סיפור בהמשכים אם בארזים נפלה קצפת

[אשר שרבר]

נוגע ללב. והכתיבה קצפת.

אני יודע שאולי תופעה כזו קיימת. ובכל זאת לא מצליח להבין כל פעם מחדש. מה למען השם הפחד של אשה מלשבת לפתוח נושא, ופשוט לדבר עליו עם הבעל. נכון הם זוג צעיר, אבל כ"כ הרבה סבל אפשר לאגור פנימה?

קראתי לאחרונה את 'חומות של נייר'. ההרגשה שם שיש לך זוג שנשוי בכאילו ולא מפסיק לשחק משחקים, ועוד בגיל מבוגר יחסית.
גם בחיים האמתיים הסצנות הללו באמת מתרחשים?

זה לא רק אשה.
אדם במערכת יחסים בודק, הוא לא יודע איך הצד השני יגיב, יראה יחשוב על מה שיש לו להגיד.
במיוחד אם הוא חסר ביטחון, היא מרגישה הלא יוצלחתי כאן. ומי יודע איך הוא יגיב. אולי בבוז אולי היא תקטן בעינין. יש לו מודלינג מצליח. היא בולעת (בטעות כמובן) בסוף היא תתפוצץ, הוא כמובן לא יבין על מה בא הזעם הגדול והוא בכלל חשב שהיה לה נחמד עד עכשיו, והיא תרגיש שהוא לא מבין אותה, בעצם מה שהיא חששה מראש, ושוב היא לא תספר. והנה לנו מתכון מאורגן יפה לברדק.

 

[אשר שרבר]

מקסים. כתוב נפלא ומחבר לסיטואציה.

 

[anotherית]

נוגע ללב. והכתיבה קצפת.

אני יודע שאולי תופעה כזו קיימת. ובכל זאת לא מצליח להבין כל פעם מחדש. מה למען השם הפחד של אשה מלשבת לפתוח נושא, ופשוט לדבר עליו עם הבעל. נכון הם זוג צעיר, אבל כ"כ הרבה סבל אפשר לאגור פנימה?

קראתי לאחרונה את 'חומות של נייר'. ההרגשה שם שיש לך זוג שנשוי בכאילו ולא מפסיק לשחק משחקים, ועוד בגיל מבוגר יחסית.
גם בחיים האמתיים הסצנות הללו באמת מתרחשים?

תקשורת זה סקאלה. וכל אחד ומקומו על הסקאלה.

 

[אי פה אי שם]

אדם במערכת יחסים בודק, הוא לא יודע איך הצד השני יגיב, יראה יחשוב על מה שיש לו להגיד.

בהחלט מצוי במערכת יחסים טרייה. אך גם לא לאורך זמן רב. ובמקרה שכן, הדבר יוצר מצג של אטימות מהצד שלא מבחין בכך. בכל אופן, הפחד מלפתוח את הנושא וההדחקה שלו, אולי שכיחה אצל אנשים שנולדו לסבול. ולפעמים בוחרים לקדש את הסבל.

תהיתי מדוע סופרים ממלאים את ספריהם במחשבות ולבטים, שלעתים יוצרים מציאות לא אמינה.
בעולם בריא אדם לא צריך להסתובב כל חייו בהרגשה מה חושב עליו אדם כזה או אחר, ובפרט בקשר בין בני זוג וילדים עם הוריהם, כפי שקינן מתארת כמעט בכל ספריה.

אולי אני טועה.

 

[אשר שרבר]

בהחלט מצוי במערכת יחסים טרייה. אך גם לא לאורך זמן רב. ובמקרה שכן, הדבר יוצר מצג של אטימות מהצד שלא מבחין בכך. בכל אופן, הפחד מלפתוח את הנושא וההדחקה שלו, אולי שכיחה אצל אנשים שנולדו לסבול. ולפעמים בוחרים לקדש את הסבל.

תהיתי מדוע סופרים ממלאים את ספריהם במחשבות ולבטים, שלעתים יוצרים מציאות לא אמינה.
בעולם בריא אדם לא צריך להסתובב כל חייו בהרגשה מה חושב עליו אדם כזה או אחר, ובפרט בקשר בין בני זוג וילדים עם הוריהם, כפי שקינן מתארת כמעט בכל ספריה.

אולי אני טועה.

אם אתה טועה זה בהבנה שכל דבר שצריך לקרות קורה.
כך היה צריך לקרות והסופרים ממלאים את ספריהם, ראשית, בשיקוף מה שקורה. וגם, בתקווה שהקורה ינסה לחשוב מה הוא היה עושה כדי למנוע.

