סיפור בהמשכים "אמבולנס ובו מתאגרף משוגע" - סיפור קטן בהמשכים

[הווה פשוט]

היי, קודם כל אני חייבת לומר שהסיפור כתוב בצורה מאוד מושכת ומעוררת סקרנות, והדמויות בו עוצמתיות ומעניינות! רואים שהשקעתם הרבה מחשבה בכל פרט ופרט, והאווירה באמת מחזיקה את הקורא במתח לאורך כל הדרך.

עם זאת, כאחות בבית חולים, יש לי כמה שאלות לגבי הדיוק של פרטים מסוימים מהעולם הרפואי. לדוגמה, הרואיגוקסין שמוזכר בסיפור כתרופת הרגעה אחידה לכל המטופלים במחלקה הסגורה – זה קצת יוצא דופן, כי לרוב מתאימים את סוג ומינון התרופות בהתאם למצב האישי של כל מטופל, במיוחד בתרופות כאלה. ברוב המקרים לא רואים טיפול אחיד לכולם.

בנוגע לתגובות של הדמויות, גבריאל שקיבל מינון כפול מהתרופה היה אמור להראות תסמינים יותר מגוונים ומובהקים של מינון יתר. תופעות כמו ישנוניות קיצונית, ירידת לחץ דם, עייפות, או קושי בתנועה הם תסמינים שכיחים במקרים כאלה. למעשה, הוא היה יכול להציג גם תסמינים של בלבול, חוסר יציבות, ואפילו חוויות של זיהוי מציאות מעוותת. התמוטטות פתאומית כזו כמו שמתואר בסיפור, עם רעד, חיוורון קיצוני והעדר תגובה, היא בהחלט דרמטית, אבל פחות מדויקת מבחינה רפואית.

בנוסף, ניסים, שאחרי אי-קבלת הזריקה חווה מעין "התעוררות", היה אמור במציאות לחוות תסמיני גמילה כלשהם – כאבי ראש, עצבנות או שינויים במצב הרוח. התחושה הבריאה והעוצמתית שהוא חווה לאחר היעדר הזריקה היא תיאור יפה בסיפור, אבל זה קצת פחות תואם את התגובה הצפויה במצב כזה.

מכל מקום, הסיפור בהחלט מעורר מחשבה ומציב אותנו בתוך העולם שלו, היה כיף לקרוא!

בספר שלי יש סיפור ארוך המתרחש כולו בתוך בית חולים, יש שם המון תוכן רפואי מומצא, כולל התרופה הדמיונית אקציטפרול המיועדת לאפליפסיה אך יש לה גם שימושים בלתי חוקיים, מן הסתם תהיה לך שם הרבה בקורת מקצועית.

 

[אוראל סולטן]

בספר שלי יש סיפור ארוך המתרחש כולו בתוך בית חולים, יש שם המון תוכן רפואי מומצא, כולל התרופה הדמיונית אקציטפרול המיועדת לאפליפסיה אך יש לה גם שימושים בלתי חוקיים, מן הסתם תהיה לך שם הרבה בקורת מקצועית.

דרך אגב, אם בעז"ה בל"נ יהיה לי זמן, אני רוצה לכתוב ביקורת ספרותית על הספר הנ"ל (בלי הבטחה, יש לי עוד ספר לעשות לו את זה..).

 

[הווה פשוט]

ִִִ


פרק 2

ִ
​

ניסים פתח את החלונות והגביר מהירות, האויר הצלול ששטף פנימה בישר את רוח החופש וניסים החל לשרוק.

הוא לקח סטטוסקופ מהמושב שבצידו, ותלה אותו לראווה על צווארו. זה תאם את פיז'מת הבית-חולים הירקרקה שלבש. וכשהוא הוסיף את משקפי השמש שמצא ליד ההגה והציץ על עצמו במראה הפנימית נפלטה נהמת שביעות רצון מגרונו. זה היה מושלם.

