דיון אדום=עצור, ירוק =עבור

[shira bira]

ואני לא חושבת שאנחנו מדברים על מה קיים ומה לא. אלא מה בגדר תזונה מומלצת.

נכון רק שאני נמנעתי מהצהרות חד משמעיות כי אין טעם בהן.
מה שכן חד משמעי מדעית הוא היתרון של מזונות מסוימים. זה הכל.

 

[ariels]

שומעת מכ"כ הרבה אמהות מתוסכלות בבתים שמקפידים על אוכל בריא, אבל התוצאות לא כ"כ ניכרות בשטח- ולהפך.

בעיני זו דמגוגיה לומר שילד שאוכל וופלים במקום פריכיות הוא ילד שיצטרך לראות יותר רופאים, ובטח שלא לעשות חישוב של חסכון על סמך ההשערה הזו.
יש עוד נתונים רלוונטים, כמו הרגלי האכילה, כמו פעילות גופנית ועוד, שהם משפיעים לא פחות ואולי יותר על הבריאות.

חברות יקרות ואהובות,
באמת שאני לא מגיבה בשביל להתנצח.

בתור אמא שהייתה במקום הזה וחוותה בצורה די אינטנסיבית את התוצאות, אולי בכל זאת תסכמנה לקבל ממני ידע, שאספתי במשך שנתיים, על הקשר בין תזונה לתחלואה?

@רִפְקִי - בהחלט את צודקת שיש עוד נתונים.
נכון שתזונה בריאה היא חלק ממכלול. לגמרי לגמרי מסכימה אתך.
אבל היא חלק חשוב במשוואה.
(רוב הילדים כן מבצעים פעילות גופנית, טבעית, כי הם זזים ומשחקים הרבה יותר מאיתנו... לא צריך בשביל זה שיעור התעמלות...)

ועוד נתון חשוב -
אני לא מתיימרת לדעת מה כל אחת מגדירה כ"תזונה בריאה".
ראיתי שיש הרבה בלבול בתחום הזה,
גם אני הייתי מבולבלת למרות שחשבתי שאני יודעת.

גם אני ממש כמוך, אבל מכירה אנשים אחרים שהיכולות שלהם ו\או סדרי העדיפויות שלהם שונים ממני ונראה לי שלבוא ולהגיד להם שבגלל זה הילדים שלהם חולים ומבלים יותר אצל הרופאים או דברים דומים, זה גם לא מדויק עובדתית וגם עשוי לזרות מלח על הפצעים.

אני אולי זורה לעצמי מלח על הפצעים,
כי במשך שנים אמרתי לעצמי שאין לי תקציב לזה.
אבל כשפתאום הקב"ה העמיד אותנו במצב שהיינו חייבים - זה קרה.

(אפשר לקרוא עוד קצת על הנושא של השפעת מזון "לא כל כך בריא" על מצב החיסוניות של הגוף באשכול הזה)

 

[אלפי תודות]

קוראת את האשכול המרתק,
והטענה שעולה פה מכמה ניקיות ממש מסקרנת אותי:
אני רואה שיש כאן כמה שכותבות על ילדים שמספיק להם תפוח והם שבעים ומרוצים,
ומולן - כאלו שמספרות על ילדים שאוכלים 3 בננות ברצף, עם תפוז ותפוח - ועדיין לא שבעים.
וכפי שאנחנו יודעים, זה לא קיים רק בילדים, אלא גם (ובעיקר) במבוגרים.
תמיד יש את אלו שצריכים לאכול יותר, ואת אלו שאוכלים מעט ושבעים.

ואני ממש מסוקרנת מהדבר הזה, ויש לי סיבה
אין לי עדיין ילדים (נשואה טרייה יחסית),
אבל רואה הבדלים משמעותיים בין המשפחה שלי לשל בעלי בנוגע לתרבות האכילה:
בשתי המשפחות יש הרבה אוכל, טעים ובשפע
מי שרוצה להתפוצץ ולהעמיס - יכול בכיף.

