התייעצות הגיגים בעקבות הגיסה, החינוך והפליק...

מצב
הנושא נעול.

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
יש לי אלרגיה לדיבור הזה, לא משום שאינך צודקת.
רק משום שאני מכיר משפחה קרובה לנו מאוד [לא רק שבת...]
שההפקרות ועזות הפנים להורים שם היא בלתי נסבלת.
אני לא רוצה לפרט כי יתכן שהם קוראים את הפורום.
לדיבור הזה יש שני צדדים, והגזמה לצד הזה היא נזק לא פחות ואף יותר.
ילדים שחונכו כמו פעם [שהרבעס בחיידר הגזימו לכל הדעות], הם עדיין מחונכים.
הילדים הרכים שאסור לדבר איתם בתקיפות ולהציב גבולות, הם לא מחונכים גם בגיל 100.
אני לא יכול לסבול אדם בגיל 40 שמתחצף למי שמבוגר ממנו פי 2.
וזו תוצאה של רכרוכיות יתר.
התוצאה הקיצונית היא זו...
ולפעמים זה ילד קטן שספג וספג
ועכשיו שהוא גדול הוא יכול להחזיר...
הגיוני ועצוב שיש אנשים שמתנהלים כך
אך טרגדי שזו דרך חיים
תלמדו, תתייעצו, אבל אל תצדיקו את חוסר השליטה העצמית והידע בחינוך לצוואת שלמה המלך.
 

לארג'

משתמש סופר מקצוען

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית

מלכה שליסל

משתמש פעיל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
יש לי אלרגיה לדיבור הזה, לא משום שאינך צודקת.
לדיבור הזה יש שני צדדים, והגזמה לצד הזה היא נזק לא פחות ואף יותר.
שמחה מאד לקרוא כל תגובה, זה דיון חשוב.

אז לגבי מה שכתבת:
א.
הגזמה
היא אף פעם לא טובה, ככה לימדו אותי.
איזון - זה עדיף.
והאמת היא שזה בעיני א' ב' בחיים.
כי החיים הם מורכבים. רב ממדיים. והם לרוב 'גם וגם' ולא 'או או'.
ב.
הילדים הרכים שאסור לדבר איתם בתקיפות ולהציב גבולות, הם לא מחונכים גם בגיל 100.
איפה ראית שכתבתי כזה מסר?
אדרבה, אני בעד הצבת גבולות תקיפה (לא תוקפנית. יש הבדל עצום!!) והפעלת סמכות.
הנה, אפילו כתבתי את זה כאן מפורשות:
אני תוהה אם המונח "שבטו" בהכרח מתאר הכאה פיזית. (אדרבה, תחכימו אותי מהפרשנים שבכל הדורות. אשמח!)
ממה שידוע לי: שבט = מקל
מקל זה גם גבולות, זה לשים סטופ כשצריך, זה לעמוד איתן וסמכותי, זה להוכיח בחכמה ולהדגים בעקביות.
זה מה שתומך בצמח כשהוא גדל, זה מה שעוזר לצעוד ביציבות.
יש הרבה דרכים לא לחשוך מהילדים מוסר.
(המשך הפסוק במשלי הוא: "ואהבו שיחרו מוסר" = לכוון אל דרך הישר כבר מגיל קטן)
ג.

יש לי אלרגיה לדיבור הזה, לא משום שאינך צודקת.
רק משום שאני מכיר משפחה קרובה לנו מאוד [לא רק שבת...]
שההפקרות ועזות הפנים להורים שם היא בלתי נסבלת.
וזו תוצאה של רכרוכיות יתר.
התוצאה הקיצונית היא זו...
ההפקרות ועזות הפנים, התוצאה הקיצונית.. - יתכן שקשורה ברכרוכיות יתר, ייתכן שקשורה בתקיפות/תוקפנות יתר.
לעולם לא אדע לקבוע עובדה בנוגע להתנהגויות אנושיות.
החיים מורכבים, כבר אמרנו.
ויש הרבה גורמים שיכולים להצטרף יחד לכדי "הסיבה" לתוצאה מסויימת.