כשהגיע האמבולנס לרחוב רלב"ג נשמע קול מתכתי מהטאבלט הסגול המוצמד לתא הכפפות:
"נרקיס 2 חוזר בכוננות צוות צפון".

נסים מצמץ פעמיים כשהבחין בצבע הטאבלט.
בהינף יד הוא עקר אותו ממקומו והעיף אותו מהחלון החוצה.
מתוך סבך השיחים שבתוכם נבלע הטאבלט, קפץ ביללה חתול שגרם לנסים יהלום לפלוט קריאת בהלה.

הוא ידע מה פירושו של ה"חתול" הזה.
הוא הכיר היטב היטב את הכוחות שמנסים כבר שנים רבות להשתלט על עולמו. ועכשיו, הנה לך, "הם" בעקבותיו.
הוא סובב את ההגה בחדות ובצמיגים צורמים פנה שמאלה, לתוך "אין כניסה".
נסים ברח במהירות, נוסע בריכוז ברחוב הצר, הרכבים שנדהמו לראות אמבולנס דוהר נגד התנועה, עשו כמיטב יכולתם לרדת לשוליים. אבל עם כל הרצון הטוב היה קשה לנהג הטרי להמנע מלגלח סדרת מראות מהמכוניות החונות בימין, ולהעניק לתמרור אחד זוית מאד בלתי שגרתית. דבר שאמבולנסינו הקריב עבורו את פנסו השמאלי.
כשהגיע ניסים לקצה הרחוב החד-סטרי, עצר לרגע והוציא את ראשו מהחלון להביט לאחור.

ברוך השם, הוא הצליח לחמוק!

"הם" איבדו אותו.

באנחת הקלה הוא פנה אל שדרות מאירסון והשתלב בתנועה.

***
​

אחרי שאנשי מד"א לא מצאו את האמבולנס שהשאירו בחזית בית החולים והזמינו אחד נוסף לפנות את החולה, הם נכנסו לחדר הבקרה לבדוק במצלמות לאן נעלם האמבולנס.

הקב"ט הקפיץ את המסך רבע שעה לאחור, וכולם הסתכלו.

"אלוקים ישמור" צעקה איריס.

"מי זה"? שאל הפראמדיק.

"ניסים יהלום, מאושפז שלנו" אמר אחד מלובשי הירוקים.

"חתיכת בנאדם" אמר הפראמדיק כשהוא מקרב את עיניו למסך "איזה מימדים".

"אלוף הארץ לשעבר באגרוף" אמר הירקרק.

הפראמדיק נשא אליו מבט מבוהל "ועכשיו הוא משוטט לו חופשי".

"אני לא מקנא במי שניסים יהלום בו" ציחקק הירקרק.

"שום דבר", אמרה איריס בקול גבוה, "הזרקתי לו הבוקר רואיגוקסין, הוא כמו חתלתול עכשיו, רפוי ומטושטש והוא לא יגיע רחוק עם האוטו. אני דואגת יותר לו מאשר למי שיפגוש בו".
קולה היה אמנם סמכותי ומרגיע אבל חשש עמום קינן בתוכה, משהו בצורת ההילוך של ניסים על המסך לא מצא חן בעיניה.

"אין לכם מכשיר קשר באמבולנס?" שאלה.

"בטח שיש, הטאבלט מחובר כל הזמן, הנה אני מבקש מהמוקד לקשר אותי".

"תן לי לדבר איתו", אמרה איריס, "את הקול שלי הוא מכיר.

הפראמדיק שוחח עם מישהו ואז הושיט לה את מכשיר הקשר, "דברי".

"אדון יהלום?" קראה איריס בלבביות

"ניסים?" המשיכה בקול משדל.

החתול הביט בתדהמה בקולות האנושיים הבוקעים מהקופסא שבשיחים.

"ניסים"

"ניסימל'ה"

"מיאאאו" בקע לפתע קול ממכשיר הקשר וכל הנוכחים פרצו בצחוק.