אבל יש הבדל אחד: אצל הורי - תאכל כמה שתרצה, אף אחד לא מכריח אותך.
לא זוכרת מעולם את אימי רודפת אחרי עם כפית ומנסה לדחוף אוכל לפה.

אצל משפחת בעלי - מתחננים שתאכל.
"נשאר עוד עוף, תגמרו, לא חבל?"
"הכנתי המון לחמניות, תאכלו, תאכלו עוד"
"בקושי אכלת! את לא שבעה, קחי עוד מנה"
וגם מוזגים לכל אחד מנות ע-נק-יות לצלחת...

עובדה בשטח: המשפחה שלי - רזה מאוד
המשפחה של בעלי - שמנה מאוד

ואני מנסה לחקור את העניין - מדעית ממש
כדי להמנע מהשמנה חלילה אצל ילדי (כמובן לא באובססיביות)
ומסקרן אותי, האם תחושת שובע קשורה ל(סוג של) האבסה, או לא, מגיל צעיר,
או שזה גם תלוי בגנטיקה ובעוד גורמים אחרים?

אשמח מאוד אם הניקיות שכתבו שהילדים שלהן שבעים ממעט או הרבה אוכל,
יספרו האם הן לחוצות על ההאכלה של הילד, כמה הן מרגילות אותו לאכול ועוד פרטים.
העניין הזה מסקרן אותי מאוד

 

[שירי כהן]

קוראת את האשכול המרתק,
והטענה שעולה פה מכמה ניקיות ממש מסקרנת אותי:
אני רואה שיש כאן כמה שכותבות על ילדים שמספיק להם תפוח והם שבעים ומרוצים,
ומולן - כאלו שמספרות על ילדים שאוכלים 3 בננות ברצף, עם תפוז ותפוח - ועדיין לא שבעים.
וכפי שאנחנו יודעים, זה לא קיים רק בילדים, אלא גם (ובעיקר) במבוגרים.
תמיד יש את אלו שצריכים לאכול יותר, ואת אלו שאוכלים מעט ושבעים.

ואני ממש מסוקרנת מהדבר הזה, ויש לי סיבה
אין לי עדיין ילדים (נשואה טרייה יחסית),
אבל רואה הבדלים משמעותיים בין המשפחה שלי לשל בעלי בנוגע לתרבות האכילה:
בשתי המשפחות יש הרבה אוכל, טעים ובשפע
מי שרוצה להתפוצץ ולהעמיס - יכול בכיף.

אבל יש הבדל אחד: אצל הורי - תאכל כמה שתרצה, אף אחד לא מכריח אותך.
לא זוכרת מעולם את אימי רודפת אחרי עם כפית ומנסה לדחוף אוכל לפה.

אצל משפחת בעלי - מתחננים שתאכל.
"נשאר עוד עוף, תגמרו, לא חבל?"
"הכנתי המון לחמניות, תאכלו, תאכלו עוד"
"בקושי אכלת! את לא שבעה, קחי עוד מנה"
וגם מוזגים לכל אחד מנות ע-נק-יות לצלחת...

עובדה בשטח: המשפחה שלי - רזה מאוד
המשפחה של בעלי - שמנה מאוד

ואני מנסה לחקור את העניין - מדעית ממש
כדי להמנע מהשמנה חלילה אצל ילדי (כמובן לא באובססיביות)
ומסקרן אותי, האם תחושת שובע קשורה ל(סוג של) האבסה, או לא, מגיל צעיר,
או שזה גם תלוי בגנטיקה ובעוד גורמים אחרים?

אשמח מאוד אם הניקיות שכתבו שהילדים שלהן שבעים ממעט או הרבה אוכל,
יספרו האם הן לחוצות על ההאכלה של הילד, כמה הן מרגילות אותו לאכול ועוד פרטים.
העניין הזה מסקרן אותי מאוד

שאלה טובה... הנושא לא גומר להיחקר
והתשובה היא מן הסתם שילוב,
גנטיקה משחקת משחק חזק מאד בתחום הרזון והשומן.
זה תחום מרתק.
אפשר לראות באותה משפחה,
עם אותם הרגלי אכילה, אותו מטבח, אותה אמא -
בת אחת רזה כדחליל, והשניה נאבקת בדיאטות כל החיים.
זאת אומרת - אנחנו כהורים משפיעים,
ההורים שלנו השפיעו עלינו,
אבל לא שם נגמר או מתחיל הסיפור.

