה. זה לא לעניין'".

"בשביל מה אני עובדת", נחמה מחזירה את השיחה לנושא המקורי. "בסוף יפה תקבל את הקידום, זה ידוע. אין סודות בַּחֶבְרָה שלנו".

"לגמרי, זה לא הוגן. אני חושבת שצ- אויש! נו באמת!" אני צועקת, מתרחקת מיד עם הכיסא אחורה, לוקחת מהר את המחשב.

"מה קרה?", נחמה נבהלת מהצעקה שלי.

"נשפך לי הקפה על המחשב, שה' ישמור! נקווה שלא קרה לו כלום", אני מבוהלת. "אם כן, הלך על הפרויקט".

"אוי ואבוי! למה שמת אותו קרוב למחשב?", נחמה מתפלאת. "אין סומכים על הנס", מאלפת אותי בינה בקול מוכיח. "פעם באה שלא יהיה סמוך כל כך למחשב!".


....
 
נערך לאחרונה ב:

אביגלוש

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כ"ה שבט ג"א תת"ל
זבדיה עומד המום בראש הגבעה. מתחתיו - במקום שעד לא מזמן היה שדה התירס המשפחתי, מתחולל כרגע קרב ענק בין החיילים הרומאים לבין החיילים היהודים הנלחמים במסירות, הם נחושים להגן על ארצם בכל מחיר, אך, ממקומו של זבדיה על ראש הגבעה הוא מבחין כי הסיכוי של החיילים היהודים לנצח הוא אפסי. מבלי משים הוא מגלה את שפתיו לוחשות תפילה, עוד פרק תהילים ועוד אחד, הוא מגלה לחרדתו שמכל החיילים היהודים נשארו עשרה בודדים בלבד.
הוא מביט אל השמים ומגלה כדור אש ענק, הוא מביט בו בעיניים נדהמות בשעה שהוא מוחץ את חיילי הרומאים ומדלג על חיילי היהודים. לאט לאט, הוא מתאושש מהחוויה ורק אז הוא מבין את עומק הנס, ומאז קבעו החכמים את אותו- היום כ"ה בשבט ליום חג על הנס אשר נעשה ליהודים ומאז נקרא היום המיוחד הזה בשם "נס כ"ה (קפה)"
 

קוראות

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
''אתה מקשיב לי בכלל?'' אצבעות ארוכות תלשו מאוזני את אוזנית הבלוטוס.
''אה? מתי נכנסת לכאן?'' ננערתי. עוצר את שלום למר ואת הקאבר לעטלף.
''ופעם הבאה תעמוד מולי, אל תתלוש לי את האוזן.'' רטנתי וקמתי.
הריח בחדר סיפר שמנחם התחדש בטעם חדש לסיגרייה החשמלית שלו.
''תתחדש'' הפטרתי, אגב הכנסת האוזניות לקופסה.
''ומה בעצם רצית?'' נזכרתי לשאול, זכר תלישת האוזנייה עדיין מורגש.
''תודה! ריח מעולה. אה?! ומה רציתי, אה.. קליינר אמר שהוא רוצה אותך אצלו תוך חצי שעה.''
האגביות שבה מנחם נהנה להטיל עלי פצצה זה משהו שיכול להוציא אותי משלוותי בדרך כלל,
לא הפעם.
''אתה בטוח שהוא התכוון אלי?'' מנסה לוודא, אולי זו בכלל טעות באנטנות הקליטה של מנחם.
''אני נראה לך עם בעית קליטה, הבנה או שמיעה?'' נחירת צחוק מצידו
''זה בסדר, הוא לא אוכל אנשים. תרגיע. מקסימום יש לו משהו עליך, ואתה תמיד יכול להכחיש''
מנחם יודע איך אני חושב. והוא גם נהנה לראות אותי מתבלבל ונלחץ.
הגלגלים במוחי עובדים מהר. מסתובבים בקצב, מנסים לנחש: מה רוצה ממני קליינר?
ועוד בכזו דחיפות.
מנחם הציץ בי ונראה היה שהוא כן יודע במה מדובר.
נעצתי בו מבט ארוך והוא התפתל בחוסר נעימות.
''נו? אתה מוכן לדבר?'' נמאס לי ממלחמת המבטים וקליינר מחכה.
''אני חושב שזה בגלל ליל השימורים. רק לך היה מפתח והוא יודע את זה''
אם לפחות היה נבוך מכך מעט זה היה טוב. אבל נראה שתגובתי היא זו שמסקרנת אותו.

