הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
פרק כ"ח
הלילה סוער, מרעיד את חלומותיי. הגלים שוצפים, מאיימים להטביע, כמו תמיד. כנראה שקצת התרגלתי, כי זה כבר פחות מפחיד. אבל עדיין, הלב דופק מאתיים קמ"ש. כולי רטובה ממים מלוחים ומזיעה קרה. עוצמת עיניים. מייחלת למשהו שיקרה. הרי לא ייתכן שכך זה יימשך לנצח. גרוני ניחר מלבקש, להתחנן. נמאס לי כבר להילחם בגלים. כמעט והרמתי ידיים.
אבל כנראה, אבא שבשמיים עונה גם כשאין כוח לבקש. משהו חדש נולד. פיסה קטנה של אי מבטיח, נוצץ וקסום. כורסא רכה ומפנקת, עץ דקל סוכך, אוויר ונוף שאין כמותם בעולם.
חותרת אליו בידיים חשופות, מותשות. בנשימה עצורה. חייבת לבדוק שזה אמתי. שזו לא פטה מורגנה מעצבנת. עוד רגע אחד וכבר הייתי שם ממששת את החול הזהוב, טובעת בכורסא רכה. נושמת אוויר צלול. כמה זמן כבר לא נשמתי ככה. כמעט לא נשמתי בכלל.
רגע לפני שאני מתמכרת סופית, אני נזכרת. חייבת לוודא שהם באמת לא כאן. הופכת את הכורסא מנסה לאתר כיסים סמויים. מערבלת חול וחופרת קצת. אולי הם טמונים. אבל לא. ידי ריקות, מאובקות. הלב רוקד, שועט לפסגות. מתחשק לי לצעוק, לשאוג. לרקוד באושר.
מבינה פתאום איך הצלחתי לנשום בחופשיות. בלי דאגות. להרגיש שוב ילדה בת שמונה עשרה קלילה וחופשיה. בלי דאגות העולם כולו על כתפיה. אולי ככה מרגיש אסיר משוחרר, אני מצטמררת מההשוואה. יודעת בכאב, עד כמה היא נכונה. אבל, זהו. כנראה שהגאולה הגיע.
אתם שומעים? אתם שמרגישים חכמים מכולם, יודעים לאבחן, לבנות תאוריות. לשנות לאנשים את החיים. זהו, הגעתי למקום המושלם שלי. הנוצץ. מלא אור, יופי ושחרור אדיר. ואין בו, אין בו אפילו כדור אחד.
הרגליים שלי קופצות. הראש מסתחרר מהקצב. כבר לא נושמת מרוב אושר. לא יכולה לתאר במילים. הן קטנות מדי. לא יכולה לבטא בשירים. הם לא מספיק עוצמתיים. רוצה לצרוח. מפחדת להרוס את האידיליה. שלא יתפוגג לי פתאום. שלא ייהרס. למודת מלחמות שכמותי. ספוגת אכזבות.
לוקחת עוד נשימה עמוקה. מהר. לפני שיתפוגג. כמה יפים החיים. כמה. מהיום אדע להעריך כל רגע ושניה של חיים רגילים. אני מבטיחה לעצמי, לבוראי ולעולם כולו. אני יודעת, אבאלה, שהכול רק ניסיונות. רצית לראות אותי עומדת בהם. ועכשיו, אפשר להמשיך הלאה אל החיים הטובים.
מנסה לשקלל מה זה אומר. ואיך ייראו באמת החיים. אולי אני צריכה לברך הגומל. צריך לשאול את אבא. עוד מעט. מותחת רגליים , פורשת ידיים. ציפור שיר מלחינה לי שיר חדש. השמש צוחקת. כמה יפים החיים.
"בוקר טוב, אפרתי" קול עדין וחמים רפרף מעלי. "בואי, מאמאלה. קומי, תתארגני. נאכל ארוחת בוקר ונדבר בנחת".
מתהפכת לצד השני, מתחפרת בשמיכה. לא. אני לא אתן לחלום הזה לחמוק ממני. הוא חשוב מדי. בשביל העתיד, בשביל ההווה. בשביל החיים החדשים שמבצבצים. אי אפשר לגדוע אותם ככה. אגרופים נקמצו בהחלטיות מתחת לפוך. ועיניי הנאמנות המשיכו לדבוק בשרידי חלום.
האנחה של סבתא מפוררת לי עוד כמה שרידים. אני אוטמת אוזניים. אחר כך אתנצל, אסביר. עכשיו זו מלחמת החיים. לא יכולה, לא רוצה להפסיק.
מרגישה גאה בעצמי. מתי לאחרונה נלחמת ככה בעיקשות ודבקות במטרה? מתי בכלל היו לך מטרות? כבר חצי שנה שאין לך את המילה הזו בלכסיקון. והנה, החיים חוזרים אלי. לא יודעת מה לעשות איתם. רוצה רק לחבק, למשש את הדופק. להרגיש אותם.
עוצמת עיניים, מתעקשת לשחזר את החלום. מנסה למצוא דרך להגשים אותו. כבר לא אכפת לי מכלום. לא מהרופא ולא מכל מי שמסכים אתו. אני אוכיח לכולם. אראה להם שאני מסתדרת יופי בלי הסימום המיותר הזה! המילים של רותי צפות מולי. למה לא שמעתי לה? לא שכנעתי את אמא? למה הסכמתי ככה להיכנע בשקט? 'פעם הבאה תעצרי שניה ותקשיבי לי' אני שומעת את קולה מהדהד בתוכי. 'בשביל מה יש חברות? למה את לא סומכת עלי?' רק עכשיו אני מצליחה להרגיש את הכאב שלה, את העלבון והפגיעה. את המבטים המוטרדים שהיא משגרת אלי בכול הזדמנות. אני חייבת לרוץ אליה. להתנצל.
סבתא מחייכת אלי מהשולחן במטבח. ארוחת בוקר מושלמת ומפנקת מחכה לי שם. אבל אין לי זמן. "אני חייבת לצאת" אני מסבירה לה תוך כדי התארגנות.
"עכשיו?" היא נועצת בי מבט משתומם. "קודם כל, לא יוצאים מהבית בלי ארוחת בוקר. אין על מה לדבר. ואני רוצה שתמדדי חום. נראה איך את מרגישה. ואז נראה".
אני מחניקה אנחה. אבל סבתא לא משאירה ברירה. מגישה לי נטלה ומגבת. מתיישבת מולי בחיוך שליו. לא ממהר לכלום. בוחנת את תנועותיי המהירות. אני בולעת במהירות, לחם, חביתה וסלט טרי. "לאן את ממהרת?" היא שואלת בשקט.
"לסמינר. יש לנו עכשיו עומס לימודים. אני חייבת להספיק להגיע בזמן". מנסה להשתיק את הקול המלגלג בתוכי. מספר לי כמה שקר טמון במשפט אחד. אני חייבת את זה בשביל להציל את עצמי. אני מסבירה לו במהירות. חייבת לקבוע עובדות בשטח. להוכיח לכולם שהייתה פה טעות מצערת, כושלת. וזהו, זורמים הלאה. אולי אפילו אוותר על תביעה בגין רשלנות רפואית. העיקר להתקדם. לא להתעסק בעבר הכואב, כשהווה והעתיד נוצצים כל כך.
אני מברכת. נושקת לסבתא. ממלמלת כמה מילים ויוצאת. בורחת מעיניה המבינות מדי.
שער הסמינר מעולם לא היה קורץ כל כך. באיחור קטן, אני קולטת שאין לי תיק וציוד. אבל לא נורא, עצם זה שאני מגיעה לפני עשר בבוקר זו כבר נקודה לטובתי. כמעט מרחפת מרוב אושר. מתבלבלת וטועה מיליון פעם בין המסדרונות המתעקלים. איך אפשר לראות את הדרך כשהעיניים מסומאות מדמעות התרגשות והלב כבר לא מכיל את עוצמת הרגע?
שניה לפני הצלצול של השיעור השלישי, אני נוחתת סוף סוף. שולחת חיוך ענק לרותי. חיוך של מנצחים.
היא בוהה בי בעיניים פעורות. "הכול בסדר?".
"הרבה יותר מבסדר" אני עונה לה בעליצות. "את לא מבינה מה גיליתי. אני חייבת לדבר אתך. הרגע. עכשיו!"
עיניה ניצתות בסקרנות. "אני חייבת לשמוע! אבל... עוד שניה רובינשטיין פה". ממוסדת שכמותה.
"לכן בדיוק אנחנו זזות הרגע לחצר האחורית" אני מסבירה לה.
"לאיפה בדיוק את חייבת ללכת?" אוי, לא. העיניים שלי ננעצות ברותי. מאשימות. היית חייבת להתעקש להישאר פה? מה כבר בקשתי ממך?
"ואני שמחה לראות אותך כאן, אפרת אפל" ממשיכה בורנשטיין. "הרבה זמן לא זכיתי לראות אותך בשעה כה מוקדמת. שמחה שאת לוקחת את עצמך בידיים. זה נותן תקווה לגבי ההמשך". אני לא סובלת את החיוכים המהונדסים שלה. מסתפקת בהנהון קלוש.
ברגע שהיא פוסעת לכיוון הכיתה, אני תופסת את רותי ודוחפת אותה קדימה. מהר. לפני שהגברת תבין מה קורה, אנחנו כבר לא נהיה פה.
"את לא נורמלית" רותי מנערת אותי. הזעם שלה מבצבץ מכל מילה.
"הנה, הגעת בדיוק לנקודה" אני מבשרת לה כשאנחנו צונחות על הדשא הלח. "ואין לך מושג עד כמה את צודקת".
פרק כ"ח
הלילה סוער, מרעיד את חלומותיי. הגלים שוצפים, מאיימים להטביע, כמו תמיד. כנראה שקצת התרגלתי, כי זה כבר פחות מפחיד. אבל עדיין, הלב דופק מאתיים קמ"ש. כולי רטובה ממים מלוחים ומזיעה קרה. עוצמת עיניים. מייחלת למשהו שיקרה. הרי לא ייתכן שכך זה יימשך לנצח. גרוני ניחר מלבקש, להתחנן. נמאס לי כבר להילחם בגלים. כמעט והרמתי ידיים.
אבל כנראה, אבא שבשמיים עונה גם כשאין כוח לבקש. משהו חדש נולד. פיסה קטנה של אי מבטיח, נוצץ וקסום. כורסא רכה ומפנקת, עץ דקל סוכך, אוויר ונוף שאין כמותם בעולם.
חותרת אליו בידיים חשופות, מותשות. בנשימה עצורה. חייבת לבדוק שזה אמתי. שזו לא פטה מורגנה מעצבנת. עוד רגע אחד וכבר הייתי שם ממששת את החול הזהוב, טובעת בכורסא רכה. נושמת אוויר צלול. כמה זמן כבר לא נשמתי ככה. כמעט לא נשמתי בכלל.
רגע לפני שאני מתמכרת סופית, אני נזכרת. חייבת לוודא שהם באמת לא כאן. הופכת את הכורסא מנסה לאתר כיסים סמויים. מערבלת חול וחופרת קצת. אולי הם טמונים. אבל לא. ידי ריקות, מאובקות. הלב רוקד, שועט לפסגות. מתחשק לי לצעוק, לשאוג. לרקוד באושר.
מבינה פתאום איך הצלחתי לנשום בחופשיות. בלי דאגות. להרגיש שוב ילדה בת שמונה עשרה קלילה וחופשיה. בלי דאגות העולם כולו על כתפיה. אולי ככה מרגיש אסיר משוחרר, אני מצטמררת מההשוואה. יודעת בכאב, עד כמה היא נכונה. אבל, זהו. כנראה שהגאולה הגיע.
אתם שומעים? אתם שמרגישים חכמים מכולם, יודעים לאבחן, לבנות תאוריות. לשנות לאנשים את החיים. זהו, הגעתי למקום המושלם שלי. הנוצץ. מלא אור, יופי ושחרור אדיר. ואין בו, אין בו אפילו כדור אחד.
הרגליים שלי קופצות. הראש מסתחרר מהקצב. כבר לא נושמת מרוב אושר. לא יכולה לתאר במילים. הן קטנות מדי. לא יכולה לבטא בשירים. הם לא מספיק עוצמתיים. רוצה לצרוח. מפחדת להרוס את האידיליה. שלא יתפוגג לי פתאום. שלא ייהרס. למודת מלחמות שכמותי. ספוגת אכזבות.
לוקחת עוד נשימה עמוקה. מהר. לפני שיתפוגג. כמה יפים החיים. כמה. מהיום אדע להעריך כל רגע ושניה של חיים רגילים. אני מבטיחה לעצמי, לבוראי ולעולם כולו. אני יודעת, אבאלה, שהכול רק ניסיונות. רצית לראות אותי עומדת בהם. ועכשיו, אפשר להמשיך הלאה אל החיים הטובים.
מנסה לשקלל מה זה אומר. ואיך ייראו באמת החיים. אולי אני צריכה לברך הגומל. צריך לשאול את אבא. עוד מעט. מותחת רגליים , פורשת ידיים. ציפור שיר מלחינה לי שיר חדש. השמש צוחקת. כמה יפים החיים.
"בוקר טוב, אפרתי" קול עדין וחמים רפרף מעלי. "בואי, מאמאלה. קומי, תתארגני. נאכל ארוחת בוקר ונדבר בנחת".
מתהפכת לצד השני, מתחפרת בשמיכה. לא. אני לא אתן לחלום הזה לחמוק ממני. הוא חשוב מדי. בשביל העתיד, בשביל ההווה. בשביל החיים החדשים שמבצבצים. אי אפשר לגדוע אותם ככה. אגרופים נקמצו בהחלטיות מתחת לפוך. ועיניי הנאמנות המשיכו לדבוק בשרידי חלום.
האנחה של סבתא מפוררת לי עוד כמה שרידים. אני אוטמת אוזניים. אחר כך אתנצל, אסביר. עכשיו זו מלחמת החיים. לא יכולה, לא רוצה להפסיק.
מרגישה גאה בעצמי. מתי לאחרונה נלחמת ככה בעיקשות ודבקות במטרה? מתי בכלל היו לך מטרות? כבר חצי שנה שאין לך את המילה הזו בלכסיקון. והנה, החיים חוזרים אלי. לא יודעת מה לעשות איתם. רוצה רק לחבק, למשש את הדופק. להרגיש אותם.
עוצמת עיניים, מתעקשת לשחזר את החלום. מנסה למצוא דרך להגשים אותו. כבר לא אכפת לי מכלום. לא מהרופא ולא מכל מי שמסכים אתו. אני אוכיח לכולם. אראה להם שאני מסתדרת יופי בלי הסימום המיותר הזה! המילים של רותי צפות מולי. למה לא שמעתי לה? לא שכנעתי את אמא? למה הסכמתי ככה להיכנע בשקט? 'פעם הבאה תעצרי שניה ותקשיבי לי' אני שומעת את קולה מהדהד בתוכי. 'בשביל מה יש חברות? למה את לא סומכת עלי?' רק עכשיו אני מצליחה להרגיש את הכאב שלה, את העלבון והפגיעה. את המבטים המוטרדים שהיא משגרת אלי בכול הזדמנות. אני חייבת לרוץ אליה. להתנצל.
סבתא מחייכת אלי מהשולחן במטבח. ארוחת בוקר מושלמת ומפנקת מחכה לי שם. אבל אין לי זמן. "אני חייבת לצאת" אני מסבירה לה תוך כדי התארגנות.
"עכשיו?" היא נועצת בי מבט משתומם. "קודם כל, לא יוצאים מהבית בלי ארוחת בוקר. אין על מה לדבר. ואני רוצה שתמדדי חום. נראה איך את מרגישה. ואז נראה".
אני מחניקה אנחה. אבל סבתא לא משאירה ברירה. מגישה לי נטלה ומגבת. מתיישבת מולי בחיוך שליו. לא ממהר לכלום. בוחנת את תנועותיי המהירות. אני בולעת במהירות, לחם, חביתה וסלט טרי. "לאן את ממהרת?" היא שואלת בשקט.
"לסמינר. יש לנו עכשיו עומס לימודים. אני חייבת להספיק להגיע בזמן". מנסה להשתיק את הקול המלגלג בתוכי. מספר לי כמה שקר טמון במשפט אחד. אני חייבת את זה בשביל להציל את עצמי. אני מסבירה לו במהירות. חייבת לקבוע עובדות בשטח. להוכיח לכולם שהייתה פה טעות מצערת, כושלת. וזהו, זורמים הלאה. אולי אפילו אוותר על תביעה בגין רשלנות רפואית. העיקר להתקדם. לא להתעסק בעבר הכואב, כשהווה והעתיד נוצצים כל כך.
אני מברכת. נושקת לסבתא. ממלמלת כמה מילים ויוצאת. בורחת מעיניה המבינות מדי.
שער הסמינר מעולם לא היה קורץ כל כך. באיחור קטן, אני קולטת שאין לי תיק וציוד. אבל לא נורא, עצם זה שאני מגיעה לפני עשר בבוקר זו כבר נקודה לטובתי. כמעט מרחפת מרוב אושר. מתבלבלת וטועה מיליון פעם בין המסדרונות המתעקלים. איך אפשר לראות את הדרך כשהעיניים מסומאות מדמעות התרגשות והלב כבר לא מכיל את עוצמת הרגע?
שניה לפני הצלצול של השיעור השלישי, אני נוחתת סוף סוף. שולחת חיוך ענק לרותי. חיוך של מנצחים.
היא בוהה בי בעיניים פעורות. "הכול בסדר?".
"הרבה יותר מבסדר" אני עונה לה בעליצות. "את לא מבינה מה גיליתי. אני חייבת לדבר אתך. הרגע. עכשיו!"
עיניה ניצתות בסקרנות. "אני חייבת לשמוע! אבל... עוד שניה רובינשטיין פה". ממוסדת שכמותה.
"לכן בדיוק אנחנו זזות הרגע לחצר האחורית" אני מסבירה לה.
"לאיפה בדיוק את חייבת ללכת?" אוי, לא. העיניים שלי ננעצות ברותי. מאשימות. היית חייבת להתעקש להישאר פה? מה כבר בקשתי ממך?
"ואני שמחה לראות אותך כאן, אפרת אפל" ממשיכה בורנשטיין. "הרבה זמן לא זכיתי לראות אותך בשעה כה מוקדמת. שמחה שאת לוקחת את עצמך בידיים. זה נותן תקווה לגבי ההמשך". אני לא סובלת את החיוכים המהונדסים שלה. מסתפקת בהנהון קלוש.
ברגע שהיא פוסעת לכיוון הכיתה, אני תופסת את רותי ודוחפת אותה קדימה. מהר. לפני שהגברת תבין מה קורה, אנחנו כבר לא נהיה פה.
"את לא נורמלית" רותי מנערת אותי. הזעם שלה מבצבץ מכל מילה.
"הנה, הגעת בדיוק לנקודה" אני מבשרת לה כשאנחנו צונחות על הדשא הלח. "ואין לך מושג עד כמה את צודקת".