לגבי הרגלי אכילה -
בהחלט אפשרי שהרגלי אכילה - כמו שכתבת: 'מרדף' אחרי הילדים שיאכלו,
'לא להשאיר צלחת ריקה'
כמויות מאד גדולות 'כי אחרת איך תהיה שבע' וכו' -
וודאי יכולים לעודד השמנה,
מה שנותן תקווה בדבר כזה - שאם בטבע הגוף רזה,
שינוי בראש יתן תוצאות יפות בקלות יחסית.
כשזה שילוב של הרגלי אכילה קלוקלים עם גנטיקה שאוגרת שומן...
זה באמת יותר קשה.
אבל גם כאן שינוי בראש יכול לתת הרבה,
אדם שאוכל לשובע ולא מתוך לחץ ודעות שגויות קדומות,
מן הסתם יהיה אנרגטי וקליל יותר מאשר ההפך.

 

[שירי כהן]

קוראת את האשכול המרתק,
והטענה שעולה פה מכמה ניקיות ממש מסקרנת אותי:
אני רואה שיש כאן כמה שכותבות על ילדים שמספיק להם תפוח והם שבעים ומרוצים,
ומולן - כאלו שמספרות על ילדים שאוכלים 3 בננות ברצף, עם תפוז ותפוח - ועדיין לא שבעים.
וכפי שאנחנו יודעים, זה לא קיים רק בילדים, אלא גם (ובעיקר) במבוגרים.
תמיד יש את אלו שצריכים לאכול יותר, ואת אלו שאוכלים מעט ושבעים.

ואני ממש מסוקרנת מהדבר הזה, ויש לי סיבה
אין לי עדיין ילדים (נשואה טרייה יחסית),
אבל רואה הבדלים משמעותיים בין המשפחה שלי לשל בעלי בנוגע לתרבות האכילה:
בשתי המשפחות יש הרבה אוכל, טעים ובשפע
מי שרוצה להתפוצץ ולהעמיס - יכול בכיף.

אבל יש הבדל אחד: אצל הורי - תאכל כמה שתרצה, אף אחד לא מכריח אותך.
לא זוכרת מעולם את אימי רודפת אחרי עם כפית ומנסה לדחוף אוכל לפה.

אצל משפחת בעלי - מתחננים שתאכל.
"נשאר עוד עוף, תגמרו, לא חבל?"
"הכנתי המון לחמניות, תאכלו, תאכלו עוד"
"בקושי אכלת! את לא שבעה, קחי עוד מנה"
וגם מוזגים לכל אחד מנות ע-נק-יות לצלחת...

עובדה בשטח: המשפחה שלי - רזה מאוד
המשפחה של בעלי - שמנה מאוד

ואני מנסה לחקור את העניין - מדעית ממש
כדי להמנע מהשמנה חלילה אצל ילדי (כמובן לא באובססיביות)
ומסקרן אותי, האם תחושת שובע קשורה ל(סוג של) האבסה, או לא, מגיל צעיר,
או שזה גם תלוי בגנטיקה ובעוד גורמים אחרים?

