לי לא אכפת שחברות שלי ספציות בהכל.
לפחות זה יוצר לי השראה..
ויש כאלו שמספיקות הכל וזה לא בא על חשבון כלום. מותר להן.
אני צריכה לישון צהרים, ואם לא, לא אצליח לארגן בערב את הבית.
לא אוהבת בישול ואפיה לכן אין אצלי עוגות במקפיא.
והחלות שלי אף פעם לא יוצאות כאווריריות כמו שצריך..
אבל אני עושה את הבחירות שלי.
השלמתי עם זה שאני לא ספצית, חלשה יותר מאחרות, כך שאני עושה סדר עדיפויות.
מה כן חשוב לי שיהיה. מה קריטי ומה לא.
למשל- יחס לילדים- אני כל הזמן עובדת על זה וזה חשוב לי מאד. ואני עובדת על המידות גם בשעות עיפות ועצבניות.
אוכל גורמה- לא חשוב לי ברמה של לעבוד על זה ןלנסות לשנות את עצמי. לכן לפעמים נחה עליי הרוח, אני עומדת במטבח ובסוף יוצא איזה משהו. אבל לא בשעות של חוסר יכולת וקושי.
חשוב לי שהילדים ירגישו משוחררים וחופשיים לשתף אותי- לכן אני טורחת בענין, ומשתדלת להמעיט במחשב לידם, לספר להם סיפורים מתוך ספרים וגם מומצאים..
חשוב לי לימוד תורה- לכן אעשה מאמצי על בענין. יודעת שיש בעלות חסד שמבשלות ומביאות ושולחות ליולדות, אבל אני פחות טובה בזה, לכן אעשה את המאמץ בתחום שאני כן טובה בו.
אם שכנה צריכה עזרה אולי לא אשלח לה ארוחת צהרים (לפעמים כן אבל לא מתוך קושי), אבל אציע לשמור על הילדים שלה בגינה.
אני משתדלת אף פעם לא לאמר 'לא' לבקשות עזרה. אז אולי אני לא תמיד מציעה מעצמי, אבל כשצריך יודעים שאני נמצאת.
לא מספיקה את הכל. ולמרות שיש לי כלל חשוב שהגיע מבית הורי שלא יוצאים לדרך/לשבת בלי להשאיר בית נקי, אני עוברת על הכלל הזה כדי למנוע לחץ יתר.
חשוב לי מאד שהכל יהיה נח לילדים ולי כדי לא לשלם מחיר לאחר מכן. לכן למשל לא אופה עוגה ביום שישי כשאני לחוצה להכניס שבת בזמן.
אז השכנה תגיע, ולא אגיש לה עוגה ב3 שכבות אלא ופל מצופה קנוי..
המטרה שלי היא לא להספיק הכל, אלא את מה שצריך.
אז נכון, יש לי לפעמים תסכולים שבסוף תכניות משתבשות למרות שאני מתכננת אותן בקפדנות. אבל אחרי יום הם עוברים..
מה שכן, חשוב מאד לא לתכנן הרים וגבעות ואז להתאכזב. פעם מישהי העלתה פה אשכול שהיא לא מספיקה כלום, ושמה את רשימת המשימות שלה לאותו יום.
זו היתה רשימת הספקים שלי לשבוע, והיא ציפתה להספיק ביום אחד.. והתבכיינה שהספיקה רק חצי..
ועוד משהו- כשהיו לי שנים קטנים לא יכולתי להבין איך חברה שיש לה 5 ילדים מסתדרת ככה. והיא אמרה: תראי שעם חמישה קל יותר.
היום אני יודעת שהיא צדקה.
בהרבה יותר קל לי מאז שהילדים היו קטנים.
אז נכון שעכשיו צריך לאמבט עוד שלושה, אבל זה על הדרך, והגדולים כבר מתקלחים לבד, והשניה מחליטה לאסוף את המשחקים בעוד כשהם היו קטנים זה היה התפקיד שלי בלבד.
אפילו לתת מוצץ לתינוק בשעה שאני מכינה אוכל, או סתם להצחיק אותו ולחלק לו במבה בכיסא האוכל.
אי אפשר להקיש מנתוני השניים אלינו.
ויש נשים לפני לידה שמרגישות טוב יותר מזמנים רגילים. ולא מבינות מה נשים לידן מתלוננות. נו, אז בחילה קטנה? שיאכלו קרקר ויעבור.
עצות מעשיות (כותבת גם לעצמי בתקוה שאעמוד בכך):
-לתכנן רשימה (גם בראש) מותאמת לזמן, ולכוחות הנפש והגוף.
-לעשות סדרי עדיפיות על מה מוותרים (למשל על ספונג'ה בחדרים) ועל מה יהרג ואל יעבור..
-לא להאשים את עצמך בעצלות. הקב"ה נתן לך כוחות שונים מאחרות. אולי תוכלי להחזיק יום יומיים בהספקי השכנה, אבל לאחר מכן תחזרי ממילא למצב הרגיל עם קצת יותר תסכולים.
- לא כולן אוהבות לקחת עזרה. כמוני למשל. לכן תעזרי את לעצמך, אל תעמיסי. לא יקרה כלום אם לא תכיני את 7 הברכות לשכנות שלך.
-הכי חשוב: לדעת שהמצב הלא קל הזה הוא זמני. אני כל היום נואמת את זה לעצמי ולמי שמוכן לשמוע..
זמן גידול הילדים עם הקושי הטכני מתמשך על פני כ15 שנים.
בשנים הבאות הקושי הוא יותר כלכלי ונפשי (כל המריבות וגיל ההתבגרות).
לכן קחי לך 15 שנים של נשימה ארוכה. תדעי שעכשיו המטרה היא לגדל אותם מתוך נחת רוח ורוגע.
הם לא יזכרו לך אם ארוחת הצהרים כללה אגרול ממולא בירקות על מצע עלי ביבי וחסה, הם יזכרו לך שהיה מה לאכול בבית.
יגיעו שנים שהילדות הבוגרות תתחלנה להכין כל שבוע מנות נסיוניות יקחו לך את הילדים לגינה ויעזרו, ולך רק ישאר להחמיא להן על הציונים המעולים במבחנים, ולבקש שיקומו בבוקר בשעה סבירה ולא יאחרו..
ואני מסתכלת היום על הבית של ההורים שלי. ונזכרת בזמנים שהיה גם פחות מסודר, היום זה קורה מעצמו. כי זה טבען של הזמנים הללו.
לכן אני מצוה על עצמי להתפקד, לדעת מה חשוב באמת, (חשוב לי שהבית לא יהיה מפוזר, אבל ברמה סבירה, וכל אחת שמה דגש על מה שחשוב לה), ולדעת שעוד מעט זה יחלוף, חבל להתעקש עכשיו ואז להתחרט שלא עשיתי את מה שבאמת היה נחוץ.
אוף, יצא לי ארוך ולא מתומצת. כי לא הייתי מאורגנת.. מה לעשות. לא הספקתי.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