 

[בונבוניירה פיקנטית]

תהיתי מדוע סופרים ממלאים את ספריהם במחשבות ולבטים, שלעתים יוצרים מציאות לא אמינה.
בעולם בריא אדם לא צריך להסתובב כל חייו בהרגשה מה חושב עליו אדם כזה או אחר, ובפרט בקשר בין בני זוג וילדים עם הוריהם, כפי שקינן מתארת כמעט בכל ספריה.

אולי אני טועה.

אנשים לא צריכים הרבה דברים.
לא לחלות ולא להיות עצובים, לא שיפטרו אותם או יעליבו. אבל מה לעשות שזה מה שהחיים מזמנים להם?
כל הסיפורים מורכבים ממה שלא היה צריך להיות. אבל קורה. ואמין ביותר כי לכל אחד יש את הדברים האלו במינון כלשהוא.
מחשבות ולבטים לאנשים מסוימים הם חלק אינטגרלי מהחיים ומי שחווה זאת - לו נראה כי חיים נטולי מחשבה וזורמים על מי מנוחות - הם, הם הלא אמינים.
וכל אחד שנמצא מצד זה או אחר של המתרס צריך להבין שיש גם צד שני.

 

[אי פה אי שם]

כל הסיפורים מורכבים ממה שלא היה צריך להיות. אבל קורה. ואמין ביותר כי לכל אחד יש את הדברים האלו במינון כלשהוא.
מחשבות ולבטים לאנשים מסוימים הם חלק אינטגרלי מהחיים ומי שחווה זאת - לו נראה כי חיים נטולי מחשבה וזורמים על מי מנוחות - הם, הם הלא אמינים.

ובכל אופן בספרים זה מתואר כמציאות רגילה, ואולי אפילו גבוהה משהו.

אם אתה טועה זה בהבנה שכל דבר שצריך לקרות קורה.

אוקיי. אטול 'קורה' מבין עייני.

 

[אשר שרבר]

ובכל אופן בספרים זה מתואר כמציאות רגילה, ואולי אפילו גבוהה משהו.

אוקיי. אטול 'קורה' מבין עייני.

קורות חיים

 

[כנפיים]

ואולי אפילו גבוהה משהו.

זו הנקודה.
דווקאבסיפור הזה לא הרגשתי את זה, אבל בספרים כמו של קינן וכד', בהחלט יש תחושה ולפעמים אפילו דיבורים על זה שזה גבוה, נעלה, ואצילי יותר.

כל הסיפורים מורכבים ממה שלא היה צריך להיות. אבל קורה.

זה נכון, אבל התהייה למה השיח הזה, המעורפל, הלא ישיר, לא כנה ולא גלוי הרבה יותר מצוי בספרות, היא תהייה. כי אם יש כאלו ויש כאלו, היינו אמורים לראות יותר ביטוי גם לצד השני. זה לא כך, ונראה כי הרבה כותבים אכן תופסים יחסים בין בני זוג או יחסי הורים וילדים כיחסים זהירים, בררנים, ולעיתים מניפולטיביים.

 

[בונבוניירה פיקנטית]

זו הנקודה.
דווקאבסיפור הזה לא הרגשתי את זה, אבל בספרים כמו של קינן וכד', בהחלט יש תחושה ולפעמים אפילו דיבורים על זה שזה גבוה, נעלה, ואצילי יותר.


זה נכון, אבל התהייה למה השיח הזה, המעורפל, הלא ישיר, לא כנה ולא גלוי הרבה יותר מצוי בספרות, היא תהייה. כי אם יש כאלו ויש כאלו, היינו אמורים לראות יותר ביטוי גם לצד השני. זה לא כך, ונראה כי הרבה כותבים אכן תופסים יחסים בין בני זוג או יחסי הורים וילדים כיחסים זהירים, בררנים, ולעיתים מניפולטיביים.

רוב האנשים שאני מכירה - אם לא כולם יש להם קונפליקט בקשר שהוא.
וז היופי. והסיפור.

יש כאלה שאומרים שאם לא הייתה שואה לא היה לסופרים ממה להתפרנס. כנ"ל. אם לא היו בעיות בחיים - ממה הסיפורים היו מורכבים?
וכמו שאומר הרמב"ם בלשון הזהב "לולא המשוגעים - היה העולם משעמם". בקיצוניות כמובן.

 

[כנפיים]

רוב האנשים שאני מכירה - אם לא כולם יש להם קונפליקט בקשר שהוא.
וז היופי. והסיפור.

נכון מאד, אבל לא הבנתי איזה קשר יש לזה למה שכתבתי, ולמה שהעיר @אי פה אי שם

 

[shira bira]

אני יודע שאולי תופעה כזו קיימת. ובכל זאת לא מצליח להבין כל פעם מחדש. מה למען השם הפחד של אשה מלשבת לפתוח נושא, ופשוט לדבר עליו עם הבעל. נכון הם זוג צעיר, אבל כ"כ הרבה סבל אפשר לאגור פנימה?