מה שכן ברור לי: אלימות כלפי ילדים (ולא רק) היא אסורה. היא מעשה לא ראוי בשום אופן.
וכמעט אין סיכוי שהיא מובילה לתוצאה חיובית באמת ולאורך זמן.
וילדיי מחונכים (מודגמים:) לכך היטב.
אחד מעקרונות היסוד בבית שלנו ה:
"אתה יכול להרגיש הכל*. זה בסדר. עם זאת, הפגיעה במישהו או במשהו - אסורה בהחלט. ולא בסדר לחלוטין."
פה אני לא מתפשרת. ומציבה גבולות ברורים שנאכפים בהחלט.
שאל אותם...
אבל לעולם, לעולם לא על ידי אלימות חוזרת. ( לא פיזית, לא מילולית, ולא צורות אחרות שלה)
אחרת, מה עשיתי?
הם רצו להביע מסר ועשו זאת באמצעות אלימות (כנראה חשבו שזה רעיון טוב... או שנהגו באימפולסיביות, בלי לחשוב)
ואני רציתי להביע מסר ועשיתי זאת באמצעות אלימות (כנראה חשבתי שזה רעיון טוב... או שנהגתי באימפולסיביות, בלי לחשוב)
אז מה אני רוצה מהם?!?!

*כאילו יש לי דרך למנוע זאת. רגשות לא שואלים רשות...
הכוונה פה היא מתן לגיטימציה לכל רגש. ונכונות שלי להקשיב לו, להכיל אותו, לאפשר ביטוי הולם שלו.
להבין חוויה רגשית, ועדיין לא להסכים עם משהו לא מוצלח / ראוי / אסור ש"מצדיקים בשמה".
 

Michalir

משתמש פעיל
וואי חברה הלכתם רחוק...
היא הדגישה במפורש שלא מדובר על מכות שניתנות מתוך מחשבה ושיקול דעת אלא על מכות מתוך תסכול וכעס רגעי...
אפחד לא אמר שלא צריך לתת מכה כדי לחנך
 

כוכב103

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
עיצוב ואדריכלות פנים
עימוד ספרים
צריך מאוד (!!!!) להיזהר מחובת הדיווח, אלא אם כן זה התעללות איומה. אבל איומה ממש. ילד יעדיף קצת מכות מדי פעם מאשר אמא שיושבת בכלא 3 חודשים. זה נזק בלתי הפיך שיכול להרוס את הילד והבית לחלוטין
היה מקרה כזה בו גננת חשבה שהיא חכמה ודיווחה על ילד שקיבל סטירה, והאמא ישבה בכלא
אז קצת זהירות בהמלצות מהסוג הזה
ברוווררררר!!!
ומקווה שלא הובנתי לא נכון
שאף אחד לא ירוץ לדווח בלי להתייעץ איך ומה
עם אנשי מקצוע, רבנים, ארגוני חסד וכו'
זה התחנה האחרונה והיא קיצונית לגמרי!!
אלא אם כן מדובר בסכנת חיים מיידית שאז אין מנוס...

כתבתי את זה בתור המחשה כמה אלימות היא בעייתית
וכמה אי אפשר לעבור לסדר היום במקרה שזה מה שקורה בבית על בסיס קבוע
 

