מה שכתבתי בשם הרמב"ם נראה ברור בדעתו להלכה [כן מדייקים גם בדברי הרמב"ם בהלכות דעות פ"ו ה"ו. - וכן בהלכות חובל ומזיק פ"ה ה"י, והובא בשו"ע חו"מ סי' תכב ס"א, אלא ששם מדובר על נזק ממוני].
מה שכתב הקיצוש"ע יש לפרש דבריו כמידת חסידות, וכך היצען של דברים:
כְשֶׁהַחוֹטֵא מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִמְחוֹל, יִמְחוֹל בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה. וַאֲפִלּוּ הֵצֵר לוֹ הַרְבֵּה, לֹא יִקֹּם וְלֹא יִטֹּר.
(מכאן הוא מאמר מוסגר, שהוא בודאי מידת חסידות בלבד) וְאַדְרַבָּה, אִם הַחוֹטֵא אֵינוֹ מִתְעוֹרֵר לָבוֹא אֵלָיו לְבַקֵֹּש מְחִילָה, יֵשׁ לוֹ לְהָאִישׁ הֶעָלוּב לְהַמְצִיא אֶת עַצְמוֹ לְאוֹתוֹ שֶׁחָטָא, כְּדֵי שֶׁיְבַקֵּשׁ מִמֶּנוּ מְחִילָה. (עד כאן).
וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַעֲבִיר שִׂנְאָה בְּיוֹם-הַכִּפּוּרִים, אֵין תְּפִלָתוֹ נִשְׁמַעַת, חַס וְֹשָלוֹם. וְכָל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּותָיו, מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו.
נראה לי שסיום דבריו הוא רק במי ש'החוטא מבקש ממנו למחול', וכמו שפתח בדבריו (ועוד, שאם כוונתו היתה שיש להעביר שנאה בכל אופן אפילו שלא ביקש מחילה, מדוע הצריך להמציא עצמו אליו? ימחול לו ודיו!).
מלבד זאת, גם אם נתווכח על הפרשנות שם, הנה דעת פוסקי זמנינו, להלכה ולמעשה:
דעת הגרי"ש אלישיב (הובא בקונטרס שמחת לב עמ' יט), שמש"כ הרמ"א שלא יהיה המוחל אכזרי, הוא דוקא אם פייס את הנמחל, אבל אם 'סתם ביקש ממנו מחילה, אינו חייב למחול כלל, וכ"ש שאינו נקרא אכזרי אם אינו מוחל'. עכ"ל.
ראה גם בילקוט יוסף (הנדמ"ח, שבת סי' רפ עמ' רמו) שאם לא פייסו אותו אינו חייב למחול.
ועיין גם בספר שומר אמת (סי' תרו) שהביא כן בשם הקהילות יעקב.
וכ"כ הגרמ"מ קארפ ב'הלכות חג בחג' (ימים נוראים עמ' שו בהערה) ושכן משמע להדיא במשנה ברורה סי' תרו סק"ט.
וכמובן שלדברי הכל, מידת ענוה וחסידות היא למחול בכל אופן. כל המדובר כאן הוא לענין 'חובה' ואם נחשב 'אכזרי'.