"אז באמת צדקת, הוא ממש כמו חתלתול" אמר הפראמדיק.

"זה לא הוא", אמרה איריס בקול חרד, "זה חתול אמיתי. וזה מלחיץ אותי מאד, כי לניסים יש פחד מוות מחתולים. מי יודע מה קורה שם... אני חושבת שצריך לערב את המשטרה".

***
​

רגלו של ניסים לחצה בהדרגה על הבלם, פקק תנועה השתרך בשדרות מאירסון.
נהגים עצבניים פתחו חלונות, צרחו זה על זה בגידי צוואר בולטים, וצפרו כמו...
"משוגעים", אמר לעצמו ניסים, "חבל שאיריס לא פה, הם זקוקים לזריקה".

עיניו סקרו את הכפתורים השונים בלוח המחוונים ואחרי כמה נסיונות מצא את הכפתור האדום, בולט מהתקרה מעל החלון הקדמי.
צפירת סירנה קרעה את האויר ואורות אדומים החלו להסתובב מכל כיוון.
כל הרכבים תימרנו את עצמם לצדדים וניסים פילס את דרכו באיטיות קדימה, נחוש למצוא את הגורם לפקק.

האמבולנס הגיע לבסוף לצואר הבקבוק.
רכב לבן וארוך עמד לרוחב הכביש כשחלקו האחורי תקוע מעל גדר קטנה, ושני הגלגלים באויר.
לידו עמדה קבוצת אנשים נרגשים שבמרכזה אדם כרסתן עם עניבה צבעונית, טיפות זיעה על ראשו ועל פניו הבעת יאוש.
הם הביטו בניסים היוצא מן האמבולנס ונסוגו לצדדים משאירים את הכרסתן לבדו מול היצור הענק והמפוז'ם המתקרב כשסטטוסקופ מיטלטל על כתפיו בעליצות.

"אני לא יודע מי הזמין אמבולנס, אין כאן שום נפגעים" אמר הכרסתן.

ניסים הביט באוטו המורם, "איך זה קרה?"

הכרסתן נאנח, "ניסיתי לעשות פרסה".

"פס לבן רצוף, אסור לפרסס כאן", גילה נסים ידענות תחבורתית.

הכרסתן הנהן בדכדוך, "מיהרתי נורא" אמר וניגב את צווארו המאדים בטישו מעוך, אחר כך קרב אל אזנו של ניסים ואמר בקול שקט "זאת אשתי, אתה מבין... היא לא סובלת אשפה שנשארת בבית, והבוקר מיהרתי לפגישה חשובה ושכחתי להוריד את הפח. בשניה שנזכרתי עשיתי פרסה ועליתי על הגדר הזאת".

ניסים כיווץ את גבותיו בנסיון להבין, "אשתך נכה? היא לא יכולה להוריד בעצמה? זאת היא שהאשפה מפריעה לה. וגם אם אתה נחמד ורצית לעזור לה ושכחת, זו סיבה להכנס לחרדה ולהתנהג כמו משוגע שלא לקח תרופה?!"

הכרסתן חייך במרירות "אתה לא נשוי, נכון?"

"לא!" צעק ניסים. זו לא הייתה תשובה לשאלה, מבטו פנה לכיוון אחר לגמרי.
הוא זינק ממקומו ושלף מכיס החולצה של אחד האנשים שעמדו על המדרכה עט. הוא מצמץ פעמיים בזמן ששבר אותה לשתים והעיף את החצאים הסגולים אחד ימינה ואחד שמאלה "לא צריך את הדברים האלה כאן" נהם.
אחר כך חזר אל הכרסתן שהיה שקוע ביאושו ולא הבחין בארוע המוזר.

"מה אמרת?"

"עסק ביש, המשטרה כנראה תגיע עוד מעט ותקנוס אותי. איי, האשפה שבבית זה כלום לעומת מה שיקרה כשאשתי תגלה שקבלתי דו"ח".