מלכה שליסל

משתמש פעיל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
@מלכה שליסל
בד"כ איני מגיבה לדיונים מעין אלו,
אך בעקבות כך שאני תלמידה של הרבנית שרמן (בעצמה, מפיה)
אחדד לך כמה דברים, כי את כ"כ צודקת ובכיוון הנכון, שחבל שיהיה חסר לך את השלב הקודם,
איך היא אומרת?
"המעשים הם הכסף הקטן",
ילד מרגיש את התפרצות הזעם של אמא שלו, בין אם היא ע"י פליק שהתפלק לה ובין אם היא מסננת לו משפט פוגעני...
הוא מרגיש שהיא לא שולטת בעצמה, ובכלל לא משנה איך היא מוציאה את זה.
כמו שאמר ר' שלמה זלמן אויבך זצ"ל שאפשר ומותר להורים לכעוס, אבל "כעס הפנים", כעס מתוך מחשבה, ולא מהתפרצות.
התפקיד שלנו בחיים לחנך את עצמנו, ולתקן את מעשינו,
מכאן- החינוך הטוב של הילדים מובטח בע"ה.
וזו עבודת חיים לא פשוטה בכלל.

הנה עוד חידוד-


בהצלחה רבה!
אמן!
ותודה מאד על החידוד החשוב.

וברור. ברור ש'פליק שהתפלק' ו'סינון משפט פוגעני' = שתיהם צורות לא ראויות לתגובה.
שתיהם נכללים בגדר אלימות (יש פיזית, יש מילולית, ויש עוד כמה סוגים)
והאמת, אינני יודעת מה חמור יותר. מילים יכולות לכאוב לא פחות.
והשפעתן של מילים פוגעניות חמורה אולי אפילו יותר.
אז אדגיש (אימה'לה כמה אחריות יש לכתיבת בתפוצה נרחבת!):
האלימות מכל סוג שהיא, אסורה ומסוכנת בהחלט!
וחס וחלילה שלא להמיר אלימות פיזית באלימות מילולית.

זה א'. א' רבתי.

ב':
אשתף אותך מנסיוני שהרעיון שהצגתי בפוסט הפותח
ככל שמשתמשים בו יותר, הוא מפתח שליטה פנימית אמיתית
כזו שמושגת בעמל רב, ומשום כך הופכת לקניין בנפש.
ככל שמתאמנים בה הופכים בס"ד לאומנים בה.
ובכלל, כל הרעיון הזה, של: לעצור רגע, להתבונן, לווסת תגובה - הוא הוא בדיוק שליטה עצמית
מי שמתנהג ככה, סביר להניח שילדיו לא ירגישו שההורה שלהם לא שולט בעצמו.
אדרבה, אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.
בעיניי, זה מעגל:
ההתנהגות של השליטה העצמית "החיצונית" שלי, חייבת לכאורה לנבוע מרגע של יכולת שליטה עצמית פנימית.
והיא גם תגביר אותה בעזרת ה'. (זה הבונוס. והוא משתלם לגמרי!) וכך הלאה...
כי אני פועלת מתוך עמדה פנימית. מתוך תובנה.
לא כרובוט שתוכנת לעצור, אלא כבן אדם שבחר בכך.

בגישה שלי, זה בסדר שילד ידע שלהורה שלו יש גם את כל מנעד הרגשות. כמו לכל בן אדם בעולם.
ושמתעורר בו רוגז פנימי כשילדיו לא מתנהגים כשורה, ושהוא חש אכזבה כשמשהו לא הולך כמו שרצה
ושהוא מתוסכל כששוב לוקחים חמצוצים בלי רשות מהמגירה.
עם זאת, אני רוצה שידע שהבחירה מה לעשות עם מה שאתה מרגיש - זה כבר משהו אחר. והיא אפשרית.
בורא עולם לא היה מצווה אותנו "כבד את אביך ואת אימך" - אם לא שהיה לנו ניסיון בכך...
בורא עולם לא היה מצווה אותנו "אם תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, עזוב תעזוב עימו" - אם לא שהיה סיכוי שנפעל כך
חז"ל לא היו מלמדים אותנו "אין מרצים אדם בשעת כעסו" אם אין בכלל סבירות שתהיה שעה כזו.
אדרבה,
בורא עולם הוא יוצרנו והוא יודע יצרנו,
הוא זה שייצר אותנו עם כל קשת הרגשות, ברא בנו מנעד רחב שלהם.
והוא זה שמבקש מאיתנו לבחור כיצד להתמודד איתם ולהגיב מתוכם.
הוא רצה לזכות אותנו, לפיכך הרבה לנו תורה ומצוות.
יש את הרגע של התעוררות הרגש, זה לגיטימי לחלוטין וכמעט בלתי נמנע (אולי בדרגות גבוהות, שעוד לא הגעתי אליהן)
אני לא רוצה לכבות שום רגש, לא להכחיש אותו, לא להאשים את עצמי בכך שאני מרגישה אותו
אני כן שואפת לווסת אותו ואת התגובה הנובעת ממנו.
ללמוד כלים לכך ולהתאמן בהם. יום יום.
זו עבודת חיים. אכן!

