סיפור בהמשכים אם בארזים נפלה קצפת

כנפיים · 11/6/20

נכתב ע"י בונבוניירה פיקנטית:
האם מבינים את הרצף?

מבינים היטב.

נכתב ע"י בונבוניירה פיקנטית:
הכוון?

רק תמשיכי

נכתב ע"י בונבוניירה פיקנטית:
מתפתח יפה?

תלוי מה גרם לדלת להינעל

כנפיים · 11/6/20

נכתב ע"י בונבוניירה פיקנטית:
הערות והארות, בבקשה.

יש מקומות בטקסט, שאת עוברת מלש' מדבר ללש' נסתר, כמו פה-

נכתב ע"י בונבוניירה פיקנטית:
מובילים אותי למסקנה הברורה שעדיין לילה. היא מציצה בשעון

ובאופן כללי כדאי לך לעבור על פרק לפני שאת מעלה. פרק מוגה, גם אם בקלילות, נותן חוויה אחרת.

יש הרבה "אני". המון אפילו.
בערך שליש פסקאות מתחילות במילה הזו, ועוד משפטים רבים מאד.
אני יודעת שזה מאתגר מאד לכתוב בלשון מדבר בלי לפול בפח הזה, אבל זה משדרג בכמה רמות.

כמה אפשרויות-
א. פשוט לשמוט את ה"אני". לדוגמא: במקום "אני שוכבת על הספה באפיסת כוחות" "שוכבת על הספה באפיסת כוחות"
זו אפשרות יפה, אבל אסור להשתמש בה יותר מדי, כי היא עלולה להפוך לבלתי נסבלת. היתה מישהי שהשתמשה באפשרות הזו וכתבה המון "היא" במקום שם הדמות, ואח"כ עברה להשמטת ה"היא". בשלב מסויים זה בלתי נסבל. בעצם בכל האפשרויות אסור. כל דבר טוב במידה.

ב. להתחיל את המשפט מהפועל. במקום "אני קוראת את המשפט בפעם השלישית" "קריאה שלישית של המשפט מותירה אותי.."

ג. להפוך את הפועל או התיאור, לזווית ממנה תצא הכתיבה. זה דומה למה שכתבתי בב', אבל שונה במעט.
לדוג':
במקום "אני שוכבת על הספה באפיסת כוחות"
"מתוך הספה, נראית גבעת הכביסה כהר מטיל אימה"
או
"גם בקריאה שלישית של המשפט, קשה למצוא לו הסבר שיפתח פתח תקווה".

שימי לב כמה הכתיבה שמשתחררת מה"אני" מתרחבת, מעמיקה ומתעשרת. תסתכלי על המשפטים. כל פעם מחדש אני נדהמת כמה משמעות יש לשינויים הקטנים האלו.

ערך נוסף להימנעות מה"אני", הוא האפשרות לא להיצמד רק לתפיסה אובייקטיבית של המדבר. למרות שהוא המדבר, הוא עדיין יכול לתאר דברים באופן ניטרלי משהו. כמו בשני המשפטים האחרונים. את יכולה פה להעביר חוויה סובייקטיבית, ויחד עם זה לחבר ולשתף את הקורא כך שהוא עצמו ירגיש כך.

נכתב ע"י בונבוניירה פיקנטית:
מאכזב?

אממ... יש משהו. עדיין יש כמה "ש", שצריך להחליף ב"כש".

דוגמא אחת:

נכתב ע"י בונבוניירה פיקנטית:
ושהשעון מצפצף קלות שמחצית השעה

ואם לא די לך בהערות-

נכתב ע"י בונבוניירה פיקנטית:
הדמעות שזולגות לי בדממה נדמות לי פתאום כמו אבני חן נוצצות.

צריך לפזול קשות כדי לראות את זה. או לשבת מול המראה. אחרי שהן נספגות הן נראות יותר כמו שלולית קטנה ועכורה...

נכתב ע"י בונבוניירה פיקנטית:
והעולם שמשתקף מהן הוא קריסטלי.

יפהפה!!