"באיזה גודל האשתך הזאת?" שאל ניסים בפליאה, "היא יודעת ג'ודו? יש לה כפפות איגרוף?"

"המילים שלה פוצעות יותר מבוקס בפרצוף".

"אז תשים פקקים באוזניים".

"תאמין לי, מספיק רק לראות את הפנים שלה, את ההבעה המאיימת"

"אז תשים פקקים בעיניים"

צפירות הנהגים התקועים התעצמו, והשתלבו בצעקות זעם.
"עם פקק כזה ענק שאני גרמתי. כדי שלא ישללו לי את הרשיון אני זקוק לניסים" מלמל הכרסתן כשהוא על סף בכי.

לפתע הופסקו הצפירות ודממה הושלכה ברחוב.

כולם הביטו בפאראמדיק הענק הקופץ בקלילות מאחורי הגדר, תופס בשתי ידיים את הפגוש האחורי, מגביה את הרכב, מסיע קצת קדימה, ומוריד את שני הגלגלים אל הכביש. כאילו הוא מתעסק כאן עם קופסת ביסקויטים.

"איזה ניסים!" קרא הכרסתן בתדהמה.

"ניסים יהלום" אמר הפראמדיק וטפח על כתפו של הכרסתן בחיבה, "סע מהר לפני שתגיע משטרה".

"תודה רבה" אמר הכרסתן, מלטף את כתפו הנקועה.

"ותגדיר מחדש את מאזן הכוחות במשפחה שלך, למען השם. תוריד את האשפה רק אם זה מתאים לך".

הפקק השתחרר.
האמבולנס הדוהר קדימה כשנהגו תוהה על אדם השפוי הפוחד מ.... אשתו?"
הגיע לכיכר ופנה שמאלה לסימטת אבולעפיה.

ִ

*

בפרק הבא תכירו את רב פקד אהרונוב ואת המזכירה הערמומית שלו, ריקי.
ואיך נסים מתוודע לצייר האלכוהוליסט.​

 

[אוראל סולטן]

פרק יפה במיוחד. יותר ברור ומרתק מהקודם.

בזמן ששבר אותה לשתים

אותו לשניים.

 

[CN]

ב"ה

פרק מצויין.

שתי נקודות עלו לי במהלך הקריאה:
1. סיום הסיפור - המשפטים קצת מסורבלים, או לספר על הנהג הדוהר ומחשבותיו, או על האמבולנס הפונה לסמטה, או על שניהם בשני משפטים שונים. המשפט הארוך לא עובד טוב

2. בפרק הזה הסיפור הופך מריאליסטי (בגדול) לקומדיה. אני חושבת שאם זה סיפור קומדי (זו מילה תקנית?), זה צריך לבוא לידי ביטוי גם בפרק הראשון, לפחות קצת.

מחכה לפרק הבא!

 

[נער המדבר]

וואי וואי איזה רמה של סיפור התגעגעתי לדברים האלה, סיפור בנוי לתלפיות עם המון הומור, תודה

 

[אוראל סולטן]

קומדי (זו מילה תקנית?)

בעיקרון נראה לי שלא (לדעתי 'קומי' נשמע יותר תקין...).

 

[yael305]

וואו איזה סיפור כיפי!!

בספר שלי יש סיפור ארוך המתרחש כולו בתוך בית חולים, יש שם המון תוכן רפואי מומצא, כולל התרופה הדמיונית אקציטפרול המיועדת לאפליפסיה אך יש לה גם שימושים בלתי חוקיים, מן הסתם תהיה לך שם הרבה בקורת מקצועית.

בעיה!
כי אני אחות של חובש ומבינה במדא אז גם פה תהיה ביקורת
עריכה: אהה ואני מכירה אחד עם אפילפסיה. אין מצב לעבוד עלי

נשמע קול מתכתי מהטאבלט הסגול המוצמד לתא הכפפות:

אין להם טאבלטים.
יש מכשיר קשר הוא נקרא פוק שמשם הם מקבלים את הקריאות או בטלפון. את שניהם הם לוקחים איתם.
ודבר נוסף בחיים אין שם כל מתכתי. זה רק המוקדן/ית שמדברים.

