אני קוראת את האשכול הזה כהרפיית השכבה,
מצדיקה בליבי את כל הנאמר,
גם אני לא מבינה את האנשים שעליהם הכתוב נאמר,
מעולם לא שלחתי את ילדיי לבד לגן, ולא נתתי להם מיני חלק מהסכנות כאן.
אבל..
אני קוראת פה תגובות של אנשים וקצת אני רוצה לתת לכם מהצד השני של המטבע:
יש לי ילד בן שנתיים ושמונה, פעם כבר כתבתי עליו פה.
הוא ילד שלא שמע עד גיל שנתיים+ ולא ידענו.
בנוסף היה לו פוליפ גדול באף שמנע ממנו להכניס מספיק חמצן, וגם לא ידענו.
רק ידענו שהוא ילד קשה.
היה לי קשה. מאד.
אני לא יודעת אם לפרט, אבל אני רוצה לכתוב כדי שאולי לא כ"כ תשפטו כל מקרה שאתם רואים,
תנסו לראות אם יש עוד צדדים למטבע.
המעבר שלו מהנקה לבקבוק, לקח זמן הוא היה נחנק המון, בדקנו לשון קשורה אמרו שלא כדאי לחתוך כי היא רק מעט קשורה, המעבר לאוכל מוצק לקח זמן, וגם אחרי שלמד לאכול לא אהב כמעט שום דבר,
הייתי מכינה לו פירה, לא רוצה, עוף, לא רוצה, ביצה לא רוצה, פתיתים, לא, אורז לא, תפו"א מבושל מתובל-כן, תפו"א מבושל בתיבול פשוט- לא. לחם עם שוקולד- לא, לחם עם דברים אחרים-לא.
רק גבינה עם זיתים, לחם עם סחוג, לחם עם טונה, וקציצות. גם את מה שאהב, לפעמים הוא לא רצה והיה זורק ולוקח מהארון ביסלי,
הייתי מכינה לו ארבע פעמים ארוחה אחת כל פעם משהו אחר והיה זורק ולוקח ביסלי,
עד שהתייאשתי הסכמתי לו.
באותו זמן היה לי כ"כ קשה איתו שרציתי הפסקה, ואז גיליתי שאני בהריון.
הייתי יורדת איתו בבוקר לקחת את הגדול שלי להסעה לגן, הוא לא הסכים לתת לי יד, בשום פנים.
טוב, גם אני בשום פנים לא מסכימה לתת לו להתקרב לכביש כשאנו מחכים להסעה אז אני תופסת אותו והוא בוכה ומתפתל להשתחרר מידי הלופתת אותו, עד שהגדול עלה להסעה ואז הייתי משחררת אותו ורצה אחריו למקום שליבו חפץ, בשום פנים ואופן הילד לא הסכים לתת יד אם הייתי מכריחה אותו, היה משטח על הרצפה ומפיל את עצמו למטה בכל רגע, עד שהייתי מתייאשת, רצה אחריו וכשהגיע הזמן לעלות הביתה, הייתי מרימה אותו בכח בעודו מתפתל עד שעולה הביתה קומה שלישית, ומפילה אותו על הספה. מהכובד. הוא היה מכביד את משקלו בשביל לשחרר עצמו ממני.
התיאור הזה נמשך עד גיל שנתיים וחצי בכל מיני מקומות, לא רק בהסעה, בשום פנים הוא לא הסכים לתת יד, הייתי חייבת ללכת איתו עם עגלת תאומים אפילו לחמש דקות, כי הוא היה בורח לכביש. ואיזה בכיות בעגלה, עד שלפעמים שחררתי אותו,
ויש לו קצב משלו,
הוא לא יתקדם עד שאני אתקדם, (עד היום קורה לפעמים) אז אני הולכת קצת ורצה אחורה לראות שהוא אחרי ומקדמת טיפה ורצה אחור כך הלוך ושוב הלוך ושוב.
מה שקרה שיום אחד הוא התקרב לכביש, לא ירד, אני הייתי באמצע לחזור חזרה להביא אותו, מרחק של כחמש מטר,
איזה צעקות חטפתי, אשה אחת, צורחת עלי: איך הוא מתקרב לכביש ואיזו חסרת אחריות אני, ואיך אני לא מחזיקה לו יד ליד הכביש, והעיקר הדתיים האלו מביאים ילדים ולא יודעים לגדל אותם וכו'
נראה לכם שאני יכולה להסביר לה את כל קורות חיי וחייו?
ולנדנדה הוא היה מתקרב 10 פעמים בגינה, הייתי רצה אליו כל פעם ומצילה אותו ברגע האחרון, כי פעם רציתי לבדוק אולי סוף סוף הוא יקבל שכל, (היום הוא כבר קיבל ב"ה) הוא בכלל לא היה מסתכל עליה, ויש לי עוד תינוק איתי לשמור עליו.
כתבתי רק חלק קטן מהקורות איתו אין לי כח לכתוב הכל, זה ארוך מאד, אבל כדי שתבינו שלפעמים זה לא הורים חסרי אחריות, לפעמים תחכו רק טיפה, אולי תראו משהו אחר.
כי אני חטפתי הרבה הערות, בעיקר על זה שאני לא נותנת לו יד, אבל אם תנסו להבין, ואולי להאיר במבט פחות ביקורתי, אולי תקבלו הסבר, שייתן לכם להבין מעט יותר.