הנושאים החמים
הנושאים החמים
אדם בלבוש מרופט ישב על ספסל מוצל המונח לצד עץ מרובה עלים וקרקש בכלי שבור, נתנאל הלל נרכן לעברו ונתן לו שטר של עשרים שקלים.
"תהיה בריא", איחל לאיש, שלבושו נראה סותר באופן מפתיע את עיניו הצלולות המנצנצות בערנות.
"שב כאן רגע", ביקש הלה, אוחז את השטר בהערכה, "אני רוצה לומר לך משהו".
נתנאל הלל נענה לבקשה והתיישב, "אני, איך שאני נראה לך, אני לא ככה באמת, המדינה הובילה אותי למקום הזה", אמר האיש, "כלפי חוץ המדינה נראית נדיבה ומתפקדת, אבל האמת היא שיש פערים גדולים בין עניים לעשירים, אם אתה לא עשיר ואתה נופל – אין מי שירים אותך. אתה צריך להיות תמיד חזק. לאנשים כמוני אין אופק מבטיח".
נתנאל הלל שתק לרגע ארוך, "אולי אינך מעודכן, אבל האנרכיה פתחה אפשרויות רבות לאזרח הפשוט, כל אדם שרוצה להתנדב או לפתח את הכשרונות שלו זוכה לתקציבים ולסיוע נכבד", אמר, "האם פנית למשרד לפיתוח האזרח?"
"שמעתי על האנרכיה, תקופה מסוימת זה עבד, אבל מאז שהשלטון חזר לקדמותו הכל נעשה בירוקרטי, אני לא מוצא את עצמי מתנהל מול אנשי ממשל מעונבים שרואים בי מטרד, אני איש של חופש, אני לא איש של אנשים".
"איך קוראים לך?"
"מנחם".
"נעים מאוד, שמי נתי".
"נעים גם לי, אני לא רוצה להטריד אותך, נתי. רק רציתי לספר לך מה עובר איש כמוני".
נתנאל הלל סקר אותו, "אני רוצה להבין יותר", אמר, "ואתה לא מטריד אותי. חשוב לי להבין מה מפריע לך להתקדם?"
האיש השתעל קלות, "אני אזרח, אין לי דירה, אין לי עבודה, צריך לאסוף כסף בשביל להתקיים, אין לי אופק, אני לא יכול לחיות חיים ראויים, לא משנה אם יש משרד לפיתוח האזרח או אין, לי זה לא יעזור".
"למה?"
"בגלל שאני סוחב איתי סיפור חיים מורכב, נתי. אדם כמוני בורח לחיים לא נורמטיביים כי זה מה שהוא יודע. אף אחד לא מסתכל עלי במדינה. אף אחד!! אתה שומע? אדם לאדם זאב. אף אחד לא חושב שאני צריך שיקום. השיקום של ביטוח לאומי זה בדיחה, שולחים אותי לעבוד במפעל תמורת כמה שקלים לחודש. אף אחד לא יודע לתת לאנשים כמוני שיקום. אני צריך טיפול כללי, גם נפשי גם רגשי גם כלכלי גם חברתי. מגיע לי להיות כאחד האדם, ולא להיות מתויג כאדם בעייתי.
אני לא יודע כלום, מרגיש זר ומוזר בעולם. מרגיש לא שייך למרקם החברתי. כולם פה הולכים, מטיילים, מתלבשים טוב, נהנים לתקשר עם הזולת, ורק אני חי בשוליים של החיים. אין לי מכרים וחברים, אין לי קורת גג, אין לי אף אחד לאהוב. אני חי כאן ברחוב, אנשים מקשיבים לי לפעמים, אבל אני רואה בעיניים שלהם שהם רוצים שאסיים לדבר כדי שהם יוכלו ללכת לקנות קפה ולצחוק עם אנשים ברמה שלהם. אנשים כמוני צריכים לצפות בחיים של אחרים מהצד כמו שצופים בהצגה, אבל אנחנו לא יכולים ליטול חלק בהצגה הזו".
נתי הקשיב לאיש בעודו סוקר את הרחוב הרחב שהיה שקט למדי, צמרות העצים נעו בהדר שקט האופייני לשעת בוקר זו, ממרחק מה הבחין בבניין של בית המשפט המחוזי, מולו בית קפה הומה אדם, למען האמת הוא מעולם לא נתקל באדם כזה, כמו מנחם, היושב על ספסל עם לבוש מרופט ומספר בכנות מדהימה על העובר עליו.
מבלי משים, אמר, "אתה יודע, למשיח קוראים מנחם".
האיש צחק צחוק ספונטני והשפיל את פניו לעבר הכלי שבידו, כרוצה לבחון כמה מטבעות יש בו. "אולי אני המשיח? אפשרות הכי דפוקה לומר לאדם במצבי". ענה לו לאחר שתיקת מבוכה, "רק זה חסר לי, עם כל הצרות שיש לי, גם להכניס לי את המחשבה שאני משיח".