עיניו סקרו את הכפתורים השונים בלוח המחוונים ואחרי כמה נסיונות מצא את הכפתור האדום, בולט מהתקרה מעל החלון הקדמי.

לא יודעת איך זה עבד באמבולנס.
ברכב פרטי זה ממוקם במיקום קצת יותר נוח...

 

[הווה פשוט]

אין להם טאבלטים.
יש מכשיר קשר הוא נקרא פוק שמשם הם מקבלים את הקריאות או בטלפון. את שניהם הם לוקחים איתם.

לפני מספר שנים יצא לי לנסוע כמה פעמים באמבולנס, זכור לי שהיה להם טאבלט, שאכן הם לקחו איתם לכל מקום.
אולי זה השתנה היום.
אפשר לבדוק, אני הולך לשתות קצת אקונומיקה...

 

[הווה פשוט]

ִ

פרק 3

ִ

​

אצבעותיו של רב פקד אהרונוב שקעו בצנצנת זכוכית קטנה ויצאו משם עם דג אנשובי נוטף שמן שהושלך במיומנות על קרקר צהבהב.

הטלפון השחור שעל המכתבה צלצל.

"כמובן" סינן אהרונוב בכעס. הוא שלף טישו מקופסה מהודרת לנגב את אצבעותיו השומניות בטרם יאחז בשפופרת.

"משטרת אשקלון, מדבר רב פקד אהרונוב" אמר וגבותיו התכווצו כשהקשיב לידיעה הלא שגרתית.

"ניסיתם ליצור קשר עם האמבולנס?"

"חתול??"

"בכל טאבלט יש ג'י פי אס, תאתרו אותו ותשלחו לשם ניידת".

ִ​

"זה מה שאני צריך עכשיו, מתאגרף משוגע ברחובות..." מלמל לעצמו כשהוא מרים את הקרקר המטפטף אל שפתיו.

דפיקה קלה בדלת וקול נשי קרא "מישהו רוצה לפגוש אותך".

"כמובן". לחש בכעס. "מי זה?"

"פרופסור ציקלין. הוא אומר שזה לא לטלפון, ושזה דחוף מאד".

"רק רגע", נבח אהרונוב והכניס במהירות את הקרקר לפיו, תוך כדי לעיסה קדחתנית סגר את הצנצנת והכניס אותה עם חבילת הקרקרים למגירה. בליעה חפוזה וניגוב הסנטר. אוף, לא כך הוא תכנן להנות מהנישנוש שלו.

"תכניסי אותו, ריקי".

נחום ציקלין נכנס והתיישב מולו מניח שתי כפות ידיים על המכתבה.

הן רעדו.

הוא סיפר לשוטר על אמיר שנעלם ועל הטלפון שקיבל. והתוודה בקול נשבר על כך שהוא למעשה מרושש. וגם אם יבקש הלוואות ממכרים הוא לא יצליח להשיג אפילו עשירית מהסכום.

אהרונוב אמר "הבנתי", בקול יציב. אך בלבו כבר עלה חשד ברור במה מדובר.

"ההוא בטלפון, איך הוא היה נשמע בדיוק?"

"אתה יכול לשמוע בעצמך, השיחות שלי מוקלטות כולן", אמר נחום, הניח את המכשיר שלו על השולחן ולחץ.

מתחת לשולחן התהדקו אצבעותיו של אהרונוב במתח, חששותיו התאמתו מיד כששמע את הקול הבוקע מהמכשיר, זה היה ללא ספק - ויקטור ברזילי.
הבן של פרופסור ציקלין בצרה צרורה.

הטלפון השחור צלצל.

אהרונוב מיהר לענות, שמח לדחות קצת את הידיעה המרה שעליו לבשר ליושב מולו.

