הנושאים החמים
הנושאים החמים
את יומולדת גיל שלושים שלך לא אשכח לעולם.
לא רצית שנחגוג לך. למען האמת, לא חשבת שזה יום משמח בכלל. אמא התעקשה על בלונים. אני לא ויתרתי על עוגת האוכמניות המסורתית. יצאנו שלושתנו אל הטבע.
כשעברנו בשביל האבנים המוביל אל שדה החמניות, אמרתי לך שאני מאמינה בלב שלם שעוד השנה תעמדי תחת החופה. שתיקה השיבה לי. זו הייתה התגובה שלך ברגעים של ייאוש.
"את עדיין מאמינה בזה?", שאלת אותי אחרי כמה רגעים ארוכים של שתיקה.
"ברור. מאמינה בלב שלם", אמרתי לך אז. ואת לא אמרת דבר. רק חייכת. חיוך למוד אכזבות. חיוך שיודע הכל: עשר שנות גלות מאחורייך.
שם, בין שדות החמנייה, בשיאה של הפריחה. לחשת לי: "מירי, יש משהו שאני מספרת רק לך. קצת קשה לי להגיד את זה - אבל אני כבר הפסקתי. להאמין הפסקתי. לקוות הפסקתי. לחלום הפסקתי. ושלא תביני לא נכון - האמנתי בזה בגיל עשרים וארבע ועשרים וחמש, ואפילו בגיל עשרים ושש ועשרים ושבע. אבל עכשיו די, זהו. כבר הפסקתי לחלום".
וכשאמרתי לך שהשנה אני בטוחה שזה יקרה, הרמת אלי עיניים עייפות ואמרת לי: "נו, באמת, את אומרת את זה כל שנה".
"אבל השנה זה יקרה", אמרתי לך בביטחון השמור לבנות סמינר בלבד.
השיחה שלנו גלשה אל תוך הלילה. ישבנו על מיטות העץ, ירח זוהר ניבט אלינו מן החלון. את אמרת שלכל אחד יש תסריט כתוב. וזה התסריט שלך: לעבור את החיים לבד. "בדיוק כמו דודה שפרה".
"תפסיקי כבר לדבר שטויות", זרקתי עלייך את כרית הצמר. "את כנראה ממש עייפה".
וכשהשלכת עלי חזרה את הכרית, זיק שובב נדלק בעינייך. זיק שהזכיר לי את שמחת החיים שהייתה בך פעם, עוד לפני שהתחלת את המסע הזה. מסע שלא ידעת מתי יגמר.
שתינו עמדנו מול החלון הגדול, והבטנו בשמיכת הקטיפה השחורה שעטפה את השמיים. מהופנטת ספרתי את הכוכבים. כמה קסם היה בהם. תקווה שלא תדעך לעולם.
"עוד השנה תעמדי תחת השמים האלו, ותאמרי לי צדקת אחות קטנה שלי", אמרתי לך בקול חזק ויציב.
"אמן", את אמרת. קולך רפוי וחלש.
* * *
הכל קרה מהר כל-כך. מי היה מאמין שדווקא מיכל בוסקילה - החברה הכי נודניקית של אמא - תציע את עמנואל. וכמה צחקנו על הסיבה שהניעה אותה להוציא את השידוך לפועל: "אתם מתאימים בול. גם הוא רבע עיראקי רבע מרוקאי רבע טריפוליטאי ורבע פרסי - בדיוק כמוך", אמרה לך.
"יש כל-כך הרבה דברים להתאים בבית. אם אלו הנתונים שהיא לוקחת בחשבון - שדכנית היא לא תהיה", טעיתי אז. וכמה שהטעות הזו הייתה מתוקה.
* * *
את פוסעת לאט לעבר העתיד. עשרות אנשים מסביבך. חופה לפנייך. הירח מטיל זוהר רך על השביל הלבן הנפרש מולך. שמים נוצצים מעלינו.
אני סופרת את הצעדים שלך. יודעת שכל מאבק, כל כאב לב, כל ניצחון, הובילו אותך אל הרגע הזה בזמן הזה.
לאורך כל החופה אני מחייכת. אולי כך אשמור את הדמעות בשק. אולי כך אנצל מהן: חיוך ודמעות הם לא שילוב מנצח.
מתוך ים האנשים, אני מוצאת את העיניים שלך: חלון לנשמה. דקה ארוכה אנחנו מביטות זו בזו. העבר חולף מולנו. כבר מעכשיו אני מתגעגעת. מתגעגעת לשיחות שלנו אל תוך הלילה. למילים שעברו ביננו ולאלו שלא.
ואפילו שכבר שבוע לא עצמתי עיניים, ואפילו שכבר חודשיים שאני שואלת את עצמי איך החדר שלנו יראה בלעדייך, אין מאושרת יותר ממני.
החתן מגיע לכסות את פניך. כל הדמעות שהיו תקועות בגרון שלי זורמות עכשיו דרך העיניים. מסתבר שחיוך ודמעות הם בהחלט שילוב מנצח. החופה מטשטשת מולי. קולות האנשים מתעמעמים. שום פלאש שבעולם לא יצליח להנציח את הרגעים הללו.
זה נכון שכל השנים טעיתי כשאמרתי לך "עוד השנה". אבל השנה, השנה אני זו שניצחתי: אחותי כלה.
מוקדש באהבה לכל אלו שכבר הפסיקו: להאמין, לחלום, לקוות.
