הנושאים החמים
הנושאים החמים
מלאות. עד אפס מקום.
אין מקום לאוויר.
הרגע הזה, שאתה מתיישב על הכיסא אחרי שהיית רעב כל כך, ונגסת את הביס האחרון שהשאיר אותך שבע עד אפס מקום, מלא וגדוש, כבד ועייף.
אין מקום ואין עוד רצון.
ועכשיו צריך גם לשלם על זה.
על כל העמוס הזה. הכובד. שאין אפילו כח לקום מהכיסא.
הרגע הזה שאתה לא מבין איך הגעת למצב הכבד הזה, ולא עצרת רגע לפני... זה הרגע שכולנו פוגשים בו בכל יום ולא דווקא באוכל.
בכל המקומות האלה שאנחנו תוססים עכשיו.
תוססים להקשיב, לאכול, להגיד, לדבר, לעשות, לשתות, להרגיש...
אין מי שיעצור את הרצון הזה שדוחף אותך חזק לשם, אין אף אחד. רק אתה.
וזה כל כך מגרה. כל כך מושך כל כך מפתה. כל כך זמין. נגיש. קרוב.
הולכים רעבים, ומחפשים אוכל .
ויש אוכל. העולם עמוס. עמוס בידע, עמוס בתוכן, עמוס באנשים, עמוס במנטורים, עמוס בהיצע, עמוס בשפע, עמוס בכל טוב....
לא צריך להתאמץ כמעט בכלום. רק לאכול/ לקחת/ ללחוץ/ להסתכל/ לקרא/ להקשיב / להיות...
וזה זול. וזה קרוב. וזה קיים. וזה משכנע. וזה לא קל.
לא קל להיות כאן בעולם הזה, מלא בדוכנים של כל טוב, שמושכים אותך לכל עבר... לתייג, לבוא, לשמור, לראות, לקנות...
חלונות רחוב, עלוני רחוב, עיתונים, תקשורת, רשת, אנשים, קהילות, דעות, מחשבות, אושיות, מפורסמים... ולבחור בפינצטה מה שייך לטוב ומה לא....
כי איך אפשר ללכת לסופר ולראות על המדפים עולם ומלואו ולבחור רק מה שצריך באמת?
איך אפשר להישאר נקי, בתוך העולם שנצבע כל יום מחדש בצבע טרי של כבוד, תהילה, כסף, תחרות, הישגים, כוח, יעדים, ולא להתלכלך?
איך אפשר לנסוע על שמונים במאזדה אברכים, כשכולם מסביב נוסעים על 180 בטסלה חדשה ובוהקת כדי להשיג הצלחה, כבוד, השפעה, כסף, הערצה, הכרה, אהבה....
וזה בדיוק זה. "גן המבוכה" - ללכת לשאול הלוך וחזור ולבקש את השם בהסתר.
כותב המסילת ישרים - הָא, לְמַה זֶּה דוֹמֶה?
לְגַן הַמְּבוּכָה, הוּא הַגָּן הַנָּטוּעַ לִצְחוֹק הַיָּדוּעַ אֵצֶל הַשָֹּרִים, שֶׁהַנְּטִיעוֹת עֲשׂוּיוֹת כְּתָלִים כְּתָלִים, וּבֵינֵיהֶם שְׁבִילִים רַבִּים נְבוּכִים וּמְעוֹרָבִים – כֻּלָּם דּוֹמִים זֶה לָזֶה, וְהַתַּכְלִית בָּם הוּא לְהַגִּיעַ אֶל אַכְסַדְרָה אֶחָד שֶׁבְּאֶמְצָעָם.
וְאָמְנָם הַשְּׁבִילִים הָאֵלֶּה, מֵהֶם יְשָׁרִים וּמַגִּיעִים בֶּאֱמֶת אֶל הָאַכְסַדְרָה, וּמֵהֶם מַשְׁגִּים אֶת הָאָדָם וּמַרְחִיקִים אוֹתוֹ מִמֶּנָּה.
וְאָמְנָם הַהוֹלֵךְ בֵּין הַשְּׁבִילִים, הוּא לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וְלָדַעַת כְּלָל אִם הוּא בַּשְּׁבִיל הָאֲמִיתִּי אוֹ בַּכּוֹזֵב, כִּי כֻלָּם שָׁוִים וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם לְעֵין הָרוֹאֶה אוֹתָם, אִם לֹא שֶׁיֵּדַע הַדֶּרֶךְ בִּבְקִיאוּת וּטְבִיעוּת עַיִן, שֶׁכְּבָר נִכְנָס בָּם וְהִגִּיעַ אֶל הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא הָאַכְסַדְרָה.
וְהִנֵּה הָעוֹמֵד כְּבָר עַל הָאַכְסַדְרָה הוּא רוֹאֶה כָּל הַדְּרָכִים לְפָנָיו וּמַבְחִין בֵּין הָאֲמִיתִּיִּם וְהַכּוֹזְבִים, וְהוּא יָכוֹל לְהַזְהִיר אֶת הַהוֹלְכִים בָּם, לוֹמַר "זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ". וְהִנֵּה מִי שֶׁיִּרְצֶה לְהַאֲמִין לוֹ – יַגִּיעַ לַמָּקוֹם הַמְּיוּעָד. וּמִי שֶׁלֹּא יִרְצֶה לְהַאֲמִין וְיִרְצֶה לָלֶכֶת אַחַר עֵינָיו – וַדַּאי שֶׁיִּשָּׁאֵר אוֹבֵד וְלֹא יַגִּיעַ אֵלָיו.
כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. מִי שֶׁעֲדַיִין לֹא מָשַׁל בְּיִצְרוֹ, הוּא בְּתוֹךְ הַשְּׁבִילִים – לֹא יוּכַל לְהַבְחִין בֵּינֵיהֶם, אַךְ הַמּוֹשְׁלִים בְּיִצְרָם, שֶׁכְּבָר הִגִּיעוּ אֶל הָאַכְסַדְרָה שֶׁכְבָר יָצְאוּ מִן הַשְּׁבִילִים וְרוֹאִים כָּל הַדְּרָכִים לְעֵינֵיהֶם בְּבֵירוּר, הֵם יְכוֹלִים לְיָעֵץ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה לִשְׁמוֹעַ, וַאֲלֵיהֶם צְרִיכִים אָנוּ לְהַאֲמִין. וְאָמְנָם מַה הִיא הָעֵצָה שֶׁהֵם נוֹתְנִים לָנוּ?
"בּוֹאוּ חֶשְׁבּוֹן" – "בּוֹאוּ וּנְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם". כִּי כְבָר הֵם נִיסּוּ וְרָאוּ וְיָדְעוּ – שֶׁזֶּה לְבַדּוֹ הוּא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִיתִּי לְהַגִּיעַ הָאָדָם אֶל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר הוּא מְבַקֵּשׁ – וְלֹא זוּלַת זֶה!
הצלת האדם היא התבוננות ובזמן קבוע.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת מִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ תָּמִיד בְּכָל זְמַן, וּבִזְמַן קָבוּעַ לוֹ בְּהִתְבּוֹדְדוֹ – מַה הוּא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִיתִּי לְפִי חֹק הַתּוֹרָה שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לִילֵךְ בּוֹ. וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא לְהִתְבּוֹנֵן עַל מַעֲשָׂיו אִם הֵם עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אִם לֹא, כִּי עַל יְדֵי זֶה וַדַּאי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ נָקֵל לִיטָּהֵר מִכָּל רַע וּלְיַישֵּׁר כָּל דְּרָכָיו. וּכְמוֹ שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר "פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ" (משלי ד' כ"ו) וְאוֹמֵר "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקוֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'" (איכה ג' מ').
אין מקום לאוויר.
הרגע הזה, שאתה מתיישב על הכיסא אחרי שהיית רעב כל כך, ונגסת את הביס האחרון שהשאיר אותך שבע עד אפס מקום, מלא וגדוש, כבד ועייף.
אין מקום ואין עוד רצון.
ועכשיו צריך גם לשלם על זה.
על כל העמוס הזה. הכובד. שאין אפילו כח לקום מהכיסא.
הרגע הזה שאתה לא מבין איך הגעת למצב הכבד הזה, ולא עצרת רגע לפני... זה הרגע שכולנו פוגשים בו בכל יום ולא דווקא באוכל.
בכל המקומות האלה שאנחנו תוססים עכשיו.
תוססים להקשיב, לאכול, להגיד, לדבר, לעשות, לשתות, להרגיש...
אין מי שיעצור את הרצון הזה שדוחף אותך חזק לשם, אין אף אחד. רק אתה.
וזה כל כך מגרה. כל כך מושך כל כך מפתה. כל כך זמין. נגיש. קרוב.
הולכים רעבים, ומחפשים אוכל .
ויש אוכל. העולם עמוס. עמוס בידע, עמוס בתוכן, עמוס באנשים, עמוס במנטורים, עמוס בהיצע, עמוס בשפע, עמוס בכל טוב....
לא צריך להתאמץ כמעט בכלום. רק לאכול/ לקחת/ ללחוץ/ להסתכל/ לקרא/ להקשיב / להיות...
וזה זול. וזה קרוב. וזה קיים. וזה משכנע. וזה לא קל.
לא קל להיות כאן בעולם הזה, מלא בדוכנים של כל טוב, שמושכים אותך לכל עבר... לתייג, לבוא, לשמור, לראות, לקנות...
חלונות רחוב, עלוני רחוב, עיתונים, תקשורת, רשת, אנשים, קהילות, דעות, מחשבות, אושיות, מפורסמים... ולבחור בפינצטה מה שייך לטוב ומה לא....
כי איך אפשר ללכת לסופר ולראות על המדפים עולם ומלואו ולבחור רק מה שצריך באמת?
איך אפשר להישאר נקי, בתוך העולם שנצבע כל יום מחדש בצבע טרי של כבוד, תהילה, כסף, תחרות, הישגים, כוח, יעדים, ולא להתלכלך?
איך אפשר לנסוע על שמונים במאזדה אברכים, כשכולם מסביב נוסעים על 180 בטסלה חדשה ובוהקת כדי להשיג הצלחה, כבוד, השפעה, כסף, הערצה, הכרה, אהבה....
וזה בדיוק זה. "גן המבוכה" - ללכת לשאול הלוך וחזור ולבקש את השם בהסתר.
כותב המסילת ישרים - הָא, לְמַה זֶּה דוֹמֶה?
לְגַן הַמְּבוּכָה, הוּא הַגָּן הַנָּטוּעַ לִצְחוֹק הַיָּדוּעַ אֵצֶל הַשָֹּרִים, שֶׁהַנְּטִיעוֹת עֲשׂוּיוֹת כְּתָלִים כְּתָלִים, וּבֵינֵיהֶם שְׁבִילִים רַבִּים נְבוּכִים וּמְעוֹרָבִים – כֻּלָּם דּוֹמִים זֶה לָזֶה, וְהַתַּכְלִית בָּם הוּא לְהַגִּיעַ אֶל אַכְסַדְרָה אֶחָד שֶׁבְּאֶמְצָעָם.
וְאָמְנָם הַשְּׁבִילִים הָאֵלֶּה, מֵהֶם יְשָׁרִים וּמַגִּיעִים בֶּאֱמֶת אֶל הָאַכְסַדְרָה, וּמֵהֶם מַשְׁגִּים אֶת הָאָדָם וּמַרְחִיקִים אוֹתוֹ מִמֶּנָּה.