אח..ליל השימורים הזה! ידעתי שלא כדאי להתעסק עם שלומיק מהמטבח.
וחוץ מזה אני בכלל לא נהנתי מהטונה שעישנו מנחם ודדי. היא הייתה שרופה ויבשה.
לא מבין מה אנשים מתלהבים מטונה מעושנת.
ואיזה יופי לי, קליינר הולך לסגור איתי חשבון על ליל השימורים.
 
נערך לאחרונה ב:

מתן מאור

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
החום הטריף את חושיו, הדביק את חולצתו לגבו והטיף ממצחו טיפות טיפות של זעה סמיכה. בעיקר הציקו לו השערות הארוכות, הן נרטבו כליל הסתבכו בתוך עצמן והפכו למקלעת דביקה וסבוכה שאין דרך החוצה ממנה.


שמשון, נער תמיר ובן יחיד להוריו. כיפה גדולה שהייתה פעם לבנה מונחת לראשו ופיו ממלמל בכפייתיות נ נח נחמ נחמן מאומן כאילו היה נזיר בודהיסטי במדיטציה. רוח הגבעות פורעת את שערו הארוך בעליזות, ובמקל עץ לידו וסנדלים תנ"כיות לרגליו הוא רועה את שלושת גדייו בחדווה.

"כמו שמשון הגיבור" היה אביו משתבח בו, "רוח ה' מפעמו בין צרעה ואשתאול – נזיר לה' הוא, כפי שהבטחתי לרבנו באומן הב לי בן ואגדל את בני נזיר שמשון קודש לה'". והיו סיפורי שמשון הגיבור מתערבים בסיפורי רבי נחמן לדבוקה אחת גדולה המכוונת את דרכו וצעדיו.

אבל השיער, השיער הארוך שהפך למטרד. כשהגיע הקיץ זה כבר היה ממש בלתי נסבל. בצעד מרדני של גיל הנעורים החליט שמשון, די! מספיק שיהיו לי שני פאות כדי שרבנו יוכל לסחוב אותי מגיהינום, נשאיר בהם גם כמה קשרים כדי שלא יחליקו לו הידיים אבל לא צריך את כל הראסטות. מכונת תספורת לא הייתה בבית משום "לך לך אמרינן לנזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב" אז הוא הסתפק במספריים פשוטות והשאיר לעצמו בצדעיים שתי פאות יפות ארוכות ארוכות.

"ומה יהיה עם ההבטחה לרבנו?" זעק אביו מנהמת ליבו "איך אעלה אל ציונו והנער איננו אתי?" ובזאת קרע לשניים את כרטיסי הטיסה באומרו "לא יהיה אומן כי יסופר".
 

רצתה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"סוף סוף הגברת הלכה לישון" חשבה מילי "הגיע הזמן להרגע ולשתות---"
"מילייייי" נשמעה הקריאה הנרגנת.
מילי זינקה. "כן גבירתי" אמרה בקול עדין ואדיב "משהו מפריע לגברת?"
"אני לא מצליחה להירדם, תביאי לי משקנה אנילי עם חלב חם, אולי זה יעזור לי"
"מיד גברתי" וכבר יצאה מהחדר, רצה למטבח להביא לגברת משקה אנילי עם הרבה חלב חם.
"קלירה" פנתה מילי "הגברת רוצה אנילי עם חלב חם" הטבחית ספקה את כפיה "אויש, בדיוק היום נגמר האנילי ולא הספקתי לקנות"
מילי נאנחה וחזרה בחשש לגברת "גברתי, האנילי נגמר וקלירה עדין לא הספיקה לקנות"
"אז איך אני ארדם??" תבעה הגברת.
"אולי... אולי אשיר לגברת שירים שקטים ומרדימים?" הציעה מילי בחשש.
הגברת הסתכלה על מילי והפטירה "נו, שיהיה."
מילי התיישבה על ההדום הקרוב והתחילה לשיר.
לאט לאט שמורות עיניה של הגברת התחילו להיעצם וכשנשימות רגועות עלו מכיוונה, מילי יצאה בלאט מן החדר, סגרה את הדלת בעדינות וחשבה "אם אין אנילי, מילי!"
 

מלכי פריד

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
אני די שמח על ההחלטה שלי ושל יעל. מצוקת הדיור לא הותירה לנו ברירות. לא היה אפשר יותר לחיות 12 נפשות בבית של שלושה חדרים.
בסך הכל ה'קפיצה' ל-"מאדים" באמת לא לקחה כזה הרבה זמן. עכשיו אנחנו פה במלון ההמתנה. הגיעו איתנו עוד כמה זוגות. חלקם צעירים יותר וחלקם בגילאים שלנו.
יעל ניסתה להתיידד עם כמה מהם. אני לא. אני לא רואה ענין להתיידד עם אנשים שמסתבר שיהפכו ליריביי בימים הקרובים.
ועדת הקבלה התפשרה איכשהו, שלוש משפחות בלבד יורשו לעבור להתגורר במאדים, מתוך 45.