אשמח מאוד אם הניקיות שכתבו שהילדים שלהן שבעים ממעט או הרבה אוכל,
יספרו האם הן לחוצות על ההאכלה של הילד, כמה הן מרגילות אותו לאכול ועוד פרטים.
העניין הזה מסקרן אותי מאוד

אני רק אדייק לך לגבי השאלה הסופית שלך,
שאת רוצה לדעת מה לעשות עם הילדים -
ראו שהפרעות אכילה מתפתחות הרבה פעמים על רקע סיבוך של ההורים (או אחד מהם) מול אוכל,
על הגנטיקה את לא יכולה לשלוט
אבל עדיין מול הגנטיקה יש את ההרגלים שיכולים לדרדר ממש,
ואת ההרגלים הטובים שיכולים לשמור על אדם בריא - גם אם יש לו מראה מלא משהו,
ולא דחליל/דוגמנית
זה הבדל עצום בין זה לבין שומן חולני
אז כמה שיותר להנגיש מזון בריא,
לא לעשות עסק/לכעוס/להוציא את הטעם מהחיים עם דקדוקי אוכל
לשני הצדדים - לא לרדוף לסיים ולהקפיד על לגמור,
ולא לטרטר על 'אכלת יותר מדי' ו'תאכל משהו פחות משמין' וכאלה
ילדים נולדים עם מנגנון שובע ורעב בריא ותקין (אלא אם כן יש להם חסרים תזונתיים רציניים)
ופה אנחנו כהורים עלולים להרוס את זה
כל זמן שאת מודעת ולא הורסת (ולא דוחפת ילד בכוח להמשיך לאכול כשהוא כבר שבע)
כבר זה טוב.

 

[אלפי תודות]

אני רק אדייק לך לגבי השאלה הסופית שלך,
שאת רוצה לדעת מה לעשות עם הילדים -
ראו שהפרעות אכילה מתפתחות הרבה פעמים על רקע סיבוך של ההורים (או אחד מהם) מול אוכל,
על הגנטיקה את לא יכולה לשלוט
אבל עדיין מול הגנטיקה יש את ההרגלים שיכולים לדרדר ממש,
ואת ההרגלים הטובים שיכולים לשמור על אדם בריא - גם אם יש לו מראה מלא משהו,
ולא דחליל/דוגמנית
זה הבדל עצום בין זה לבין שומן חולני
אז כמה שיותר להנגיש מזון בריא,
לא לעשות עסק/לכעוס/להוציא את הטעם מהחיים עם דקדוקי אוכל
לשני הצדדים - לא לרדוף לסיים ולהקפיד על לגמור,
ולא לטרטר על 'אכלת יותר מדי' ו'תאכל משהו פחות משמין' וכאלה
ילדים נולדים עם מנגנון שובע ורעב בריא ותקין (אלא אם כן יש להם חסרים תזונתיים רציניים)
ופה אנחנו כהורים עלולים להרוס את זה
כל זמן שאת מודעת ולא הורסת (ולא דוחפת ילד בכוח להמשיך לאכול כשהוא כבר שבע)
כבר זה טוב.

לגמרי מסכימה עם מה שכתבת,
ואני גם לא הטיפוס שיעיר / לא יסכים לילד לאכול אם הוא רוצה, גם אם נראה לי שאכל הרבה,
ולחילופין - גם לא הטיפוס שירדוף אחרי ילד עם אוכל.
פשוט לא גדלתי כך
אבל בהחלט ההערה חשובה.

ותודה על התשובות המפורטות שלך, עוזר מאוד!

 

[java]

אצל משפחת בעלי - מתחננים שתאכל.
"נשאר עוד עוף, תגמרו, לא חבל?"
"הכנתי המון לחמניות, תאכלו, תאכלו עוד"
"בקושי אכלת! את לא שבעה, קחי עוד מנה"
וגם מוזגים לכל אחד מנות ע-נק-יות לצלחת...

עובדה בשטח: המשפחה שלי - רזה מאוד
המשפחה של בעלי - שמנה מאוד

מצחיק.
אצלינו עם נתונים דומים - תוצאות הפוכות.
אצל הורי מתחננים שיאכלו וכולם ציפורים.
אצל חמותי אף אחד לא נותן לך הרגשה שאת עושה טובה כשאת כוכלת - ונראים 'בהתאם', כמו שהגדרת.

לדעתי אם רודפים עם אוכל זה יכול הרבה יותר לגרום שילדים לא ירצו לאכול.