נכתב ע"י בונבוניירה פיקנטית:
בכלל, ממתי אישה כשרה מדברת עם בעלה נגד אמו?

כמה טירון, ככה יפה!

נכתב ע"י בונבוניירה פיקנטית:
וההסברים שהוא לא צריך לשמוע עכשיו.

מעולה!!!

בונבוניירה פיקנטית · 11/6/20

נכתב ע"י כנפיים:
יש מקומות בטקסט, שאת עוברת מלש' מדבר ללש' נסתר, כמו פה-

ובאופן כללי כדאי לך לעבור על פרק לפני שאת מעלה. פרק מוגה, גם אם בקלילות, נותן חוויה אחרת.

יש הרבה "אני". המון אפילו.
בערך שליש פסקאות מתחילות במילה הזו, ועוד משפטים רבים מאד.
אני יודעת שזה מאתגר מאד לכתוב בלשון מדבר בלי לפול בפח הזה, אבל זה משדרג בכמה רמות.

כמה אפשרויות-
א. פשוט לשמוט את ה"אני". לדוגמא: במקום "אני שוכבת על הספה באפיסת כוחות" "שוכבת על הספה באפיסת כוחות"
זו אפשרות יפה, אבל אסור להשתמש בה יותר מדי, כי היא עלולה להפוך לבלתי נסבלת. היתה מישהי שהשתמשה באפשרות הזו וכתבה המון "היא" במקום שם הדמות, ואח"כ עברה להשמטת ה"היא". בשלב מסויים זה בלתי נסבל. בעצם בכל האפשרויות אסור. כל דבר טוב במידה.

ב. להתחיל את המשפט מהפועל. במקום "אני קוראת את המשפט בפעם השלישית" "קריאה שלישית של המשפט מותירה אותי.."

ג. להפוך את הפועל או התיאור, לזווית ממנה תצא הכתיבה. זה דומה למה שכתבתי בב', אבל שונה במעט.
לדוג':
במקום "אני שוכבת על הספה באפיסת כוחות"
"מתוך הספה, נראית גבעת הכביסה כהר מטיל אימה"
או
"גם בקריאה שלישית של המשפט, קשה למצוא לו הסבר שיפתח פתח תקווה".

שימי לב כמה הכתיבה שמשתחררת מה"אני" מתרחבת, מעמיקה ומתעשרת. תסתכלי על המשפטים. כל פעם מחדש אני נדהמת כמה משמעות יש לשינויים הקטנים האלו.

ערך נוסף להימנעות מה"אני", הוא האפשרות לא להיצמד רק לתפיסה אובייקטיבית של המדבר. למרות שהוא המדבר, הוא עדיין יכול לתאר דברים באופן ניטרלי משהו. כמו בשני המשפטים האחרונים. את יכולה פה להעביר חוויה סובייקטיבית, ויחד עם זה לחבר ולשתף את הקורא כך שהוא עצמו ירגיש כך.

אממ... יש משהו. עדיין יש כמה "ש", שצריך להחליף ב"כש".
דוגמא אחת:

ואם לא די לך בהערות-

צריך לפזול קשות כדי לראות את זה. או לשבת מול המראה. אחרי שהן נספגות הן נראות יותר כמו שלולית קטנה ועכורה...

יפהפה!!

כמה טירון, ככה יפה!

מעולה!!!

תודה על ההארות!
1. אני כמובן עוברת על פרק ומגיהה לפני ההעלאה, חמק ממני.
23 הקטע עם ה'אני'. בעיקרון סגנון הכתיבה שלי יותר כבד, עם ה'אני' מנסה להקליל, בחרתי הפעם כתיבה שונה ממה שאני כותבת תמיד, יותר פתוחה וקלילה, פחות עמוקה, אולי אאזן קצת.

נכתב ע"י כנפיים:
אממ... יש משהו. עדיין יש כמה "ש", שצריך להחליף ב"כש".

נראה לי אבוד איתי...

y&m · 11/6/20

הכתיבה יפה.
ומציגה יפה את התסכו והקושי של אישה צעירה והססנית כשהיא נכנסת למשפחה חזקה ופרפקציוניסטית.

נכתב ע"י כנפיים:
יש מקומות בטקסט, שאת עוברת מלש' מדבר ללש' נסתר, כמו פה-

ובאופן כללי כדאי לך לעבור על פרק לפני שאת מעלה. פרק מוגה, גם אם בקלילות, נותן חוויה אחרת.

יש הרבה "אני". המון אפילו.
בערך שליש פסקאות מתחילות במילה הזו, ועוד משפטים רבים מאד.
אני יודעת שזה מאתגר מאד לכתוב בלשון מדבר בלי לפול בפח הזה, אבל זה משדרג בכמה רמות.

כמה אפשרויות-
א. פשוט לשמוט את ה"אני". לדוגמא: במקום "אני שוכבת על הספה באפיסת כוחות" "שוכבת על הספה באפיסת כוחות"
זו אפשרות יפה, אבל אסור להשתמש בה יותר מדי, כי היא עלולה להפוך לבלתי נסבלת. היתה מישהי שהשתמשה באפשרות הזו וכתבה המון "היא" במקום שם הדמות, ואח"כ עברה להשמטת ה"היא". בשלב מסויים זה בלתי נסבל. בעצם בכל האפשרויות אסור. כל דבר טוב במידה.

ב. להתחיל את המשפט מהפועל. במקום "אני קוראת את המשפט בפעם השלישית" "קריאה שלישית של המשפט מותירה אותי.."

ג. להפוך את הפועל או התיאור, לזווית ממנה תצא הכתיבה. זה דומה למה שכתבתי בב', אבל שונה במעט.
לדוג':
במקום "אני שוכבת על הספה באפיסת כוחות"
"מתוך הספה, נראית גבעת הכביסה כהר מטיל אימה"
או
"גם בקריאה שלישית של המשפט, קשה למצוא לו הסבר שיפתח פתח תקווה".

שימי לב כמה הכתיבה שמשתחררת מה"אני" מתרחבת, מעמיקה ומתעשרת. תסתכלי על המשפטים. כל פעם מחדש אני נדהמת כמה משמעות יש לשינויים הקטנים האלו.

ערך נוסף להימנעות מה"אני", הוא האפשרות לא להיצמד רק לתפיסה אובייקטיבית של המדבר. למרות שהוא המדבר, הוא עדיין יכול לתאר דברים באופן ניטרלי משהו. כמו בשני המשפטים האחרונים. את יכולה פה להעביר חוויה סובייקטיבית, ויחד עם זה לחבר ולשתף את הקורא כך שהוא עצמו ירגיש כך.

אממ... יש משהו. עדיין יש כמה "ש", שצריך להחליף ב"כש".
דוגמא אחת:

ואם לא די לך בהערות-

צריך לפזול קשות כדי לראות את זה. או לשבת מול המראה. אחרי שהן נספגות הן נראות יותר כמו שלולית קטנה ועכורה...

יפהפה!!

כמה טירון, ככה יפה!

מעולה!!!

לטעמי ריבוי האני משקף יפה את השקיעות של האשה בעצמה.
(אני כמובן בעד להפחית במינון) חלק מהקושי של האשה הוא לאוו דווקא בדברים נגדה כמו - הגיסה הצעירה והחצופה - שאפילו לא מבינה עד כמה המילים שלה לא מתאימות. (ומבחינתה לפעמים זה אפילו לגטימי להעמיד את הכלה שכל הזמן מסתכלת עלינו בעיניים מבקרות במקום)
אלא איפה שהיא רואה "מושלמות" היא פוגשת את נחיתות הבלתי מוצדקת כמובן.

בונבוניירה פיקנטית · 11/6/20

נכתב ע"י y&m:
הכתיבה יפה.
ומציגה יפה את התסכו והקושי של אישה צעירה והססנית כשהיא נכנסת למשפחה חזקה ופרפקציוניסטית.