האווירה במלון מתוחה מאד. הארוחות בחדר האוכל שקטות. הנושאים שעולים ריקים מכל תוכן, סתמיים. פתאום אתה שם לב שאם לא מדברים על דיור ולא על פוליטיקה שממילא מתרחשת רק בכדור הארץ, פתאום אין על מה לדבר.

"הבייביסיטר התקשרה עכשיו" יעל נכנסה בחדר, כשבידה שתי כוסות קפה.
"נו?" אני שואל בחשש. לא פשוט כ"כ לעזוב את הארץ, להיות במרחק של עשר שעות טיסה לכמה ימים עם בייביסיטר בת 17 (בתשלום מלא...).
"הם בסדר" נאנחה והתיישבה על הכיסא.
"שרק יאשרו לנו כבר ונתחיל להתכונן למעבר" התלוננה יעל.
הרמתי גבות בפליאה, "להתכונן? יעל, הסיכוי שנתקבל הוא שלוש מתוך ארבעים וחמש. שלא יהיו לך ציפיות מידי גבוהות. בקושי שש אחוז!"
"אבל אנחנו עומדים בתנאים, מעל תשעה ילדים, הכנסה לא מידי גבוהה וצפיפות בלתי נסבלת בבית! רטנה יעל.
"כולם ככה!" מחיתי, "כל המשפחות שבחדרים הסמוכים לנו ככה!".

צלצול הטלפון הנייח שעל השידה קטע את שיחתם באחת.
"הלו?" איציק ענה לטלפון ופניו החלו מחווירות.
"כן, אנחנו מיד באים" אמר בקול נרגש ורועד, והניח את הטלפון על כנו.
"טוב, יעל, זה היה מהקבלה. הרגע שלנו הגיע. או עכשיו, או לעולם לא. תקשיבי, הם אמרו שבגלל שבאו הרבה זוגות יש בעיה באספקת החמצן בחדר הפנימי יותר- החדר של הראיונות. ככה שיכולים רק שלושה אנשים להימצא בו זמנית בחדר. אני אכנס, למול שני שופטי הוועדה, הם ישאלו אותי מספר שאלות ולאחר מכן אחד מהם יצא ואת תכנסי".
איציק דיבר בבהילות, הלחץ ניכר מפניו המיוזעות. לא פלא, שנים של צפיפות ועומס יכולים להיפטר בשיחה אחת, בראיון אחד.

שלוש נקישות והדלת נפתחה. איציק נשם נשימה עמוקה וסובב את ראשו לרגע לכיוון יעל. יעל הנהנה בראשה לאישור, והוא נכנס, סוגר אחריו את הדלת.
הוא הרכין את הראש.
"מה השם?" קול מתכתי ועבה נשמע, איציק לא העז להרים את עיניו.
"שטרן. איציק ויעל".
רשרוש דפים.
"אוקי. שאלה אחת יש לנו בשבילך מר שטרן. אם אתה עונה עליה אתה נכנס לרשימת המועמדים. אם לא, מחר חללית יוצאת עם כל הנפסלים".
איציק רעד. חודשים הם חיכו לרגע הזה. חודשים.
הראש שלו היה עדיין מורכן, מפחד להביט בעיניהם, הוא ראה רק את אצבעות ידיהם של השופטים כרוכות זו בזו.
"מהי רמת החמצן המקסימלית בתחנת החלל הסמוכה לעיר המגורים החדשנית שלנו- 'המאדים'?".
איציק האדים, ובצדק. דממה עמדה באוויר, דממה טבעית, בלי חשמל, בלי קולות אלקטרוניים, רק חלל ענק ושקט.
הוא הרים מעט את ראשו, לראות האם הייתה זו שאלה רצינית, ונחרד למראה עיניו.
"אתה יודע או לא?" רק עכשיו פצה האיש השני את פיו. הוא היה גוץ, וכיפה ענקית כמעט והחליקה לאחורי ראשו, והעיניים שלו, איציק בלע את רוקו לתוך גרונו היבש, העיניים היו במצח, למעלה, בראש.
איציק החל לגמגם. הוא הביט לעבר השני, בעל הקול העבה, וכקולו כן הוא, היה עב כרס וענק ממדים. ועיניו, עיניו עמדו על ראשו, כאילו מודבקות על המצח. איציק תהה אם רק במאדים קיימים יצורים כאלו.
"פסלנו?" שאל הגוץ את הרחב בענייניות.
איציק לפתע קיבל אומץ, כולו האדים. הוא השתדל למתן את קולו, "סליחה?! אפשר להבין מה קורה פה??" איציק התקרב פסיעה אחת לעבר השולחן הרחב של השופטים.
"תקשיב מר... איציק. למאדים נכנסים רק אנשים חכמים!" הרחב הסביר לאיציק כאילו פתר לפניו סוגיה סבוכה.
"חכמים?!" קבע- שאל איציק, לא יודע אם לצחוק או להיפגע.
"ומה אני?" שאל כנעלב.
"טיפש גמור! תראה את העיניים שלך!" הגוץ להט בזעם.
"העיניים שלי?? מה הבעיה בהן?" איציק מצמץ בעיניו, מבלי לשים לב.
"הן במקום!" הגוץ אמר בפשטות.
איציק פער את עיניו לגודלן המקסימלי, עד שהן כמעט הגיעו לגובה עיניהם של השופטים.
"אנו מצטערים מר שטרן" פשט הרחב את ידיו לצדדים. "אנו מקבלים למאדים אנשים לפי שיטת "חכם עיניו בראשו". רק כך אנו יודעים מיהו חכם, והוא זה שרשאי להתגורר פה. במקרה שעיניו במקום המקורי, אנו מוסיפים שאלת ידע, במידה והוא יודע, הוא מתקבל". הרחב הידק את הדפים אחד לשני. "החללית תמתין מחר ביציאה מהמלון בשעה שמונה. בהצלחה".
הרחב אפילו לא מצמץ בעיניו הגבוהות כשחתם בחותמת איקס אדום.
איציק יצא מהחדר, כעוס מבוהל ומבולבל.