נתנאל הלל חייך מבלי משים, "אתה באמת משיח, מנחם, וגם אני משיח, כל יהודי נחשב משיח", אמר, "לכל אחד מאיתנו יש שליחות, גם לך. כל אדם מגיע לאן שמגיע כדי שיוכל לאסוף את עצמו ואת נקודת המשיח שלו ודרכה להאיר את העולם".
"מילים גבוהות אני לא מחבב", רטן האיש, "הייתה לי פעם הוצאה לאור, כתבתי והוצאתי ספרים לאור, הארתי כבר את העולם, אני הוגה דעות, וזה מה שנשאר ממני... נכנסתי לחובות כי רציתי להגיע רחוק... אם אתה נופל אתה נופל, ואין מי שירים אותך, כי העולם מחייך רק למוצלחים. אבל אני מכבד אותך, אתה יודע? כל אדם צריך ללמוד להקשיב לזולת".
נתנאל הלל קם ממקומו, "שמחתי לדבר איתך".
"וגם אתה הקשבת לי, אתה נראה לי אדם טוב", המשיך האיש לומר, "אולי תוכל לתת לי את מספר הטלפון שלך?"
נתנאל הלל היסס לרגע, ואז החליט שזה בסדר. הוא רשם לאיש את מספר הטלפון בפנקס קטן שהוא הגיש לו ונפרד ממנו לשלום.
כשהתחיל להתקדם הלאה, הביט לאחור לראות את האיש על הספסל, וגילה שהספסל ריק.
האם הכל היה דמיון? או שמא האיש הזה נשלח לעקוב אחריו?
מחשבות רבות החלו להתרוצץ במוחו, כמו בכל פעם, הוא חש שמישהו רודף אותו, הוא עמד לרגע, נושם עמוקות ומשכנע את עצמו שהכל בסדר. דווקא מכיוון שהאיש היה כל כך אותנטי ואמיתי, ושום שחקן לא יכול לזייף את המילים וההבעה שלו.
הוא הגיע קרוב למשרדים הממשלתיים ואמר לעצמו שהגיע הזמן להתקשר לאבנר חסון, לומר לו שהוא נמצא קרוב ושהוא רוצה להיכנס לשוחח איתו.
אבנר חסון ענה לו מיד, הקשיב לו ואמר שישלח מישהו להכניס אותו פנימה.
נתנאל הלל שם לב שהוא לא היה נשמע מופתע כשהודיע על בואו והוא שאל את עצמו מה כבר השב"כ יודע עליו ועד כמה.
"תהיה בריא", איחל לאיש, שלבושו נראה סותר באופן מפתיע את עיניו הצלולות המנצנצות בערנות.
"שב כאן רגע", ביקש הלה, אוחז את השטר בהערכה, "אני רוצה לומר לך משהו".
נתנאל הלל נענה לבקשה והתיישב, "אני, איך שאני נראה לך, אני לא ככה באמת, המדינה הובילה אותי למקום הזה", אמר האיש, "כלפי חוץ המדינה נראית נדיבה ומתפקדת, אבל האמת היא שיש פערים גדולים בין עניים לעשירים, אם אתה לא עשיר ואתה נופל – אין מי שירים אותך. אתה צריך להיות תמיד חזק. לאנשים כמוני אין אופק מבטיח".
נתנאל הלל שתק לרגע ארוך, "אולי אינך מעודכן, אבל האנרכיה פתחה אפשרויות רבות לאזרח הפשוט, כל אדם שרוצה להתנדב או לפתח את הכשרונות שלו זוכה לתקציבים ולסיוע נכבד", אמר, "האם פנית למשרד לפיתוח האזרח?"
"שמעתי על האנרכיה, תקופה מסוימת זה עבד, אבל מאז שהשלטון חזר לקדמותו הכל נעשה בירוקרטי, אני לא מוצא את עצמי מתנהל מול אנשי ממשל מעונבים שרואים בי מטרד, אני איש של חופש, אני לא איש של אנשים".
"איך קוראים לך?"
"מנחם".
"נעים מאוד, שמי נתי".
"נעים גם לי, אני לא רוצה להטריד אותך, נתי. רק רציתי לספר לך מה עובר איש כמוני".
נתנאל הלל סקר אותו, "אני רוצה להבין יותר", אמר, "ואתה לא מטריד אותי. חשוב לי להבין מה מפריע לך להתקדם?"
האיש השתעל קלות, "אני אזרח, אין לי דירה, אין לי עבודה, צריך לאסוף כסף בשביל להתקיים, אין לי אופק, אני לא יכול לחיות חיים ראויים, לא משנה אם יש משרד לפיתוח האזרח או אין, לי זה לא יעזור".
"למה?"
