אם יש "שתיקה מביכה",
בלי דמעות או "סיבה", פשוט סוג של חור,
אפשר לומר: "תספרי לי קצת עליו/ה" (לא מתאים לפטירת תינוק)
עוד נקודה-
תזכרו שהאבלים מנוחמים שוב ושוב ושוב ברצף. הם חוזרים על אותם סיפורים, הם עייפים, מותשים.
תהיו ערניים: אפשרו להם לצאת לשירותים, תשאלו אם להגיש להם שתיה, תציצו למטבח (אם אתם קרובים), תבדקו שהכל בסדר.
לפעמים האוכל נזרק כי מישהו הניח בחוץ.... אבלות היא סוג של נכות לשבוע, עזרו להם גם פיזית.
אל תשארו מידי הרבה זמן, כשנוכחותכם לא דחופה. זה מתיש, זה דורש לחשוב על סיפורים חדשים למנחמים.
תהיו שם בשבילם, לא בשבילכם.
יכולה לספר ממקום אישי, קרוביי ישבו שבעה בעקבות טרגדיה נוראית של פטירת בנם בשיא פריחתו. כל עם ישראל ניחם אותם. בסופו של שבוע גיליתי שבעצם לא ניחמתי אותם במילים!
הייתי כל היום סביב הילדים, הכביסות, האוכל שלהם,
לארגן את הבית בין נגלה של מנחמים לשניה,
לחבק בין לבין את האחיות- הילדות האבלות,
לעזור לאבלה הצעירה להתארגן בבוקר (זה לא נעים לה שחברות מגיעות והיא עם אותו בגד...)
בערב פשוט התיישבתי איתם ובכיתי,
זהו.
תאמינו לי שהם זוכרים לי כל הזמן את הניחום הזה. הרבה יותר מכל מי שבא ודיבר גבוהה גבוהה.