אישה נעלה נעלה נעלה...

[ישר והפוך]

בדרך כלל כשמשפצים, נצבעים בלבן.

המקקון שלנו החליט לצאת לבקר אצל השכנים, לאחר שלאור עבודות האינסטלציה היתה לו גישת יציאה נוחה מתוך מקור מגוריו בצינור הביוב.
והוא לא הסתובב בין ההריסות כדי להספיק להיצבע ללבן... נשאר שחור, מבריק ויפה, ופרץ בשמחה ישר מהצינור----- לבית של גיטי מכניסת האורחים.

לקחת הוא לא יכול, זה, אממ, די כבד, אז אולי לבדוק את הנעל או משהו כזה

אופסס... נכון.

סתם אגב, מקק לא רגיל לכך שפוחדים ממנו?

חחח...
זו הטעות שלו, אם הוא היה מגיע בזמן שבעל הבית לא בכולל וגם לא באמצע הספונג'ה, מן הסתם היה מתקבל ביתר חביבות.

 

[פירי]

סתם אגב, מקק לא רגיל לכך שפוחדים ממנו?

בוודאי שלא.
בפעם הראשונה שזה קורה הוא מוצא את מותו.
עוד לפני שיספיק לספר על כך לצאצאיו, כך שגם הם לא ידעו את זה עד שזה יקרה.

 

[המלמד מבני ברק]

הקטע המחודש בלי השורות האחרונות לגמרי מטריף את הדעת, כך עד שתי המלים האחרונות בטוחים שמדובר בבעל המסכן שחטף נעל על הראש...
כתיבה משובחת.

 

[ישר והפוך]

בוודאי שלא.
בפעם הראשונה שזה קורה הוא מוצא את מותו.
עוד לפני שיספיק לספר על כך לצאצאיו, כך שגם הם לא ידעו את זה עד שזה יקרה.

זו תאוריה יפה, אבל למעשה אלו שבדרך כלל הורגים את הייצורים הללו, הם לחלוטין לא אלו שפוחדים מהם.

אני אישית רועדת מלהרוג את המקק- הרבה יותר מלראות אותו, כך שיש מצב שמקק שנכנס אליי הביתה ימצא את דרכו החוצה דרך הדלת הפתוחה, הצרחות והמטאטא- עוד לפני שיזכה לראות את רגלו של בעל הבית. (מה לעשות? אני לא טובה בהצלפת נעליים)
בני לעומתי, נהנה לרדוף אחרי חרקים גם מחוץ לבית. לא כדי ללטף אותם.

בקיצור, פחד לא הורג.
המקקים שמתו חפים מפשע, הם אלו שלא זכו לראות פוביית מקקים מהי, ואילו אלו שנשארו בחיים- הם אלו שחוו את צרחות האימה והפחד מכל בני משפחתם, על לא עוול בכפם.

כך שנראה לי למעשה, שהידיעה שייצורי האנוש חוששים מהם, כן עוברת מאב לבנו.