ולגבי זה:
התפקיד שלנו בחיים לחנך את עצמנו, ולתקן את מעשינו,
מכאן- החינוך הטוב של הילדים מובטח בע"ה.
אני מאמינה שהחינוך הטוב שלי הילדים שלי לא מובטח לי.
הם יגדלו לאנשים עצמאיים ובוחרים. שנתונים לכל מיני השפעות.
ואין לי שום ביטוח שתמיד יבחרו בדרך הישר.
אני גם לא הגורם היחיד המשפיע על עיצוב השקפתם והתנהותם.
יש את נטיות הנפש שלהם, את מערכת החינוך, את התרבות שהם חיים בה,
ומגוון חוויות חיים שקשורים גם באנשים אחרים.
נכון, לי, כהורה, יש השפעה גדולה. אחריות גדולה שנובעת ממנה.
והשתדלות גדולה שכדאי לי לעשות בשל כך.
את צודקת!
התפקיד שלי הוא לחנך את עצמי ולתקן את מעשי
לעשות כמיטב יכולתי להתנהג כמו שהייתי רוצה שהם יתנהגו
להוות עבורם דוגמה אישית טובה.
אלא שלדעתי,
מכאן והלאה, עוד לפני שבאו ועד לרגע בו אלך (בעז"ה בבריאות ובנחת עם מלאת 120 שנה טובות ויפות!)
זה בעיקר: תפילות תפילות תפילות.
וגם אמון בטוב שבהם ובכוח שלהם לבטא אותו היטב.

ולמען הסר ספק:
אני רחוקה משלמות, מתמודדת בעצמי.
מצליחה ומתאתגרת. קמה ונופלת.
ולאט לאט, בעמל רב, מזיזה את נקודות הבחירה שלי.
(ותודה לילדים הנהדרים שלי, שבזכות מסע הגידול שלהם אני זוכה לעבור בעצמי מסע של גדילה)
את האמת,
אני לוקחת בחשבון שאני אטעה מדי פעם בחיים האלה, גם בחינוך הילדים
אני מתפללת לא לטעות טעויות חמורות ומתאמצת לשם כך.
מעתירה בעדם שילכו בדרך הישר ומוסיפה בקשה שה' ימציא להם, לאורך חייהם, את השליחים הטובים
לעזור להם להתמודד עם (אם יהיו) השלכות לא טובות כתוצאה מהטעויות שלי.
תאמינו לי,
הם יירשו ככל הנראה (לפחות חלקם, ולפחות חלק מ) את השריטות שלי.
מקווה שיספגו גם את הדרכים הטובות והמיטיבות להתמודד איתם
ואת התוצאות של העמל = השינוי החיובי וההתקדמויות שלי,
והלוואי, הלוואי שיצליחו אפילו יותר טוב ממני!
תפילתי: שיכבדו אחד את השני. את בוראם, את הוריהם, מוריהם, וכל אדם, כולל את עצמם.
ואמן שיהיו בריאים תמיד. בגוף ובנפש.
 