"יעל, זזנו. אנחנו פסולים. עדיף לחיות בצפיפות בארץ ולהיות טיפש גמור מאשר לחיות במאדים ולהיהפך לחכם בגרסה שלהם".

החללית שיצאה למחרת, מלאה בתפוסה של 45 זוגות, לא הותירה ספק לגבי עתיד ההתיישבות בארץ.
 

מקליד...

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
השגרה, אוי השגרה הזו – הורגת אותי.

בישיבה לא קל, המשגיח חופר, שעות היקיצה, מעגל חוזר של כאב ראש גדול.

אין מה לעשות – זו ישיבה. לא הגיוני להחליף עכשיו. כבר ועד שישי, לא מתאים.

ארזתי בעצב את המזוודה, בפתח החדר תפס אותי יוסי "מה הסיפור אהרל'ה? מה אתה כזה מדוכדך?"

- "אין לי כוח, באמת, אני גמור. חייב קצת נופש, לצאת להתאוורר" תפסתי יוזמה "תגיד, בא נארגן קבוצה ליציאה באיזה
צימר בצפון ליומיים?"


"עזוב אותי מצימר בצפון" יוסי מחייך אליי "אני לא עושה נופש בצימרים"

- "אז איפה?" נדלקתי.

"עזוב, זה לא בשבילך"

- "נו, החלטת לשגע אותי? דבר צפוף, איפה אתה נופש באמת? אתה נעלם לפעמים לאיזה יומיים לבד"

"אתה באמת רוצה לדעת? אני טס לחו"ל בלי לספר לאף אחד, תוך יומיים אני פה בחזרה, האמת – יוסי מנמיך קול ומעיף
מבט לצדדים – אני מתכנן לעוד שבוע לצאת יומיים לקפריסין, כבר קניתי כרטיס"

האור חזר לי לעיניים.

- "נו, אז יאללה, אני בא איתך, תזמין לי גם, יש לי דרכון"

---------------------

לא להאמין שכבר חלף שבוע.

יותר מזה – לא להאמין שאני טס לקפריסין עם יוסי ככה 'מהרגע להרגע' אבל... זו הנאה מובטחת. וכמובן - הכל לצורך הלימוד וההתחזקות...

יורדים מהמטוס אני מרוגש, יוסי פחות "תפסיק לצלם כל הזמן, מה אתה ילד? כולה שדה תעופה בקפריסין, מה מיוחד פה כל כך?"

- "דיי, תן לי להנות. בשביל זה באתי לפה, חץ מזה – תפסיק 'לשחק אותה' אני קולט שאתה גם מרוגש"

"כן – יוסי מודה בחיוך – תכל'ס תמיד רציתי לבא לפה"

עוברים את הבידוק. יוצאים משדה התעופה, 2 מזוודות, לכיוון הכביש לתפוס מונית למלון. הכביש ריק. מוזר בעיניי.

"איך זה שאין פה רכבים?" אני שואל את יוסי תוך כדי הליכה על שפת הכביש.