לטעמי ריבוי האני משקף יפה את השקיעות של האשה בעצמה.
(אני כמובן בעד להפחית במינון) חלק מהקושי של האשה הוא לאוו דווקא בדברים נגדה כמו - הגיסה הצעירה והחצופה - שאפילו לא מבינה עד כמה המילים שלה לא מתאימות. (ומבחינתה לפעמים זה אפילו לגטימי להעמיד את הכלה שכל הזמן מסתכלת עלינו בעיניים מבקרות במקום)
אלא איפה שהיא רואה "מושלמות" היא פוגשת את נחיתות הבלתי מוצדקת כמובן.

תודה על הבקורת.
אבל לכלה דווקא אין בקורת....
היא שקועה בעצמה, נכון, אבל זו לא מילה נרדפת לביקורת.
עד כה לא ראיתי שהכלה עשתה/חשבה/הגיבה ביקורת, היא אמרה את דעתה בלגטימיות מתבקשת.
לא חושבת שיש מישי שמעניקה לגיטמציה לכלה הצעירה, אבל אולי? זה היופי בחיים, שכל אחד חושב משהו אחר. אם לא - לא היה סיפור...

y&m · 11/6/20

נכתב ע"י בונבוניירה פיקנטית:
תודה על הבקורת.
אבל לכלה דווקא אין בקורת....
היא שקועה בעצמה, נכון, אבל זו לא מילה נרדפת לביקורת.
עד כה לא ראיתי שהכלה עשתה/חשבה/הגיבה ביקורת, היא אמרה את דעתה בלגטימיות מתבקשת.
לא חושבת שיש מישי שמעניקה לגיטמציה לכלה הצעירה, אבל אולי? זה היופי בחיים, שכל אחד חושב משהו אחר. אם לא - לא היה סיפור...

ביקורת זה לא רק תלונות.
זאת זווית ראיה.
והתיאור שלך של האשה הנכנסת לבית חמותה זה תיאור של עיניים מבקרות. זרות. חשות אי נוחות.
הכל נוצץ, נקי, מסודר, אבל מכיוון לחוץ.
לא ממקום נינוח של: "וואו, איזה יופי איך הכל נקי, הלוואי עלי"

אין כאן עניין של לגיטימציה או לא. הכל בסדר.
זה בסדר שהיא תחוש אי נוחות. זה בסדר שהשוויגער פרפקציוניסטית, זה בסדר שלוקח זמן לזרים להתקרב, זה בסדר עד שלומדים זה את שפתו של זה, זה בסדר שלוקח זמן לצאת מעצמה. זה בסדר לגמרי.
התגובה של הגיסה הצעירה לא בסדר.

אבל ככה נהיה סיפור.

בונבוניירה פיקנטית · 14/6/20

נכתב ע"י y&m:
התגובה של הגיסה הצעירה לא בסדר.

אני חושבת שהיופי שיהיה בהמשך הסיפור הוא לראות שגם הגיסה הצעירה היא לא 'לא בסדר', היא נתון. לא משנה מי צודק, משנה מה עושים, אבל לא מגלה יותר...

stars · 14/6/20

@בונבוניירה פיקנטית - סיפור מצוין, וכתוב נפלא! אני מאוד נהנה לקרוא אותו, ומתוך הניסיון יכול להזדהות עם הרבה חלקים בו.

@כנפיים - כמה השקעה!
אפשר להתפרנס מביקורות?

בונבוניירה פיקנטית · 15/6/20

ד.

הדפיקות שלי קלות, שקטות, השכונה המנומנמת לא אמורה להתעורר עדיין בגלל שגברת אחת נשארה מאחורי בית נעול, אבל כשאין מענה הקצב מוגבר והדציבל מוגבה, ופתאום – הדלת נפתחת בתנופה.

"איפה היית?" תמיד כשאלחנן מתעורר הוא עצבני, מבולבל, מטושטש. העפעוף המהיר, הקמט הדק במצח, הקול הקצר רוח מספרים את זה בלי מילים. עם רגשות.

השתיקה שלי לא מתכוונת להתריס, רק לשתוק את אין המילים. מה אני אסביר? שהיתה-כאן-אישה-שלא-רצתה-שבעלה-יחזה-בכשלונה? המתח מאכל את קצות אצבעותי, ואלחנן, למרות אופיו הנוח והרגוע בדרך כלל מסתכל על השתיקה בעיניים אחרות ממני.

"למה את שותקת?" הוא שואל. אבל לא מחכה לתשובה. "אני לא יודע מה זו ההתנהגות המוזרה הזו שלך, הכול בסדר איתך? וגם" הקול שלו מתגבר, הוא נעשה בטוח בעצמו מחד אך נסער מאידך "לא הבנתי מה שאמרת על אמא שלי. בכלל בכלל לא. אמא שלי היא אישה מקסימה ונהדרת, כולם אוהבים אותה, כנראה לא סתם. את צריכה קצת לפתוח את העיניים ולראות איזה שוויגער מיוחדת קבלת" ככה הוא זועף לי, שופך עלי קיתון של מילים חמות (תרתי משמע) וכשהשתיקה עדיין לופתת אותי אני רואה את כנף חליפתו חוצה את מפתן הדלת וצליל עדין של טריקה.

השעון מתקתק מולי בתדהמה מהדהדת. זו הפעם הראשונה שאלחנן יוצא מהבית בבוקר בלי לומר שלום. פעם ראשונה שהוא אומר לי ברור כל כך מה הוא חושב. פעם ראשונה שהעזתי לבכות לו בכלל, לשתף באמת.

בעיקרון, אני אמורה לעצור עכשיו, לבדוק מה קורה – איתי, איתו, מה אני מרגישה, מה עובר על הבית המיניאטורי שלנו. איזו רוח נכנסה בו, מקררת את המעון החמים. אבל קול הדלת הנסגרת כאילו חוסם גם את ליבי מלחשוב, להרגיש וכאילו שום דבר לא היה אני מכינה חביתה מתובלת עם גבינות ופשטידה מוקרמת. בתשע אלחנן אמור לחזור.

הוא חוזר, והרוח שנכנסה גם מעבירה את החול הלאה. חיוכו על פניו והוא מניח את נרתיק התפילין במקום. נוטל את ידיו על הלחמניות הקנויות ומשבח את טעם החביתה. אני מחייכת, ועמוד ענן דק של התעלמות עומד בינינו, שקוף, אבל מוצק.

תמיד בארוחת בוקר אלחנן ממהר, בכוילל לא מאפשרים איחורים גם בתתי שניות. וכשהוא כבר עומד בפתח, ידו האחת על הידית והגמרא בידו השניה הוא זורק לי בסתמיות, כאילו. "אולי תחפשי היום עבודה?"

ההנהון שלי אוטומטי, מן העלאה מכנית של הראש והורדה תנועתית. בטח שאחפש, גם לי משעמם כבר בבית. למרות שסוג העבודות שעבדתי עד כה לא היו עמוסות ענין וצבע. ואלחנן מנפנף לו לשלום, פותח, סוגר. וצליל הדלת הנסגרת נשמע אחרת מן הבוקר, שגרתי, ביתי, נעים.

הכלים משתקשקים בין ידי, המקרר נפתח ונסגר מקבל אל קרביו את שאריות המזון הראויות שמירה, וכשהרצפה הלא פרקטית מזמזת לי פירורים אני גם מעבירה מטאטא. לשטוף כבר מוגזם בשביל בוקר שעדיין לא התחיל, ולמרות כתמתמים שמנקדים את הרצפה אני מחליטה כי לא עת שטיפה עכשיו.

אני מתיישבת על הכסא הקשיח, הלא נוח. חמושה בנשק קל של עיתון, עט וטלפון ומחליטה להסתער על המשימה במרץ.

דרושים, דרושים. איזו מן מילה זו? אני לועסת אותה במחשבתי עד שהיא מאבדת את משמעותה, נשארת עם הסמנטיקה בלבד. למה בחרו בכותרת זו דווקא לחיפוש עבודה? לא יכלו מילה רכה יותר? פחות נוקשה? דורשת, קובעת, אסרטיבית?

ופתאום במטה קוגנציה ברק נופל לי למוח, מסנוור כמו קרן שמש. 'אלישבע, את שמה לב שאת מרירה?'