 

[מיתרי הלב]

ראשית, אני חושבת שזה מציב מראה מול העיניים, כולם יודעים שבשתיה מתוקה יש כמות גבוהה של סוכר אבל מנסים להדחיק את זה לאי שם... וכשזה מסומן אי אפשר להתעלם ולהדחיק...
שנית, לא כולם מודעים באמת לכמויות של הסוכר או השומן ( כגון בחלבה שסיפרה לי מישהי שהייתה בטוחה שזה מוצר בריא ובגלל שסומן ראתה שיש בו סוכר ושמן בכמות גבוהה).
ונוסף לכך, גם אם זה לא עוזר לצרכנים זה יעזור לחברות המזון השונות להתחיל להפחית את כמויות הסוכר והשמן הרווי.

 

[אלפי תודות]

מצחיק.
אצלינו עם נתונים דומים - תוצאות הפוכות.
אצל הורי מתחננים שיאכלו וכולם ציפורים.
אצל חמותי אף אחד לא נותן לך הרגשה שאת עושה טובה כשאת כוכלת - ונראים 'בהתאם', כמו שהגדרת.

לדעתי אם רודפים עם אוכל זה יכול הרבה יותר לגרום שילדים לא ירצו לאכול.

ולכן אני שואלת,
כי הנה, את כותבת שהנתונים דומים והתוצאה הפוכה,
וזה אומר שיש פה משהו נוסף - גנטיקה? אולי עוד דברים?
ולכן זה כ"כ מסקרן אותי

והערת אגב - לכל אחד יש את ההגדרות שלו
ואם שתינו אומרות "המון אוכל" - לא מחייב שהכוונה לאותן כמויות
כך גם להגדרה "שמנים מאוד"
אז צריך גם לקחת את זה בחשבון.

 

[שולה]

קוראת את האשכול המרתק,
והטענה שעולה פה מכמה ניקיות ממש מסקרנת אותי:
אני רואה שיש כאן כמה שכותבות על ילדים שמספיק להם תפוח והם שבעים ומרוצים,
ומולן - כאלו שמספרות על ילדים שאוכלים 3 בננות ברצף, עם תפוז ותפוח - ועדיין לא שבעים.
וכפי שאנחנו יודעים, זה לא קיים רק בילדים, אלא גם (ובעיקר) במבוגרים.
תמיד יש את אלו שצריכים לאכול יותר, ואת אלו שאוכלים מעט ושבעים.

ואני ממש מסוקרנת מהדבר הזה, ויש לי סיבה
אין לי עדיין ילדים (נשואה טרייה יחסית),
אבל רואה הבדלים משמעותיים בין המשפחה שלי לשל בעלי בנוגע לתרבות האכילה:
בשתי המשפחות יש הרבה אוכל, טעים ובשפע
מי שרוצה להתפוצץ ולהעמיס - יכול בכיף.

אבל יש הבדל אחד: אצל הורי - תאכל כמה שתרצה, אף אחד לא מכריח אותך.
לא זוכרת מעולם את אימי רודפת אחרי עם כפית ומנסה לדחוף אוכל לפה.

אצל משפחת בעלי - מתחננים שתאכל.
"נשאר עוד עוף, תגמרו, לא חבל?"
"הכנתי המון לחמניות, תאכלו, תאכלו עוד"
"בקושי אכלת! את לא שבעה, קחי עוד מנה"
וגם מוזגים לכל אחד מנות ע-נק-יות לצלחת...

עובדה בשטח: המשפחה שלי - רזה מאוד
המשפחה של בעלי - שמנה מאוד

ואני מנסה לחקור את העניין - מדעית ממש
כדי להמנע מהשמנה חלילה אצל ילדי (כמובן לא באובססיביות)
ומסקרן אותי, האם תחושת שובע קשורה ל(סוג של) האבסה, או לא, מגיל צעיר,
או שזה גם תלוי בגנטיקה ובעוד גורמים אחרים?