אחת מתהיות חיי (שגם קבלתי עליה די הרבה פה), היא למה בספרות שלנו רוב הזוגות מוצגים כחסרי תקשורת בסיסית.
והספר הזה:

'חומות של נייר'

הוא דוגמא למצג בעייתי מאד. לא יודעת מה בני נוער עשויים להבין מתקשורת לקויה שכזו.

 

[shira bira]

גם הפרק השני כתוב טוב ומסקרן.
דרושה עריכה לשונית קלה.

ושהשוויגער

כשהשוויגער

ושהוא

וכשהוא

טריקולר

טריקולד
גם פאתוסי זו לא מילה קיימת אבל זה חמוד.
ובאופן כללי יש לך דימויים מקוריים ומלאי עניין.

 

[בונבוניירה פיקנטית]

גם פאתוסי זו לא מילה קיימת אבל זה חמוד.

מי אמר שחייבים להשתמש דווקא במילים קיימות?

 

[shira bira]

מי אמר שחייבים להשתמש דווקא במילים קיימות?

לכן זה חמוד.

 

[בונבוניירה פיקנטית]

ג.

"מממה קרה?"

מבוכה מבעבעת בתכלת שבעיניו של אלחנן. אני שותקת. הדמעות שזולגות לי בדממה נדמות לי פתאום כמו אבני חן נוצצות. והעולם שמשתקף מהן הוא קריסטלי.

אלחנן מביט בי, בתנועה בוהה שגם בתוך הבכי משעשעת אותי. אני מנסה לחייך אבל בלי להתכוון מתלעלעת בבכי, נושפת כבת שלוש. עלובה.

"הככככול בסדר?" לא ידעתי שאלחנן מגמגם! אני רוצה לענות אבל המילים כבומרנג מתגמגמות בתוכי, מתערבלות "אמא שלך ואחיות שלך הם כל כך....מסתכלות עלי מלמעלה, והן צודקות..." אני משתתקת בבהלה. בכל השיעורים בסמינר הזהירו אותנו המורות מהמוקש הזה, ובכלל, ממתי אישה כשרה מדברת עם בעלה נגד אמו? אבל המילים כבר ברחו, ונוכחותן ממלאת את החלל בגבישיות מתקתקת.

זווית פיו של אלחנן מתעקלת. עיניו מצטמצמות בשאלה, לולא היה זה עצוב כל כך – היה זה מצחיק. בעצם – גם עכשיו זה מצחיק. והאישה שרגע לפני כן בכתה תמרורים צוחקת מתגלגלות עד שגם בעלה מצטרף אליה בלי לדעת על מה.

וככה שנינו גומרים את הערב. נראה כי לו הוקל ממצב רוחי שהצטחק וההסברים שהוא לא צריך לשמוע עכשיו. ולי הוקל מכך שהוא עליז כתמיד ואינו מבקש הסברים וככה בכרסום שיירי עוגות ופרוסת חלה בשביל מלווה מלכה השיחה שלא התחילה מסתיימת.

אני מתעוררת. ככה פתאום, כאילו שבע או שמונה בוקר וצריך לקום.

עיגול האור שמסנוור במסדרון והחושך הסמיך שבחלון מובילים אותי למסקנה הברורה שעדיין לילה. היא מציצה בשעון (זה המותגי שקיבלתי מהשוויגער, כמה אלפים הושקעו בו בדיוק?) השעה שלוש וחצי לפנות בוקר, או יותר נכון לומר מאוחר בלילה? זו מן שעה כזו שהיא לא יום ולא לילה, תלויה ועומדת בלי הגדרה קובעת.

אם הייתי בן – אז היא הייתי קמה ללמוד עכשיו, מוחי צלול כיין ישן וערנותי כפרח שפתח כותרתו, אבל אני בסך הכול אישה, ולכן אני מנסה להתהפך על משכבי ושהשעון מצפצף קלות שמחצית השעה עברה אני קמה ויוצאת למטבח.

מוזר לי להיות ערה בשעה הזו, אף פעם לא מיקמתי את עצמי שם ללא סיבה מוצדקת. אני חוככת בדעתי איך אעביר את השעות עד שיגיע הבוקר ומבטיחה לעצמי לא לחוש את צביטת הכאב על כך שמחר שוב אקום לבוקר חסר עבודה. מחר אני יחפש, בטוחה. הגיע הזמן.

אבל עכשיו אם כל הרצון הטוב – אין לי מה לעשות בנושא, אי אפשר לחפש עבודה בשעת בוקר מוקדמת זו – אך משהו מועיל בכל אופן חייב להעסיק אותי עכשיו.