אני מניחה את העיתון, העט, הפלפון. משלבת ידים אחת בשניה, מתכרבלת בערפול. סרט נע עובר במוחי מהרגע החתונה ועד עכשיו - פרחים, זרים שוקולדים ומלמלה, שובל לבן ונוצץ ולב שעולה עד גדות באושר. שבועיים ראשונים ארוחות בוקר מושקעות, עבודה מסודרת ובעל טוב, שמח ורגיש.

התמונות חיות מולי, עוברות כבסרט נע, מוחשיות כל כך עד שאני יכולה להרגיש בחיכי את טעם הלזניות, ולחמניות החמאה.

טעם מריר מתערב פתאום בכל הענוג שמסביב, טעם מריר ומלוח, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו.

מתי זה קראה שנוסף התבלין המאוכזב? מתי השתחל הכאב אל מרכיבי הבית? אל זרמי הלב?

הייתי בחורה מוצלחת, חברותית, מאושרת וטובת עין, לא זוכרת את עצמי כאובה ומוסכלת, מסתבכת בתוך עצמי. כמו שבלונה חסרת סוף.

פעם, הייתה ילדת שמנת, מתוקה ודובדבנית. היא גדלה והדובשניות יחד איתה, אנשים טעמו, התנסו וראו כי טוב, גם היא ראתה רק אושר, צחוק פעמונים וילדות מאשרת.

גדלה הילדה וסולתה ושמנה, גם דובדבנים נוספו לה, וכשרונות וחברות והיה נראה לה ממקומה המתנדנד על השמנת החלקלקה שהכול לבן, צחור ומתוק.

ויום אחד נשבר שם משהו, חרק, המעטפת הרכה איבדה אווריריות וכבר לא הסתירה אופק אפור, וביום הזה שנפגשו בה החיים - הידעה הדובדבנית את תפקידה? ההבינה שהגיע זמנה לחפש תואר אחר להתהדר בו, או שמא קצפת אחרת? וכי העולם לא שחור לבן אלא רב מרקם - וצבוע בגוונים אינסופיים שמי שהיה תמיד על הלבנבן ללא יכל וזכה לראות את יופיים?

וכל אותו הבוקר חיפשתי עבודה. לא כזו עם משכורת שמנה וכסא משרדי, עבודה אמיתית, כנה, פוצעת, אבל משתלמת.
עבודה שבלב.

___________
לפרק ה' >>

shira bira · 15/6/20

פרק מעניין במיוחד.
לענ"ד הפסקה האחרונה מהמילה "פעם" ועד לסוף הפרק מיותרת.
ההתרחשות שכתובה לפניה מסבירה את עצמה יותר טוב מכל סיכום שהוא

בונבוניירה פיקנטית · 15/6/20

נכתב ע"י shira bira:
פרק מעניין במיוחד.
לענ"ד הפסקה האחרונה מהמילה "פעם" ועד לסוף הפרק מיותרת.
ההתרחשות שכתובה לפניה מסבירה את עצמה יותר טוב מכל סיכום שהוא

אני דווקא אוהבת אותה יותר מהכול!
וגם אילישבע

דיונון · 15/6/20

נכתב ע"י בונבוניירה פיקנטית:
מתי זה קראה

כתוב מצוין!
זה הפרק האחרון?

בונבוניירה פיקנטית · 15/6/20

נכתב ע"י דיונון:
כתוב מצוין!
זה הפרק האחרון?

עדיין לא.

RACHELIZ · 15/6/20

פרק יפה ונוקב!

אשר שרבר · 15/6/20

מעולה את מכניסה כאמור כבר לתוך הסיטואציה קל להזדהות עם המתרחש.
האשמה עצמית היא תכונה ידועה ומוכרת בפרט אצל נשים צדקניות אבל גם כעס צריך לבוא שם והאשמה, הם אמורים לשחק ביניהם. לא להצדיק ישר.
ואני מסכים שהקטע האחרון קצת מיותר. אולי הוא יכול לבוא כפרק בפני עצמו או בצורה קבועה שיווצר דיאלוג בין פעם להיום. אבל זה כבר מבנה של סיפור שצריך לבהיות קבוע

הדוויג · 15/6/20

נכתב ע"י בונבוניירה פיקנטית:
הדפיקות שלי קלות, שקטות, השכונה המנומנמת לא אמורה להתעורר עדיין בגלל שגברת אחת נשארה מאחורי בית נעול, אבל כשאין מענה הקצב מוגבר והדציבל מוגבה, ופתאום – הדלת נפתחת בתנופה.

"איפה היית?" תמיד כשאלחנן מתעורר הוא עצבני, מבולבל, מטושטש. העפעוף המהיר, הקמט הדק במצח, הקול הקצר רוח מספרים את זה בלי מילים. עם רגשות.

השתיקה שלי לא מתכוונת להתריס, רק לשתוק את אין המילים. מה אני אסביר? שהיתה-כאן-אישה-שלא-רצתה-שבעלה-יחזה-בכשלונה? המתח מאכל את קצות אצבעותי, ואלחנן, למרות אופיו הנוח והרגוע בדרך כלל מסתכל על השתיקה בעיניים אחרות ממני.

"למה את שותקת?" הוא שואל. אבל לא מחכה לתשובה. "אני לא יודע מה זו ההתנהגות המוזרה הזו שלך, הכול בסדר איתך? וגם" הקול שלו מתגבר, הוא נעשה בטוח בעצמו מחד אך נסער מאידך "לא הבנתי מה שאמרת על אמא שלי. בכלל בכלל לא. אמא שלי היא אישה מקסימה ונהדרת, כולם אוהבים אותה, כנראה לא סתם. את צריכה קצת לפתוח את העיניים ולראות איזה שוויגער מיוחדת קבלת" ככה הוא זועף לי, שופך עלי קיתון של מילים חמות (תרתי משמע) וכשהשתיקה עדיין לופתת אותי אני רואה את כנף חליפתו חוצה את מפתן הדלת וצליל עדין של טריקה.

לא כל כך הבנתי את ההתרחשות.
איך באמת הדלת ננעלה בעדה פתאום?
ואיך אלחנן התעורר? מהדפיקות שלה על הדלת? אז איך הוא ישר יצא להתפלל? עם פיג'מה?

משהו גם לא מסתדר לי פה עם השעות. היא סיימה את העוגה ויצאה מהבית בערך בחמש בבוקר. איך אלחנן מתעורר, יוצא לתפילה וחוזר בתשע? הוא מתפלל עם כוונות הרש"ש?

ועוד משהו, גברים שמתעוררים טרוטי עיניים, לא נוטים להיזכר לפתע בכל התלונות שיש להם על יחסי הכלה-שוויגער של זוגתם.

אבל חוץ מזה - הפרק מאד יפה! הדמויות הולכות ונבנות לעומק ולרוחב.

בונבוניירה פיקנטית · 16/6/20

נכתב ע"י הדוויג:
איך באמת הדלת ננעלה בעדה פתאום?
ואיך אלחנן התעורר? מהדפיקות שלה על הדלת? אז איך הוא ישר יצא להתפלל? עם פיג'מה?

ובכן - אלחנן התעורר, היה מבולבל כדרך אנשים שמתעוררים מהשינה ועצבניים. נעל את הדלת בלי לשים לב יותר מידי כדרך אנשים שדבר ראשון רצים לראות אם הדלת נעולה...התלבש והלך ללמוד לפני התפילה.

נכתב ע"י הדוויג:
ועוד משהו, גברים שמתעוררים טרוטי עיניים, לא נוטים להיזכר לפתע בכל התלונות שיש להם על יחסי הכלה-שוויגער של זוגתם.

הלוואי. דווקא אז שהם בלי המסיכות והיפות נפש שנבנית להם במשך היום הכול צף. במיוחד אם הם מתעוררים בפתאומיות. אז הם נזכרים בכל התלונות. אבל לא רק זוכרים אלא בטעות גם אומרים כי הם עדיין מטושטשים.