אשמח מאוד אם הניקיות שכתבו שהילדים שלהן שבעים ממעט או הרבה אוכל,
יספרו האם הן לחוצות על ההאכלה של הילד, כמה הן מרגילות אותו לאכול ועוד פרטים.
העניין הזה מסקרן אותי מאוד

אני ציינתי שלא שבעים אצלי גם משלוש - ארבע פרות.
יכולה לספר לך שהחמדמודות האלו נולדו פגיות, התחילו את החיים עם זונדה, המשיכו עם תחנונים עמוקים לסיים בקבוק של 15CC (זה נגמר בסוף, אחרי 40 דקות), אבל בגיל ארבעה חודשים כבר התחלנו לחשוב על דיאטה .
בקיצור, מהרגע שלמדו לפתוח את הפה, לאכול ולהנות מהאוכל - אוכלות בהנאה עצומה ומעצמם ארוחות מלאות כל טוב, שפע עצום של פרות וירקות וגם ממתקים בין השאר (רבו ביניהם בשבת האחרונה מה יותר בריא, סוכריה על מקל אדומה או חומה ).
מה זה אומר? שנותרו משקעים מהחודשים הראשונים לחייהם? לא מסתבר, יותר לכיוון של גנטיקה (איכותית ושמנמנה יש לציין).

עוד הוכחה אלו אחיות תאומות חמודות שלי, האחת רזה השניה פחות.
עם הרזה יותר היו מריבות לאינספור על כל פרוסת מלפפון, השניה פשוט לקחה בכוחות עצמה בלי צורך בשכנוע מיוחד.

 

[java]

וזה אומר שיש פה משהו נוסף - גנטיקה? אולי עוד דברים?

גנטיקה ותרבות חיים.
מה שאנחנו קוראים 'דוגמא אישית'.
(ילדים שרואים את אבא ואמא אוכלים הרבה, יאכלו גם.
ילדים שרואים אמא ציפור בד"כ ינקרו)

ואם שתינו אומרות "המון אוכל" - לא מחייב שהכוונה לאותן כמויות
כך גם להגדרה "שמנים מאוד"
אז צריך גם לקחת את זה בחשבון.

נכון,
אבל שתינו משוות את זה צד אחד מול הצד השני.
(רודפים אחרי הילדים עם אוכל יחסית לצד השני, שמנים יחסית לצד הראשון)

 

[שקדיה]

ולכן אני שואלת,
כי הנה, את כותבת שהנתונים דומים והתוצאה הפוכה,
וזה אומר שיש פה משהו נוסף - גנטיקה? אולי עוד דברים?
ולכן זה כ"כ מסקרן אותי

והערת אגב - לכל אחד יש את ההגדרות שלו
ואם שתינו אומרות "המון אוכל" - לא מחייב שהכוונה לאותן כמויות
כך גם להגדרה "שמנים מאוד"
אז צריך גם לקחת את זה בחשבון.

אני חושבת שזה גם תלוי בגיל הינקות באיך שמנגישים את האוכל לילד
אם ילד בוכה וישר מנחמים אותו באוכל/ממתק אז הוא מתרגל שאוכל זה נחמה ומכאן הדרך לאכילה רגשית קצרה
אבל אם ילד בוכה ולא על כל בכי קטן באוטומט מציעים לו ממתק ותשתוק
אז אוכל לא מתקשר אליו לנחמה ולפיצוי

 

[ariels]

הרבה מאוד מזה קשור לשיבושים במנגנון הרעב והשובע.

גדלת בבית שצריך בו "לגמור מהצלחת"? בינגו.
זה אומר שמגיל 0 גדלת עם מנגנון רעב ושובע משובש.

שיכנעת את הילדים לגמור את האוכל? כנ"ל.

 

[ariels]

ולגבי "שבעים מתפוח" -
מצדי שיאכלו גם 3 בננות, תפוז, ו-4 תפוחים. זה לא שיש הגבלה.

 

[קצרה]

ולגבי "שבעים מתפוח" -
מצדי שיאכלו גם 3 בננות, תפוז, ו-4 תפוחים. זה לא שיש הגבלה.