"בגלל שאני סוחב איתי סיפור חיים מורכב, נתי. אדם כמוני בורח לחיים לא נורמטיביים כי זה מה שהוא יודע. אף אחד לא מסתכל עלי במדינה. אף אחד!! אתה שומע? אדם לאדם זאב. אף אחד לא חושב שאני צריך שיקום. השיקום של ביטוח לאומי זה בדיחה, שולחים אותי לעבוד במפעל תמורת כמה שקלים לחודש. אף אחד לא יודע לתת לאנשים כמוני שיקום. אני צריך טיפול כללי, גם נפשי גם רגשי גם כלכלי גם חברתי. מגיע לי להיות כאחד האדם, ולא להיות מתויג כאדם בעייתי.
אני לא יודע כלום, מרגיש זר ומוזר בעולם. מרגיש לא שייך למרקם החברתי. כולם פה הולכים, מטיילים, מתלבשים טוב, נהנים לתקשר עם הזולת, ורק אני חי בשוליים של החיים. אין לי מכרים וחברים, אין לי קורת גג, אין לי אף אחד לאהוב. אני חי כאן ברחוב, אנשים מקשיבים לי לפעמים, אבל אני רואה בעיניים שלהם שהם רוצים שאסיים לדבר כדי שהם יוכלו ללכת לקנות קפה ולצחוק עם אנשים ברמה שלהם. אנשים כמוני צריכים לצפות בחיים של אחרים מהצד כמו שצופים בהצגה, אבל אנחנו לא יכולים ליטול חלק בהצגה הזו".
נתי הקשיב לאיש בעודו סוקר את הרחוב הרחב שהיה שקט למדי, צמרות העצים נעו בהדר שקט האופייני לשעת בוקר זו, ממרחק מה הבחין בבניין של בית המשפט המחוזי, מולו בית קפה הומה אדם, למען האמת הוא מעולם לא נתקל באדם כזה, כמו מנחם, היושב על ספסל עם לבוש מרופט ומספר בכנות מדהימה על העובר עליו.
מבלי משים, אמר, "אתה יודע, למשיח קוראים מנחם".
האיש צחק צחוק ספונטני והשפיל את פניו לעבר הכלי שבידו, כרוצה לבחון כמה מטבעות יש בו. "אולי אני המשיח? אפשרות הכי דפוקה לומר לאדם במצבי". ענה לו לאחר שתיקת מבוכה, "רק זה חסר לי, עם כל הצרות שיש לי, גם להכניס לי את המחשבה שאני משיח".
נתנאל הלל חייך מבלי משים, "אתה באמת משיח, מנחם, וגם אני משיח, כל יהודי נחשב משיח", אמר, "לכל אחד מאיתנו יש שליחות, גם לך. כל אדם מגיע לאן שמגיע כדי שיוכל לאסוף את עצמו ואת נקודת המשיח שלו ודרכה להאיר את העולם".
"מילים גבוהות אני לא מחבב", רטן האיש, "הייתה לי פעם הוצאה לאור, כתבתי והוצאתי ספרים לאור, הארתי כבר את העולם, אני הוגה דעות, וזה מה שנשאר ממני... נכנסתי לחובות כי רציתי להגיע רחוק... אם אתה נופל אתה נופל, ואין מי שירים אותך, כי העולם מחייך רק למוצלחים. אבל אני מכבד אותך, אתה יודע? כל אדם צריך ללמוד להקשיב לזולת".
נתנאל הלל קם ממקומו, "שמחתי לדבר איתך".
"וגם אתה הקשבת לי, אתה נראה לי אדם טוב", המשיך האיש לומר, "אולי תוכל לתת לי את מספר הטלפון שלך?"
נתנאל הלל היסס לרגע, ואז החליט שזה בסדר. הוא רשם לאיש את מספר הטלפון בפנקס קטן שהוא הגיש לו ונפרד ממנו לשלום.
כשהתחיל להתקדם הלאה, הביט לאחור לראות את האיש על הספסל, וגילה שהספסל ריק.
האם הכל היה דמיון? או שמא האיש הזה נשלח לעקוב אחריו?
מחשבות רבות החלו להתרוצץ במוחו, כמו בכל פעם, הוא חש שמישהו רודף אותו, הוא עמד לרגע, נושם עמוקות ומשכנע את עצמו שהכל בסדר. דווקא מכיוון שהאיש היה כל כך אותנטי ואמיתי, ושום שחקן לא יכול לזייף את המילים וההבעה שלו.
הוא הגיע קרוב למשרדים הממשלתיים ואמר לעצמו שהגיע הזמן להתקשר לאבנר חסון, לומר לו שהוא נמצא קרוב ושהוא רוצה להיכנס לשוחח איתו.
אבנר חסון ענה לו מיד, הקשיב לו ואמר שישלח מישהו להכניס אותו פנימה.
נתנאל הלל שם לב שהוא לא היה נשמע מופתע כשהודיע על בואו והוא שאל את עצמו מה כבר השב"כ יודע עליו ועד כמה.
