ג.
"מממה קרה?"
מבוכה מבעבעת בתכלת שבעיניו של אלחנן. אני שותקת. הדמעות שזולגות לי בדממה נדמות לי פתאום כמו אבני חן נוצצות. והעולם שמשתקף מהן הוא קריסטלי.
אלחנן מביט בי, בתנועה בוהה שגם בתוך הבכי משעשעת אותי. אני מנסה לחייך אבל בלי להתכוון מתלעלעת בבכי, נושפת כבת שלוש. עלובה.
"הככככול בסדר?" לא ידעתי שאלחנן מגמגם! אני רוצה לענות אבל המילים כבומרנג מתגמגמות בתוכי, מתערבלות "אמא שלך ואחיות שלך הם כל כך....מסתכלות עלי מלמעלה, והן צודקות..." אני משתתקת בבהלה. בכל השיעורים בסמינר הזהירו אותנו המורות מהמוקש הזה, ובכלל, ממתי אישה כשרה מדברת עם בעלה נגד אמו? אבל המילים כבר ברחו, ונוכחותן ממלאת את החלל בגבישיות מתקתקת.
זווית פיו של אלחנן מתעקלת. עיניו מצטמצמות בשאלה, לולא היה זה עצוב כל כך – היה זה מצחיק. בעצם – גם עכשיו זה מצחיק. והאישה שרגע לפני כן בכתה תמרורים צוחקת מתגלגלות עד שגם בעלה מצטרף אליה בלי לדעת על מה.
וככה שנינו גומרים את הערב. נראה כי לו הוקל ממצב רוחי שהצטחק וההסברים שהוא לא צריך לשמוע עכשיו. ולי הוקל מכך שהוא עליז כתמיד ואינו מבקש הסברים וככה בכרסום שיירי עוגות ופרוסת חלה בשביל מלווה מלכה השיחה שלא התחילה מסתיימת.
אני מתעוררת. ככה פתאום, כאילו שבע או שמונה בוקר וצריך לקום.
עיגול האור שמסנוור במסדרון והחושך הסמיך שבחלון מובילים אותי למסקנה הברורה שעדיין לילה. היא מציצה בשעון (זה המותגי שקיבלתי מהשוויגער, כמה אלפים הושקעו בו בדיוק?) השעה שלוש וחצי לפנות בוקר, או יותר נכון לומר מאוחר בלילה? זו מן שעה כזו שהיא לא יום ולא לילה, תלויה ועומדת בלי הגדרה קובעת.
אם הייתי בן – אז היא הייתי קמה ללמוד עכשיו, מוחי צלול כיין ישן וערנותי כפרח שפתח כותרתו, אבל אני בסך הכול אישה, ולכן אני מנסה להתהפך על משכבי ושהשעון מצפצף קלות שמחצית השעה עברה אני קמה ויוצאת למטבח.
מוזר לי להיות ערה בשעה הזו, אף פעם לא מיקמתי את עצמי שם ללא סיבה מוצדקת. אני חוככת בדעתי איך אעביר את השעות עד שיגיע הבוקר ומבטיחה לעצמי לא לחוש את צביטת הכאב על כך שמחר שוב אקום לבוקר חסר עבודה. מחר אני יחפש, בטוחה. הגיע הזמן.
אבל עכשיו אם כל הרצון הטוב – אין לי מה לעשות בנושא, אי אפשר לחפש עבודה בשעת בוקר מוקדמת זו – אך משהו מועיל בכל אופן חייב להעסיק אותי עכשיו.
אני סתכלת סביבי ומבטי נדלק יחד עם האור שידי לוחצת על המתג. אולי זכר עוגות השכבות שראיתי היום – מגרות את חושי ואני מחליטה לאפות את עוגת חלומותי, שאף פעם לא אפיתי, עוגה מקצועית, מושלמת, כמו שאף פעם לא ידעתי, ועכשיו אני אדע.
רפרוף קצר בבית מגלה שיש לי את כל החומרים אני לובשת סינר ומשנסת מתניים, מוכנה ומזומנה להתחיל במלאכה.
קמח, סוכר, ביצים עם כל חומר שנכנס לקערה מצב רוחי הטוב הולך וגובר, באבחת רגע אני מחליטה לשים עלי נגן עם אוזניות ולקצב המוזיקה אני ממשיכה לנפות, לערבב, להקציף.
השעה כבר חמש, העוגה מתחילה לקרום בצק וקישוט. אני פונה אל השיש הבשרי להכין את מחית הריבה והבטנים, ושאני חוזרת על שלדת העוגה – אני מגלה נוזל לבנבן, מיני שביל החלב. הקצפת נפלה בקול רעש שקט, מותירה אחריה רסק נוזלי וסדקים בלתי מתאחים.
אני לא יודעת אם זה חומר שנשכח, הקצםת יתר או טמפרטורת הלילה אבל יחד איתה גם אני. ציניות מהרהרת בראשי – כיצד השוויגער מכסה הפסדים ממוניים כאלה עם שמונה עוגות יוקרה כאלה מעטרות את שולחנה כל שבת? כמה סטטיסיטית מתפרק לה וחומרים יקרי ערך נזרקים, או שמא, לאנשי שמנת לעולם לא תיפול הקצפת?
אני מתיישבת חסרת אונים, אני לא אחת שנופלת עם כל קצפת נדה ברוח, כן רואה את העוגה כסימבוליות למידת מוצלחותי, ואם היא איננה – זה אומר גם עלי משהו.
אני מסתכלת על הבלאגן שמשתרר סביבי, הכלים, האריזות הפתוחות והנחל הלבן הדקיק שמתערב עם השומן שנפרד וחושבת לעצמי בלי להעז, מה אלחנן יחשוב על אשתו הבלתי מוצלחת?
אולי הוא לא ידע שהיא כזו? אם זכר לא ישאר לבלאגן והחומרים הנפסדים יבלו בפח השכונתי אף בעל לא ידע שהייתה כאן אשה שנסתה להצליח, ונכשלה.
המחשבה הזו עושה לי טוב, ובמשנה מרץ אני מסתערת על הכלים, שוטפת, מבריקה, מייבשת, מכניסה לארון, סוגרת אריזות, מקפיאה, מצילה מה שנשאר ושרק הקצפת מלבינה את האופק בשחור אני מחליטה לא להסתכן ולצאת אל הפח השכונתי, לקבור בתוכו עמוק את סודי העלוב.
אני אורזת אותה בשקית חלקלקה, פותחת את הדלת, סוגרת בשקט, נותנת לאור שכבר מתחיל לעלות ללטף את פני שפתאום עייפות קפצה עליהן. נגשת לפח, מנתרת מחתולה מנומנמת שמצאה בו מיטה, משליכה את השקית וחוזרת הביתה בצעדים קלים יותר.
ושאני לוחצת על הידית בשביל להכנס, אני מגלה ששמחתי הייתה מוקדמת מידי, הבית שלפני רגע היה פתוח ומואר לא מקבל את פני, הלחיצה אינה מניבה את התוצאה המתבקשת של פתיחת הדלת ושאני מנסה עוד פעמיים אין לי מנוס מלהבין שהדלת שלפני דקה יצאתי בעדה - נעולה.
סיפור בהמשכים אם בארזים נפלה קצפת