אני סתכלת סביבי ומבטי נדלק יחד עם האור שידי לוחצת על המתג. אולי זכר עוגות השכבות שראיתי היום – מגרות את חושי ואני מחליטה לאפות את עוגת חלומותי, שאף פעם לא אפיתי, עוגה מקצועית, מושלמת, כמו שאף פעם לא ידעתי, ועכשיו אני אדע.

רפרוף קצר בבית מגלה שיש לי את כל החומרים אני לובשת סינר ומשנסת מתניים, מוכנה ומזומנה להתחיל במלאכה.

קמח, סוכר, ביצים עם כל חומר שנכנס לקערה מצב רוחי הטוב הולך וגובר, באבחת רגע אני מחליטה לשים עלי נגן עם אוזניות ולקצב המוזיקה אני ממשיכה לנפות, לערבב, להקציף.

השעה כבר חמש, העוגה מתחילה לקרום בצק וקישוט. אני פונה אל השיש הבשרי להכין את מחית הריבה והבטנים, ושאני חוזרת על שלדת העוגה – אני מגלה נוזל לבנבן, מיני שביל החלב. הקצפת נפלה בקול רעש שקט, מותירה אחריה רסק נוזלי וסדקים בלתי מתאחים.

אני לא יודעת אם זה חומר שנשכח, הקצםת יתר או טמפרטורת הלילה אבל יחד איתה גם אני. ציניות מהרהרת בראשי – כיצד השוויגער מכסה הפסדים ממוניים כאלה עם שמונה עוגות יוקרה כאלה מעטרות את שולחנה כל שבת? כמה סטטיסיטית מתפרק לה וחומרים יקרי ערך נזרקים, או שמא, לאנשי שמנת לעולם לא תיפול הקצפת?

אני מתיישבת חסרת אונים, אני לא אחת שנופלת עם כל קצפת נדה ברוח, כן רואה את העוגה כסימבוליות למידת מוצלחותי, ואם היא איננה – זה אומר גם עלי משהו.

אני מסתכלת על הבלאגן שמשתרר סביבי, הכלים, האריזות הפתוחות והנחל הלבן הדקיק שמתערב עם השומן שנפרד וחושבת לעצמי בלי להעז, מה אלחנן יחשוב על אשתו הבלתי מוצלחת?

אולי הוא לא ידע שהיא כזו? אם זכר לא ישאר לבלאגן והחומרים הנפסדים יבלו בפח השכונתי אף בעל לא ידע שהייתה כאן אשה שנסתה להצליח, ונכשלה.

המחשבה הזו עושה לי טוב, ובמשנה מרץ אני מסתערת על הכלים, שוטפת, מבריקה, מייבשת, מכניסה לארון, סוגרת אריזות, מקפיאה, מצילה מה שנשאר ושרק הקצפת מלבינה את האופק בשחור אני מחליטה לא להסתכן ולצאת אל הפח השכונתי, לקבור בתוכו עמוק את סודי העלוב.

אני אורזת אותה בשקית חלקלקה, פותחת את הדלת, סוגרת בשקט, נותנת לאור שכבר מתחיל לעלות ללטף את פני שפתאום עייפות קפצה עליהן. נגשת לפח, מנתרת מחתולה מנומנמת שמצאה בו מיטה, משליכה את השקית וחוזרת הביתה בצעדים קלים יותר.

ושאני לוחצת על הידית בשביל להכנס, אני מגלה ששמחתי הייתה מוקדמת מידי, הבית שלפני רגע היה פתוח ומואר לא מקבל את פני, הלחיצה אינה מניבה את התוצאה המתבקשת של פתיחת הדלת ושאני מנסה עוד פעמיים אין לי מנוס מלהבין שהדלת שלפני דקה יצאתי בעדה - נעולה.

___________
לפרק ד' >>

​

 

[בונבוניירה פיקנטית]

הערות והארות, בבקשה.
האם מבינים את הרצף?
הכוון?
מאכזב?
או מתפתח יפה?

 

[anotherית]

מובן ויפה, לדעתי.
זורם חלק. צורת ההתבטאות שלך חמודה נורא.

 

[אפרת תהל]

זה סיפור שפשוט כיף לקרוא.
הכתיבה שלך מדהימה וזורמת.
אני חושבת שהפרק האחרון ממש התעלה מעל שני חבריו הקודמים, העלילה מתפתחת בצורה יפה והרצף מובן בהחלט.

מחכים במתח לפרק הבא.

 

[אי פה אי שם]

פרק יפה.

או שמא, לאנשי שמנת לעולם לא תיפול הקצפת?

שאלת ה'מיליון דולר'.

אם הייתי בן

מאפיין אישה צעירה שעוד לא קלטה כי בביתה מסתובב גבר...