הוא ננער ומתחיל להרצות לי "שים לב, באמת רציתי להסביר לך כמה דברים על התחבורה בחו"ל בכלל, ובקפריסין
בפרט, קודם כל פה הכללים הם שונים, אתה לא יכול לנסוע איך שבא לך, והכביש הוא לא של אבא שלך. דבר שני פה
כמו עוד כמה ארצות נוסעים אך ורק על הצד השמ..... תיזהר!!!!! יש פה אופנוע!!!! הצילו!!!"

-----------------------

חושך. שינה עמוקה. אמבולנס עם קולות מוזרים.

אני מתעורר במיטה לבנה עם אינפוזיה וחמצן מחוברים אליי, כשלצידי.. איך לא? יוסי.

"הו, תודה רבה שהסכמת להתעורר, איך אתה מרגיש?" הוא מפנה אליי את כל העצבים והחרדה שלו מהשעות האחרונות.

- "בסדר, מה קרה לי? מה הולך פה?"

"קודם כל תירגע, תנשום עמוק, המצב לא מסוכן, ולא מסובך - ב"ה. בסך הכל קיבלת מכה קלה מהמראה של האופנוע, והפרופסור אמר שיצטרכו לעקור לך שני שיניים שנשברו וניתוח קל בשפה התחתונה, היא נקרעה קצת מהשיניים"

ברגעים הראשונים נדהמתי. איזה נס. אך ברגע שלאחר מכן צצו לי מיד השאלות: מה עם ההורים שלי? והישיבה? ו..מה

עושים עכשיו?

בקושי הצלחתי להוציא מילה ויוסי המשיך לפרוק עליי את תסכולו "תבין, עדכנתי את אמא שלך לגבי התאונה, היא קצת נלחצה וביקשה שתחזור אליה בהקדם, בנוסף ביקשתי ממנה שלא תספר לישיבה, היא הסכימה כמובן, אז מהבחינה הזו לא הסתבכנו כ"כ, השאלה היא - מה קורה עם הטיול שלנו?"

הדלת נפתחה באחת. איש מקריח עמד שם במדי רופא החליף מילה עם האחות ופנה אלי

"הו, אני רואה שהתעוררת, יופי, כמו שחשבנו זה לא חמור בכלל, סך הכל יומיים אשפוז לסיים עם הניתוח והעקירה, ואתם אחרי הכל. יכולים להמשיך במסלולכם בארצנו"

האנגלית שלי לא הכי טובה, אבל קלטתי בערך ונבהלתי. יומיים? עוד יומיים כבר חוזרים לארץ. מה יוסי יגיד עכשיו? העפתי מבט, הוא היה קצת מתוסכל אבל לא מופתע, כנראה שכבר ידע את זה.

הפרופסור ראה שאני מהנהן, והגיע למסקנה שהוא מיותר בחדר ויצא לדרכו.

"נו, מה אתה אומר אהרל'ה? תתחיל להתעורר, קדימה, מה אתה מציע? נברח? נעשה את הניתוח בארץ וזהו?"

נבהלתי "מה אתה צוחק עליי? אני לא יסתובב ככה יומיים, עזוב אותי, תן לי לנוח"

- "אבל אתה לא מצפה שנישאר פה עד הטיסה, ונחזור לישיבה, נכון? אין. אתה לא אמיתי איתי. אני זז מפה למלון עוד שעה, מציע לך להצטרף אליי עכשיו שלא תתחרט עוד יומיים"

לא יאומן. זה חבר זה? הדם עלה לי לראש, השתנקתי בעצבים, והתחלתי לצעוק עליו:

"אהרל'ה, מבחינתי צא למלון, אני לא ייהנה פה יותר. עזוב אותי מהארץ הזאת. בשביל מה הגעתי לפה? בשביל לשבור את השיניים וקרוע את השפה? אין לי ראש לזה, סיימתי"

כשיוסי יצא הרשיתי לעצמי לשקוע במחשבות. אז חו"ל לא כ"כ כיף אחרי הכל... כנראה שהרבה עוברים פה את התאונות האלה.