"ברחוב רלב"ג 36 בין השיחים?!" הוא נשען לאחור וכיווץ את מצחו.

"אני מתאר לעצמי שיש גם איתורן שמורכב בגוף הרכב, כמו בכל חברה גדולה, בתוך הפנס השמאלי בדרך כלל. דברו עם מוקד 'ישראלוקייט', כוכבית שמונים ושש ארבעים".

אהרנוב הניח את השפופרת באיטיות רבה ושתק.

הוא גילה טיפה צהובה ומבריקה על המכתבה, ניקה אותה ביסודיות עם טישו ואמר מבלי להרים את עיניו "כנראה מדובר במאפיה של ויקטור ברזילי, זו כבר פעם שלישית השנה שהם חוטפים ילד של אישיות אמידה".

"נו, אז, לכו לחלץ אותו משם" אמר הפרופסור בזיק תקוה.

אך הרב פקד גיחך והניע בראשו בעצב.

הוא הסביר לנחום ציקלין מה הפירוש מאפיה, ואיך כל הפשעים שלהם ידועים אבל לא ניתן להשיג שום הוכחה. ואם ישנן איזו עדות או ראייה נגדם, הן נעלמות באורח פלא. וכשמישהו מגלה איך ההיעלמות הזו התבצעה, נעלם אף הוא.

"אתה חייב להשיג את הכסף, או לפחות מחצית מהסכום", סיים אהרונוב את גזר הדין.
"ועליך לעשות זאת מבלי שיוודע דבר וחצי דבר על החטיפה. פרסום מרגיז את ויקטור מאד, ותאמין לי שאנחנו רוצים לשמור עליו רגוע ככל האפשר".

אהרונוב דחף את קופסת הטישויים לכיוון הפרופסור, שהיה ממש זקוק לה.

ִ​

כשחרק כיסאו של נחום ציקלין בקומו ללכת, מיהרה ריקי הכורעת באוזן צמודה לחור המנעול, לקום ולחזור על בהונותיה אל כסאה המשרדי.

רב פקד אהרונוב שנשאר לבדו והיה זקוק לעידוד, הוציא שוב את הצנצנת והקרקרים.
אצבועתיו תרו אחרי בדל אנשובי והעלו חרס, נגמרו הדגים.
הוא מזג מהרוטב המלוח ומרח את הקרקר באגודלו. לפחות זה.
אהרונוב הרים את המעדן המפוקפק אל פיו ותכף ומיד הוריד אותו ושלח ידו אל קופסת הטישו כי....

הטלפון צלצל.

"כמובן". נבח בזעם והרים איכשהו את השפופרת.

"האיתורן מראה שהוא חונה בשדרות מאירסון פינת הקליר" הודיע שוטר הסיור.

חיוך הפציע על שפתי אהרונוב, וגווע מיד כששמע:

"אנחנו שם, ואין זכר לאמבולנס".

"יש כאן איזה תמרור עקום" המשיך השוטר.

"יש שברי זכוכית מתחתיו?" נאנח אהרונוב, "הוא כנראה דפק את הפנס והשבב עף החוצה. תמשיכו לחפש באזור, אני כבר שולח עוד חמש ניידות לסייר ברחבי אשקלון"

... "ר י ק י !"

ריקי לא היתה בעמדה שלה.
היא יצאה לפינה שקטה במסדרון לשיחת טלפון חשובה וסודית.

"כמה תשלם על משהו עצום באמת?" לחשה.

"תלוי מה" ענה הקול.

"חטיפת ילד".

"חמשת אלפים".

"עשרת אלפים. זו אישיות מפורסמת".

"שמונה".

העסקה נחתמה וריקי ספרה לעיתונאי את כל מה ששמעה מאחורי הדלת.

היה זה חטא חמור מצידה, אבל למעשה היא הצילה בכך את חיי הילד.

ִ

***

מצטער בקשר לצייר השיכור, הפגישה אתו תדחה לפרק הבא
ִ​