3 בננות תפוז ו-4 תפוחים = 11 מנות פחמימה (!!) רובה סוכר זמין שמזניקה את כמויות הסוכר.
גם אכול דבש הרבה....
בפירות יש הרבה ויטמינים וחומרים חשובים - אבל בל נטעה - הם עמוסים בסוכר. ולהפריז בהם זה גרוע מאד מבחינה תזונתית.

מבחינה תזונתית יש חשיבות לספק את כל אבות המזון ואם הולכים על בריא - אז ילד שרעב אחרי שקיבל תפוח אולי צריך עכשיו גבינה או משהו אחר לאיזון....

 

[shira bira]

מבחינה תזונתית יש חשיבות לספק את כל אבות המזון ואם הולכים על בריא - אז ילד שרעב אחרי שקיבל תפוח אולי צריך עכשיו גבינה או משהו אחר לאיזון....

אבל מדברים על ארוחות בינים. לא על ארוחה עיקרית שאמורה לכלול את כל אבות המזון.
ומי ששבע מפרי וגבינה בארוחת בינים או פרי ופחמימה אדרבה ואדרבה.

 

[ariels]

3 בננות תפוז ו-4 תפוחים = 11 מנות פחמימה (!!) רובה סוכר זמין שמזניקה את כמויות הסוכר.
גם אכול דבש הרבה....
בפירות יש הרבה ויטמינים וחומרים חשובים - אבל בל נטעה - הם עמוסים בסוכר. ולהפריז בהם זה גרוע מאד מבחינה תזונתית.

מבחינה תזונתית יש חשיבות לספק את כל אבות המזון ואם הולכים על בריא - אז ילד שרעב אחרי שקיבל תפוח אולי צריך עכשיו גבינה או משהו אחר לאיזון....

א.
נתתי מקרה תיאורטי בהגזמה, התכוונתי לומר שאף אחד לא מגביל אותם.
הילדים שלי אוכלים בד"כ 2-3 פירות בארוחת ביניים.
יש בבית גם שפע שקדים ואגוזים,
ומי שרוצה יכול למרוח לו פריכית עם ממרח בריא כלשהו.

ב.
יש הבדל ענק בין דבש ותפוח.
דבש = סוכר זמין שנספג במהירות ומקפיץ את רמות הגלוקוז בדם.
תפוח = סוכר שמתפרק לאורך זמן (הפרי לא מתעכל תוך דקה, אלא סביבות חצי שעה עד שעה)

ג.
כל הנושא של מדידת סוכר זמין\אינדקס גליקמי מאוד מבלבל, כי המדידות מתייחסות ל-50 גר' פחמימות.
בתפוח קטן (ששוקל לצורך העניין 100 גר') אין 100 גר' פחמימות, אלא בערך 10 גר'.
ויש בו גם הרבה נוזלים וסיבים תזונתיים, שמאיטים את פירוק הפחמימה, ומורידים ערך גליקמי.
מה גם שלכל זן תפוחים יש ערך גליקמי אחר, ולא רק זה - פירות שגדלו במקומות שונים בעולם הם בעלי אינדקס גליקמי שונה. גם מידת הבשלות של הפרי משפיעה על הערך הגליקמי.
בקיצור, זה ממש לא מדע מדוייק.

אפילו בבננה, שנחשבת פרי פחמימתי למדי יש רק 20 גר' פחמימות.

(ב-100 גר' בייגלה יש 65 גר' פחמימות)

ד.
אני לא חושבת ש-5-6 מנות פרי ביום זו הפרזה.
(בבוקר - שייק ירוק, במוסדות הלימוד - ארוחת פרי בצהרים, אחה"צ - פירות בבית).
אל תשכחי שמדובר בילדים שאוכלים הרבה דגנים מלאים, הרבה ירקות, בקושי נוגעים בסוכר (נכון שמקבלים ממתקים במוסדות החינוך, ימי הולדת וכו', אבל בבית אין סוכר).
מקווה שהגישה שלי יותר ברורה לך עכשיו.