עכשיו אני מבין למה אבא שלי כ"כ מתנגד לטוס לחו"ל, הוא תמיד אמר לאמא שלי - כשזו ביקשה ממנו חופשה

משפחתית אצל משפחתו בפריז - "אין לי כוח לטוס לצרפת לשבור את השיניים עם השפה שלהם"
 

לבי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד
כנפיים לווילאות...אזניים לאדני החלונות, מה שתרצו...ועוד איזה אזניים! אזני אתון ארוכות ארוכות. אחרת, איך אפשר להסביר את המהומה, הבוקה והזמזום בכיכר הכפר טרם יעלה שחר...
למי חוץ ממנה גיליתי את הרז הנחבא הנעלם? וכמה השבעתי אותה בק'ן קונמות.
והיא הנהנה בראשה, כאילו נתפש לה קפיץ בצוואר...ממתי היא סוחרת בסודות מדינה?! היתממה לה.
זו אני התמה הברה והנאוה בבנות ירושליים - שהאמנתי לה. באשמתי נשברה רגל פרתי...ועכשיו אני מנערת בכתפיי ומצהירה "חגיגית" לכל מאן ומאדאם, שמחטטים בפח הזבל השכונתי, שלא דובים ולא דבש ואם ימשיכו כך לרכל, לא יצא מזה כלום ואין תותים.
...אבל יש פרובלם, "והם לא יאמינו בי ובמשה בעלי" והוא כרגיל לא מבין על מה ההרעשה הכבדה והנדנוד... "נדנד נדנד עלה ורד" שלא פוסק מפי זה יומיים תמימים.
זהו אבליג ודי! ככתוב סייג לחכמה
מנה אפיים ,חכו עוד יגיע יום עברה
חגיגה...י-היו דובים ואתם תיפלו מן העצים
ראו הזהרתי!
 
נערך לאחרונה ב:

RU1

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

אף אחד לא ידע למה בכל בוקר מספר האנשים קטן יותר מאתמול, כיצד הם נקטפים בחשאי מבתיהם בכל לילה.
רק אחד ידע, שקט וסמיך כערפל, קטלני כמו מלאך המוות, אורב בצללים.
אף אחד לא ידע לאן הוא חטף אותם או למה, לא הייתה להם שום דרך להתגונן.
מאז לביא ישן בימים, הפקיד את עצמו לשמור עליה כל לילה.
הם היו שניהם יחידים בעולם והיא הייתה היחידה בעולמו. מאז הכול קרה לא ראה אותם איש מאנשי הקריה לבד, תמיד הם היו יחד, מגינים זה על זו מכל מה שלא יבוא.
הוא עמד מתחת לחלון בזרועות שלובות כששרירי זרועותיו בולטים מתחת לחולצתו, בולש במבטו אחרי כל צללית חשודה.
הדלת נפתחה בדממה, הוא עמד שם, שחור כמו שאול.
"גם זמנך הגיע", קולו הדהד באוזניו של לביא רגע לפני שהכול סביבם הפך שחור.
שלושה ימים לאחר מכן הוא פקח עיניים, אלינור ישבה בגבה אליו וחיבקה את ברכיה, מכונסת אל עצמה. המרחבים ירוקי העד של הקריה הפכו סביבם לבליל של אשליות ערפיליות, חזיונות צבעוניים רקדו סביבם באש קרה, יפיפייה ומרתיעה בו זמנית.
הרבה משפטים הוא רצה לומר לה באותו הרגע, אבל לא יכול היה להוציא מפיו אפילו הגה אחד.
הוא נכשל בדבר הכי בסיסי שיכול היה לעשות עבורה, לשמור עליה מוגנת.
איך יוכל לומר לה שהכול יהיה בסדר ? היא שמעה את המשפט הזה כל כך הרבה פעמים רק כדי לגלות כמה הוא לא נכון.
הוא עצם את עיניו, משעין את סנטרו על חזהו בייאוש. פתאום הוא הרגיש יד קטנה שמחפשת את ידו, רוצה לתת לו כוח הוא השיב לה לחיצה משלו.
"קומו" הם שמעו קול מהדהד בחלל, עמוק וצלול. לא נותרה להם ברירה. באחת הם נעמדו.
ארבעה נציבים ליוו אותם אל אולמו הפרטי של החוטף, כך כינו אותו כולם, איש לא ידע את שמו או כל דבר אחר אודותיו.
הוא ישב מולם על כיסא שגובהו מגיע לצווארו של לביא, ברדס שחור כיסה את כולו וגלש אל רצפת החדר.
הוא אחז במוט מתכת ארוך שבקודקודו כדור זכוכית מלא בערפל לבן – חייהם של כל אלו שנכשלו.
"יש דרך אחת לצאת מכאן" הוא אמר.
"אחד מכם יצטרך לקחת משימה על עצמו, אם יכשל, אקבל במתנה את חיי השני. אם יצליח, תהיו הראשונים לצאת מכאן בחיים" קצר, תכליתי, קפוא כמו הקור עצמו.
לביא אחז את ידה של אלינור המבועתת, מנסה להשיב לה שדרים של ביטחון באמצעות מחשבותיו.
"אני אעשה זאת" אמר ללא שמץ של היסוס, החוטף לא ציין שיקבל במתנה גם את חיי זה שיבצע את המשימה, ככל הנראה לא יישאר ממנו דבר אם יכשל.
הוא לעולם לא ייתן לה לסכן את עצמה, גם אם יכשל וחייה יינטלו ממנה, יהיה לה סיכוי, יום אחד עוד מישהו יביס אותו והיא תקבל את חייה חזרה. אך אם הוא יכשל, לא יישאר ממנו דבר להציל.
"בחירתך בידך" נשמע הקול העמוק והצלול שנית. ידו הגרומה ליטפה את כדור הזכוכית, כאילו מכינה אותו לקראת שללה החדש.
מידו השמאלית פרצו זרדי בזלת שנאזקו אל זרועה הימנית של אלינור, מושכות אותה אליו.
החוטף ירד מכיסאו ועמד פנים אל פנים מול לביא.
"הסתובב" הוא פקד אליו.
לביא פנה אל הקיר הנגדי כשגבו אל השניים, המרחב בו המתינו עד לפני זמן לא רב נגלה לעיניו.
"המרחב שאתה רואה מולך הוא המשימה שלך, כל שעליך לעשות הוא לחצות אותו בבטחה אל הצד השני. לא תוכל לראות דבר. רק בעזרת כפות רגליך תוכל לפלס לך דרך. כל דבר יכול לחכות לך שם, אתה צריך רק ללכת.
בין אם זה חוט דק כשערה שמתוח מעל האוקיינוס – לך על זה, גם אם זה שדה של גחלת בוערת – לך על זה. אין לך ברירה, ברגע בו תפסיק ללכת, נכשלת".
לביא הסתובב חזרה אל החוטף.
"אני מוכן" אמר, מחכה רק לצלוח את המסע שלפניו.
חיוך ניצחון הבליח מתחת לברדס השחור, כמו אחד שיודע את אשר לפניו.
כל שיכול היה לביא לראות זה את ידו הגרומה מלטפת את תלתליה של אלינור ברכות שטנית לפני שזרדי הבזלת נכרכו בצליפה סביב עיניו.
יד קרה עמדה בין שכמותיו, דוחפת אותו קדימה.
לביא הרגיש את כפות רגליו עומדות על הסף.
קול עמוק וצלול לחש ליד אוזנו "לך על זה" לפני שדחף אותו אל הבלתי נודע.
הוא טעה, אומנם הם היו בידיו ולא הייתה להם שום ברירה לציית לו, אבל לא כפות הרגליים היו אלו שהנחו את לביא במרחב, אלא תמונה אחת בראשו, ברורה וחדה כתער, טהורה ויפה כלבנה, אלינור.
בתחילה הרגיש תחת כפות רגליו את מגעו החלקלק של עורו של לווייתן כחול, עצום בגודלו. רגליו חשו בדופק של הלב האדיר שפעם תחתיו. והוא הלך.
אחר כך הפך הלווייתן למטבעות קטנים, תלויים באוויר עליהם היה צריך לצעוד מבלי ליפול. הוא הלך.
בהמשך כבר הפסיק לנחש על מה הוא דורך, הוא רק התרכז בתמונה אחת יקרה לו מכל.
החוטף הבעיר אש תחת רגליו והוא המשיך ללכת, לא נותן לדבר לעצור אותו.
אגלי זיעה קרה בצבצו תחת הברדס השחור ולפני שהספיק ליצור בולען תחת רגליו של לביא הוא כבר עמד מולו, מוכן לכל דבר שיעמיד בפניו אך החוטף כבר לא יכול היה לעשות דבר. הם יצאו מרשותו.
באבחה של שבריר שנייה נמסו זרדי הבזלת ממפרק ידה של אלינור ומעיניו של לביא. השחור סביבם הפך לירוק שוב.
הוא עשה את זה, הם חזרו הבייתה.




ארבע שנים לאחר מכן.
"אלינור" פנה לביא אל אחותו בת השלוש-עשרה שעיינה בספר.
"הא ?" היא השיבה, עדיין לא טורחת להרים את עיניה מהספר.
"סיהול פנה אלי היום, הוא רוצה שאעמוד בראש הקבוצה להבסתו של החוטף".
אלינור סגרה את הספר והזדקפה, מרימה אל לביא את עיניה הזכות כים.
"ומה ענית לו?"
לביא השפיל את עיניו.
"אמרתי לו שאחשוב על זה. את האמת, איני יודע. אני יודע שתולים בי תקוות רבות אבל יש הבדל גדול בין לעמוד במשימה אחת באופן חד פעמי לבין להוביל עליו מתקפה, מה הסיכוי בכלל?".
שניהם שתקו.
"מה את חושבת ? הסיכוי שווה את הסיכון ?"
היא ענתה לו משפט אחד כשחיוך מסתמן על קצות שפתיה
"לך על זה".
 

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
- הלו?!
- הי שמעון, מה קורה? זה משה כץ.
- אהה משה, ב''ה טוב.
- יופי, תקשיב, יום רביעי בשעה ארבע תהיה מתחת לבניין של סבא וסבתא ותביא בגד ים, אוקיי?
- אמממ כן, רק אפשר לדעת לכבוד מה?
- אתה לא יודע?
- לא..
- נוסעים עם סבא לים! כל הנכדים!
- איזה כיף!! כולם כולם?
- לא נו, לא כולם. רק הבנים שמעל לגיל תשע.
- אהה הבנתי.
- טוב אז נתראה.
- רגעעעע
- מה??
- מה צריך להביא חוץ מבגד ים?
- כלום, סבא דואג להכל.
- אוקיי..
- חייב לנתק, ביי!


יום רביעי, ארבע ורבע, מיניבוס של אבי הסעות.
סבא מחלק חטיף עם פתק חמוד שסבתא הכינה ומסמן לנהג שאפשר להתחיל בנסיעה.
אחרי שהשתלבו בכביש המהיר, סבא הפעיל ברמקול שיר והנכדים הצטרפו בקול ניחר.

''כל הנכדיםםםםם הולכים ליםםםםם
כל הנכדיםםםםם הולכיםםםם ליםם
והים איננו מלא
והים איננו מלאאאא"
 
נערך לאחרונה ב:

ifatrosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
סליחה מראש מכל האסטניסטים

מעשה בגברת מימים עברו, כשעוד לא היו ברזים בבתים, שביקשה מהשפחה שלה שתגיש לה כוס מים צוננים.

ואותה השפחה, לקחה את הכד מפינת החדר ואצה למלא את שליחותה. אך הכד היה מחורר בתחתיתו. וכל מה ששאבה התרוקן מיד.

באין לה כד אחר, החליטה לפתור את הבעיה במה שיש בידה.

תלשה שערה משערות ראשה, סתמה את החור ומלאה מים. אך הפתרון לא היה מוצלח, אמנם המים טפטפו קצת יותר לאט והיא חזרה עם כמות מעטה.

ניגשה לגברת, ומזגה את המים בחיל ורעדה, עד הטיפה האחרונה, והתמלאה הכוס עד תומה. השפחה נשמה לרווחה, אך שומו שמים, השערה מהחור השתחררה ונמזגה עם המים.

הגברת כעסה, את הכוס העיפה על שפחתה, ופיטרה אותה מיד.

נמצינו למדים: סערה בכוס מים - מהומה על מאומה,

שערה בכוס מים – פשע ללא מחילה.
 

חי מינץ

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

שלום לכל הנמצאים, אני חדש פה בשכונה

שקלתי רבות אם להעז ולהתחרות בכל האריות שמסתובבים כאן חופשי

בסוף החלטתי לקפוץ למים העמוקים, בתקווה שלא אטבע...
אשמח לשמוע כל ביקורת - עדיף כמה שיותר נשכנית... (כן אני יודע אני מזוכיסט)

מקווה שעדיין אפשר להיכנס לאתגר
בהצלחה לי!!!


---------------------------------

היא נעצרה בפתאומיות.

לבה עצר לרגע לפעום, דמה קפא בעורקיה.

זאת היא? מה קרה לה למען ה'?

הרי רק לפני חצי שנה או שנה (מי זוכר?) ראיתי אותה אחרי לידת בנה, והיא היתה נראית כל כך טוב.

מגרונה בקע קול חלוש, "חיה מה קרה לך? מה זה העיגולים השחורים מסביב לעיניים?

את נראית כמו מישהי שלא ישנה לפחות שנתיים!"

"רותי, את לא יודעת כמה את צודקת, אני כבר לא ישנה הרבה זמן" היא ענתה.

"למה"???

"עזבי, בסוף זה יעבור".

רותי התעקשה, "אולי בכל זאת תספרי לי, אני אעזור לך בכל מה שאוכל".

חיה גיחכה, "הלוואי שהיה איזשהו דרך לעזור לי".

"אז לפחות תגידי לי מתי נראה לך שזה יעבור"?

"אה, זה פשוט" ענתה חיה. " לבן שלי התחילו לצמוח שיניים, וזה לא יגמר עד שיצא השן לבן".
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  97  פעמים

אתגר AI

קוביסט • אתגר 144

לוח מודעות

למעלה