לא רצית שנחגוג לך. למען האמת, לא חשבת שזה יום משמח בכלל. אמא התעקשה על בלונים. אני לא ויתרתי על עוגת האוכמניות המסורתית. יצאנו שלושתנו אל הטבע.
כשעברנו בשביל האבנים המוביל אל שדה החמניות, אמרתי לך שאני מאמינה בלב שלם שעוד השנה תעמדי תחת החופה. שתיקה השיבה לי. זו הייתה התגובה שלך ברגעים של ייאוש.
"את עדיין מאמינה בזה?", שאלת אותי אחרי כמה רגעים ארוכים של שתיקה.
"ברור. מאמינה בלב שלם", אמרתי לך אז. ואת לא אמרת דבר. רק חייכת. חיוך למוד אכזבות. חיוך שיודע הכל: עשר שנות גלות מאחורייך.
שם, בין שדות החמנייה, בשיאה של הפריחה. לחשת לי: "מירי, יש משהו שאני מספרת רק לך. קצת קשה לי להגיד את זה - אבל אני כבר הפסקתי. להאמין הפסקתי. לקוות הפסקתי. לחלום הפסקתי. ושלא תביני לא נכון - האמנתי בזה בגיל עשרים וארבע ועשרים וחמש, ואפילו בגיל עשרים ושש ועשרים ושבע. אבל עכשיו די, זהו. כבר הפסקתי לחלום".
וכשאמרתי לך שהשנה אני בטוחה שזה יקרה, הרמת אלי עיניים עייפות ואמרת לי: "נו, באמת, את אומרת את זה כל שנה".
"אבל השנה זה יקרה", אמרתי לך בביטחון השמור לבנות סמינר בלבד.
השיחה שלנו גלשה אל תוך הלילה. ישבנו על מיטות העץ, ירח זוהר ניבט אלינו מן החלון. את אמרת שלכל אחד יש תסריט כתוב. וזה התסריט שלך: לעבור את החיים לבד. "בדיוק כמו דודה שפרה".
"תפסיקי כבר לדבר שטויות", זרקתי עלייך את כרית הצמר. "את כנראה ממש עייפה".
וכשהשלכת עלי חזרה את הכרית, זיק שובב נדלק בעינייך. זיק שהזכיר לי את שמחת החיים שהייתה בך פעם, עוד לפני שהתחלת את המסע הזה. מסע שלא ידעת מתי יגמר.
שתינו עמדנו מול החלון הגדול, והבטנו בשמיכת הקטיפה השחורה שעטפה את השמיים. מהופנטת ספרתי את הכוכבים. כמה קסם היה בהם. תקווה שלא תדעך לעולם.
"עוד השנה תעמדי תחת השמים האלו, ותאמרי לי צדקת אחות קטנה שלי", אמרתי לך בקול חזק ויציב.
"אמן", את אמרת. קולך רפוי וחלש.
* * *
הכל קרה מהר כל-כך. מי היה מאמין שדווקא מיכל בוסקילה - החברה הכי נודניקית של אמא - תציע את עמנואל. וכמה צחקנו על הסיבה שהניעה אותה להוציא את השידוך לפועל: "אתם מתאימים בול. גם הוא רבע עיראקי רבע מרוקאי רבע טריפוליטאי ורבע פרסי - בדיוק כמוך", אמרה לך.
"יש כל-כך הרבה דברים להתאים בבית. אם אלו הנתונים שהיא לוקחת בחשבון - שדכנית היא לא תהיה", טעיתי אז. וכמה שהטעות הזו הייתה מתוקה.
* * *
את פוסעת לאט לעבר העתיד. עשרות אנשים מסביבך. חופה לפנייך. הירח מטיל זוהר רך על השביל הלבן הנפרש מולך. שמים נוצצים מעלינו.
אני סופרת את הצעדים שלך. יודעת שכל מאבק, כל כאב לב, כל ניצחון, הובילו אותך אל הרגע הזה בזמן הזה.
לאורך כל החופה אני מחייכת. אולי כך אשמור את הדמעות בשק. אולי כך אנצל מהן: חיוך ודמעות הם לא שילוב מנצח.
מתוך ים האנשים, אני מוצאת את העיניים שלך: חלון לנשמה. דקה ארוכה אנחנו מביטות זו בזו. העבר חולף מולנו. כבר מעכשיו אני מתגעגעת. מתגעגעת לשיחות שלנו אל תוך הלילה. למילים שעברו ביננו ולאלו שלא.
ואפילו שכבר שבוע לא עצמתי עיניים, ואפילו שכבר חודשיים שאני שואלת את עצמי איך החדר שלנו יראה בלעדייך, אין מאושרת יותר ממני.
החתן מגיע לכסות את פניך. כל הדמעות שהיו תקועות בגרון שלי זורמות עכשיו דרך העיניים. מסתבר שחיוך ודמעות הם בהחלט שילוב מנצח. החופה מטשטשת מולי. קולות האנשים מתעמעמים. שום פלאש שבעולם לא יצליח להנציח את הרגעים הללו.
זה נכון שכל השנים טעיתי כשאמרתי לך "עוד השנה". אבל השנה, השנה אני זו שניצחתי: אחותי כלה.
מוקדש באהבה לכל אלו שכבר הפסיקו: להאמין, לחלום, לקוות.
נערך לאחרונה ב:
