את כותבת כאן שאת ב"ה לא מכירה מקרוב ממש חולים,
ואני מכירה לצערי מהכי קרוב שיש, וכתבתי עובדות מהשטח.
אז איך את כל כך בטוחה במה שאת אומרת?
אז אני כן מכירה מקרוב, קרוב...
ואמרתי ביום שישי, ואני אומרת שוב, יכולות להיות פגיעות וקשיים גדולים מאד.
אני משערת השערה, לגבי הדעה הנחרצת שלך, אולי אני צודקת אולי לא, בכל אופן זו רק השערה:
את הרי לא אשת מקצוע, אז נניח שאת אישה לבן זוג מתמודד ואת חברה בקבוצת תמיכה של נשים לבעלים מתמודדים, ומשם ההכרות שלך עם כמה עשרות מקרים, ובקבוצה יושבות נשים ופורקות את כאביהן, מתבקש עד ברור מאליו, שבמסגרת הקבוצה יהיה לאישה כוח לומר- נכון, הוא פוגע בי, אבל זה לא הוא, זה המחלה...
כי זה הדיבור בקבוצה ויש יותר כוח להכיר במקור ההתנהגות הקשה.
אבל, כשאותה אישה חוזרת הביתה ונחשפת שוב לפגיעה, להתעלמות, לדורסנות, הרבה יותר קשה לה לקבל את זה...
עוד השערה- אולי את בכלל לא בת זוג, אלא מתמודדת בעצמך, ואז הפסיכולוגית היקרה שלך מעודדת אותך, ובצדק שאת לא אשמה בהתנהגויות שלך, וזה אולי נכון, אבל לצד זה צריך להכיר בזה שבעלך אולי נפגע לפעמים.
אולי קלעתי לאמת אולי לא, בכל אופן זו מציאות שחיים עם מתמודד נפש מזמנים פגיעות, ואין שום הגיון לטמון את הראש בחול ולהתעלם ממנה.