הנושאים החמים
הנושאים החמים
"הבאת עשרים שקל?"
היא חוסמת לי את המעבר.
אני רק רוצה לשבת עכשיו. "עשרים שקל?" מה היא רוצה ממני?
"נו, הכסף למתנות למורות של המגמה, הזכרתי לך על זה אתמול."
"אה, נכון." אוי, לא. לא זה.
"אז הבאת?"
"אני צריכה לבדוק אם יש לי מזומן בארנק."
אני לא צריכה לבדוק. יש לי שם מטבע של עשרה שקלים ומטבע של חמישה, בהם אקנה אחר הצהריים שקית חלב וירקות לארוחת הערב.
"טוב, תבדקי. ואם שכחת תביאי לי מחר. אל תשכחי, כן?"
שוב מטפס גל בחילה במעלה הגרון שלי. רק לא להקיא כאן. לא כאן.
היא רוטנת משהו כמו "חבל שלקחתי את זה על עצמי בכלל," ומסתובבת, אני שומעת אותה שואלת את רותי משהו על הסיכומים של השיעור האחרון, צריך להגיש את העבודה עד סוף השבוע, נכון רותי? רוצה שנעבוד על זה ביחד? תבואי לישון אצלי, בטח. יהיה כיף.
אחרי המבחן אני רצה לאוטובוס. יש לי הרגשה שהפאה זזה קצת. לא היה לי זמן להתארגן. אני בטח נראית זוועה. המבחן היה ארוך. כל כך ארוך! לקראת הסוף השורות הטשטשו לי מול העיניים, אפילו לא היה לי זמן לקרוא מה כתבתי, מי מתקשר אליי עכשיו?
"תמר," אני עונה, מפהקת.
"איפה את? אני מחפשת אותך בכל מקום."
"אני באוטובוס."
"כל כך מהר סיימת?"
"כן, לא הייתה לי ברירה. אני בדרך לריאיון."
"חרוצה שכמותך. חברתך היקרה אפילו לא התחילה לשלוח קורות חיים."
"את רצינית?"
"אמרתי לך, אני חייבת קצת מנוחה אחרי כל הטרפת של החדשים האחרונים. ויש את כל הפרויקטים גם."
לא זכרתי שהיא אמרה לי את זה, ועל הפרויקטים שיש לי להגיש אני מעדיפה לא לחשוב כרגע.
"את שומעת?" היא לוחשת פתאום, "רציתי לספר לך על הבחור ההוא".
"איזה בחור?"
"נו, זה שנפגשתי אתו ביום חמישי."
משהו מדגדג לי בקצה המח, אבל אני לא ממש מצליחה להיזכר במה מדובר.
"בקיצור, זה ירד."
אני לא יודעת מה להגיד, לא זוכרת אם היא רצתה שזה יירד ומה היה הסיפור ואיזה מספר פגישה זו בכלל. "ואיך את עם זה?"
"בסדר. בכיתי קצת אתמול. טוב שהוא הוריד."
"אז יופי." מעניין איך זה מרגיש כשבחור מוריד אותך.
"יופי זו מילה שמחה מידי, אבל כן. זה טוב."
מה אני אמורה לומר עכשיו, ואיך זה שבשיחה עם תמר אני לא מוצאת מילים?
"זה בעלך בממתינה?"
"מה?"
"יש לך ממתינה, את לא שומעת?"
"אה, כן." אני מציצה בצג. "תמר, סליחה, זה בעלי, אני עוברת אליו. נדבר."
היא מנתקת מיד. אני מחכה שלושה צלצולים, אולי ארבעה, לפני שאני עונה.
"איך את מרגישה? את בדרך כבר?"
"כן, אני בדרך."
"אה, מצוין. ואיך את מרגישה?"
"בסדר. אכלת משהו?" שוב לא הכנתי לו משהו לכולל. אוף.
"אכלתי, אל תדאגי. החברותא שלי הביא עוגיות ממש טעימות."
"אה. טוב. טוב שאכלת."
"איך היה המבחן?"
"בסך הכל בסדר." בסדר זה מושג יחסי.
"כן? איזה יופי. התפללתי גם על זה הבוקר. וגם על הראיון כמובן."
"ברור."
"אמא שלי מסרה המון בהצלחה."
"אה."
"היא אמרה גם שחייבים כבר להתקדם עם המשכנתא."
"כן."
"אז אם תתקבלי לעבודה יהיה לך תלוש ואז נוכל לקבוע עוד פגישה בבנק."
"אם אני אתקבל."
"אה, למה שלא תתקבלי." אני מדמיינת אותו נשען על הקיר בחצר של בית הכנסת, מחייך לעצמו.
"יכולות להיות הרבה סיבות, אתה יודע. זה שאין לי ניסיון למשל."
"אל תחשבי ככה. תחשבי חיובי. אה, עוד משהו חשוב, לא בטוח שאני יכול ללכת איתך היום לתור."
"מה? למה?"
"אומרים שתהיה ביקורת של הדתות. הראש כולל הודיע שאף אחד לא זז מהבית מדרש ויהי מה."
"מה? אבל אני לא רוצה ללכת לבד לרופאה הזאת."
"אולי אמא שלך תוכל לבוא?"
"אבל אני רוצה שאתה תבוא."
"יהיה בסדר, אין לך מה לדאוג. תדברי עם אמא שלך."
אני רוצה לרדת מהאוטובוס ברגע זה. אני רוצה להשליך את הטלפון, את התיק, את הארנק עם הכסף, את הפתק עם הכתובת של המשרד ההוא, שם מחכים לי כבר, מן הסתם, כמה פרצופים קשוחים, שישאלו אותי מלא שאלות, והרגליים שלי ירעדו, אני רוצה להשליך הכל ולרדת מהאוטובוס וללכת רחוק.
.
