סיפור של עזרה על הבוקר
בוקר.
שעה מוקדמת, אבל הרחוב כבר עמוס לעייפה. אנשים ממהרים חולפים על פני. יום חדש מתחיל.
אני מזדרזת להגיע להסעה שתיקח אותי למקום העבודה. מסובך להגיע לשם, לא סוף העולם ימינה, אבל קרוב בהחלט. ההסעה היא הדרך ההגיונית ביותר להתחיל יום של עבודה... המתנתי שם. אבל לשוא. באותו יום ההסעה נסעה בדרך אחרת.
אוי ואבוי! דווקא היום!! יש לי פגישה חשובה מאוד על הבוקר!! רצתי כל עוד רוחי בי לתחנת האוטובוס הקרובה. הפתרון הוא לנסוע כמה תחנות עד לכניסה לעיר, שם התחנה האחרונה של ההסעה, ולתפוס אותה לפני שיהיה מאוחר.
אני רצה, מגיעה לתחנה בלי נשימה ובלי להרגיש את הרגליים.
אבוי. איזה ברוך. אין לי ארנק!!!
אבל יש יהודים בעולם. עם לב רחב. בחורה אחת, בלי להניד עפעף, לא מכירה אותי, לא תכיר אותי, הטעינה את הרב קו שלה והעבירה אותו שנית. גם עלי.
הגעתי לכניסה לעיר.
התקשרתי לXX, חברה מהעבודה. הם נסעו משם כבר. "אבל אין לי ארנק!!!" כמעט צעקתי.
"קחי" הושיטה לי הבחורה מזומן. "שיהיה לך איך לנסוע מפה"
לא היה לי נעים. הודתי לה מאוד מאוד, אבל ירדתי, דלה כמו שעליתי, מהאוטובוס.
אני יושבת שם, מנסה לחשוב מה עוד ביכולתי לעשות. הטלפון שלי נהיה אילם. זה משהו שרק המציאות יכולה לעלות על כל דמיון ולסדר צרוף מקרים פיקנטיים שכאלה. אז גם הטלפון שלי מקולקל: רק בצד שלי אני יכולה לשמוע, מהצד השני לא שומעים אותי בכלל.
XX מהעבודה מתקשרת אלי ביוזמתה. "הטלפון שלך לא עובד, אז אם את שומעת אותי, סידרתי לך שקבוצה נוספת שיוצאת לעבודה תעבור דרך הכניסה לעיר ותאסוף אותך. הכל בסדר!"
הסיפור לכאורה נגמר, אבל ההמשך הוא זה שהשאיר לי את הטעם הטוב.
כי כשהמונית עצרה לנסיכה (הנסיכה זו אני) בכניסה לעיר, והיא התיישבה שם, הושיטה לה עמיתה לעבודה שקית קרה של שוקו. "בטח התייבשת פה לחכות לנו, ואחרי כל הריצה, ועוגמת הנפש... קחי. שיהיה לך יום טוב"
אה? אה?! יש עוד עם כזה תגידו לי? יש??