וְאָמְנָם הַהוֹלֵךְ בֵּין הַשְּׁבִילִים, הוּא לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וְלָדַעַת כְּלָל אִם הוּא בַּשְּׁבִיל הָאֲמִיתִּי אוֹ בַּכּוֹזֵב, כִּי כֻלָּם שָׁוִים וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם לְעֵין הָרוֹאֶה אוֹתָם, אִם לֹא שֶׁיֵּדַע הַדֶּרֶךְ בִּבְקִיאוּת וּטְבִיעוּת עַיִן, שֶׁכְּבָר נִכְנָס בָּם וְהִגִּיעַ אֶל הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא הָאַכְסַדְרָה.
וְהִנֵּה הָעוֹמֵד כְּבָר עַל הָאַכְסַדְרָה הוּא רוֹאֶה כָּל הַדְּרָכִים לְפָנָיו וּמַבְחִין בֵּין הָאֲמִיתִּיִּם וְהַכּוֹזְבִים, וְהוּא יָכוֹל לְהַזְהִיר אֶת הַהוֹלְכִים בָּם, לוֹמַר "זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ". וְהִנֵּה מִי שֶׁיִּרְצֶה לְהַאֲמִין לוֹ – יַגִּיעַ לַמָּקוֹם הַמְּיוּעָד. וּמִי שֶׁלֹּא יִרְצֶה לְהַאֲמִין וְיִרְצֶה לָלֶכֶת אַחַר עֵינָיו – וַדַּאי שֶׁיִּשָּׁאֵר אוֹבֵד וְלֹא יַגִּיעַ אֵלָיו.
כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. מִי שֶׁעֲדַיִין לֹא מָשַׁל בְּיִצְרוֹ, הוּא בְּתוֹךְ הַשְּׁבִילִים – לֹא יוּכַל לְהַבְחִין בֵּינֵיהֶם, אַךְ הַמּוֹשְׁלִים בְּיִצְרָם, שֶׁכְּבָר הִגִּיעוּ אֶל הָאַכְסַדְרָה שֶׁכְבָר יָצְאוּ מִן הַשְּׁבִילִים וְרוֹאִים כָּל הַדְּרָכִים לְעֵינֵיהֶם בְּבֵירוּר, הֵם יְכוֹלִים לְיָעֵץ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה לִשְׁמוֹעַ, וַאֲלֵיהֶם צְרִיכִים אָנוּ לְהַאֲמִין. וְאָמְנָם מַה הִיא הָעֵצָה שֶׁהֵם נוֹתְנִים לָנוּ?
"בּוֹאוּ חֶשְׁבּוֹן" – "בּוֹאוּ וּנְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם". כִּי כְבָר הֵם נִיסּוּ וְרָאוּ וְיָדְעוּ – שֶׁזֶּה לְבַדּוֹ הוּא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִיתִּי לְהַגִּיעַ הָאָדָם אֶל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר הוּא מְבַקֵּשׁ – וְלֹא זוּלַת זֶה!
הצלת האדם היא התבוננות ובזמן קבוע.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת מִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ תָּמִיד בְּכָל זְמַן, וּבִזְמַן קָבוּעַ לוֹ בְּהִתְבּוֹדְדוֹ – מַה הוּא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִיתִּי לְפִי חֹק הַתּוֹרָה שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לִילֵךְ בּוֹ. וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא לְהִתְבּוֹנֵן עַל מַעֲשָׂיו אִם הֵם עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אִם לֹא, כִּי עַל יְדֵי זֶה וַדַּאי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ נָקֵל לִיטָּהֵר מִכָּל רַע וּלְיַישֵּׁר כָּל דְּרָכָיו. וּכְמוֹ שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר "פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ" (משלי ד' כ"ו) וְאוֹמֵר "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקוֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'" (איכה ג' מ').
נערך לאחרונה ב:
