הייתי בתקופה ממש אחרי לידה.
היה לי קשה, והייתי עצבנית. ההנקה לא הלכה טוב,
וציפיתי מהגדולות לעזור לי.
בת ה8, במקום לעזור, רק התקרצצה והתלוננה על כל מיני דברים ורבה עם הקטן.
יום שלם כעסתי עליה על כל פיפס.
השכבתי אותם לישון, והיא התחילה לעשות בעיות ולהפריע גם לאחרים לישון.
התפרצתי עליה שתצא מהבית ותלך לחפש משפחה אחרת שתסכים לקבל אותה.
היא יצאה מהבית עם הכותונת, טרקה את הדלת, ואחכ צלצלה בפעמון..
התינוקת בכתה באותו רגע, ובנס בעלי חזר וראה אותי עם דמעות בעיניים.
השכיב אותם רגוע, אבל המצפון לא עזב אותי.
הלכתי למיטה שלה ואמרתי לה:
נראה לך שאוותר עלייך? גם אם יציעו לי למכור אותך תמורת עיר שלמה, לא אסכים בחיים.
אפילו אם יתנו לי מלא ארמונות. את בהרבה יותר שווה.
אבל היה לנו כזה יום, שאני הייתי עצבנית והיה לי קשה, וגם לך,
ושתינו היינו קרציות, וזה מה שיצא.
לעולם לא אמכור אותך גם אם אני אומרת את זה מרוב עצבים.
נתתי לה נשיקה, היא דמעה כמה דמעונות, ונרדמה רגועה.
אני חושבת שהניסיון של הדור היום הוא משפחות ברוכות ועומס לא נורמלי.
את מתארת סדר יום עמוס, עם ילדים מאתגרים, ודורשת מעצמך להיות סופרוומנית.
לא יודעת איך הייתי עומדת בזה.
מה שאני הייתי עושה, זה יושבת עם עצמי ואומרת לי:
הכי חשוב זו האווירה בבית, והפרנסה היא גם כלי לגרום לכך.
לכן כל השאר פחות חשובים.
זה אומר שאעשה הכל להוריד מעליי את העומס ולהשאיר בעיקר את שני הדברים: פרנסה והילדים.
וכל דבר אשקול בפלס הזה:
יש ארוע משפחתי שיגרום לי אחכ עצבים על הילדים? לא הולכים אליו.
הבית מבולגן? או להשאיר אותו כך, או להביא עוזרת.
אם נישאר בבית זה יגרום לי להתפרץ עליהם?
נצא לגינה/ לקניות למשםחקיה.
אגב יום למחרת הסיפור הזה, קלטתי שגם אני וגם הבת שלי נמצאות במתח.
וכשאני במתח אני מגיבה חזק, לכן כשהיא שאלה אותי אם היא יכולה ללכת לחברה ישר מבית הספר, הירשיתי לה.
לא כי רציתי להתפטר ממנה ומההתמודדות איתה,
אלא כי ידעתי שזה יעשה הכי טוב גם לה וגם לי.
כי רציתי בטובתה.
ואכן היא חזרה רגועה מהחברה, ויכולתי לשבת על הספה עם התינוקת ולשמוע איך היה אצל החברה ומה הן עשו.
אם היא היתה איתי כל הצהרים, רק הייתי צורחת עליה על כל קפיצה שלה, והיא היתה מגיבה בהתאם.
וחוזר חלילה..
את רואה מודל של אמא טובה- לשבת על הספה ולשמוע סיפורים.
אבל מי אמר שזה נכון?
הרי הם גם צריכים אוכל, אז מה, תשבי כל היום על הספה במקום להאכיל אותם?
מה שאני מתכוונת לומר שיכול להיות שאת לא יושבת על הספה, ושלחת לחבר, או אפילו קוראת ספר, וזה ממלא את הצורך שלהם.
המודל הזה של הישיבה על הספה מאד תוחם אותך ולעולם לא יתן לך להרגיש אמא טובה.
כי לעולם לא תגיעי אליו כי אין מצב להגיע אליו והוא גם לא נכון.
אני יושבת עם ילדיי על הספה אחרי הדלקת נרות.
הגדולות ישר מבקשות ללכת לחברות,
מהקטנים אני מבקשת להביא לי ספר כדי שאספר להם,
אבל אם מגיע חבר, הם מעדיפים אותו..
שבוע שעבר ישבתי על הספה ונרדמתי מרוב תשישות.
נדיר אצלי מאד!
הם שיחקו בפליימוביל ואפילו חברה הגיעה, ובקושי שמעתי.
אח"כ בסעודה הם קיבלו אמא רגועה יותר שהקשיבה להם.
זה יםה שאת רוצה להיות אמא טובה יותר ושהכל יהיה רגוע,
אבל תכיני לך מודל שתוכלי לנשום איתו.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