נערך לאחרונה ב:

כוכב103

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
עיצוב ואדריכלות פנים
עימוד ספרים
מי שחושב שסטירה היא כלי חינוכי טוב
שיחשוב רגע לפני שהוא מרים יד מה היה קורה לו אם מישהו היה נותן לו היום סטירה.
איזה השפלה, איזה רגשות כעס, (אולי נקמה??) איזה ריחוק, איזה חוסר הגנה וחוסר אמון...
 
נערך לאחרונה ב:

נאווהלה

משתמש פעיל
בעקבות האשכול (הבוער!) השכן
עלו בי כמה הגיגים שאשמח לחלוק אתכם
עברתי על רובו, אם כי לא על כולו לעומק.
את השאלה הפותחת - קראתי כל מילה
לאורך התגובות - השתכנעתי לגמרי מהעמדה שלא להתערב בשום צורה
וכשהדיון גלש לסוגיית הפליק / צ'יפ לילד – כן או לא
הרגשתי שאני רוצה להשמיע איזשהו רעיון
לשתף אתכם בתובנה שעזרה לי רבות בעניין
ולשמוע את דעתכם (היא חשובה לי!) עליה
מדגישה: (ותודה למגיבים שחידדו זאת. זו הבחנה חשובה!)

כל מה שאכתוב כאן מתייחס ורלוונטי אך ורק להכאה שהיא נטולת הכנה מוקדמת של מחשבה ושיקול דעת.
(שזה מה שאני התמודדתי איתו, וזה הרעיון שעזר לי לגבי כך.)

אז קבלו את השנקל שלי
ופרוטה בעד מחשבותיכם, בחזרה:)


"מה שאתה עושה מדבר כל כך בקול, שאני לא יכול לשמוע את מה שאתה אומר"
אמר פעם מישהו חכם.
(באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב, פה קיבלתם תרגום חינם😊)
המשפט הזה הפך להיות אחד המשפט המכוננים והמשפיעים בחיי
כיצד?
ואיך זה קשור לדיון על חינוך והכאה?

אז ככה:
אני רוצה לשאול 2 שאלות פשוטות
בשביל זה אתחיל בתיאור של סיטואציות.

סיטואציה א':
אמרתי כבר עשר !!!!!!!!!! פעמים לבת שלי, בת 6, לא לקחת בלי רשות חמצוצים מהחבילה!
והופ. תפסתי אותה עושה זאת שוב! מלקקת בהיחבא ובהנאה (שנאמר: גנובים – ימתקו...)

מה אני מרגישה?

ומה אני עושה?

התשובה בהמשך.

סיטואציה ב':
הבת שלי, בת 6, אמרה כבר עשר !!!!!!!!!! פעמים לאח שלה, לא לקרוא בלי רשות בספר ספריה שלה!
והופ. היא תופסת אותו עושה זאת שוב! קורא בהיחבא ובהנאה.

מה היא מרגישה?
גל עצום של כעס, ושצף תסכול.

מה היא עושה?
מעיפה לו סטירה, תוך כדי צרחה עזה.

מה הוא עושה?
מחזיר לה.

מה היא עושה?
וחוזר חלילה

התוצאה:
הם מעירים אותי מהשינה / עושים לי בושות מול כל השכונה / רבים שוב בפעם המאה

מה אני מרגישה?
גל עצום של כעס, ושצף תסכול.

מה אני עושה?
מעיפה להם סטירה, תוך כדי צרחה עזה.

מה לימדתי אותם?
מה עושים כשכועסים. (יש כזה ספר, לא? אם כן, זה בטח לא המסר שלו...)

מה ההבדל בינינו?
אין הבדל.

בה התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז היא הפליקה וצרחה
בי התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז אני הפלקתי וצרחתי

מישהו הפעיל אצלנו את אותו לחצן.
יש לנו אותו אימפולס.

הי, אבל יש הבדל!
אני אימא שלה.

אה,
נכון.
אז מה?
בגלל זה יש לי פטור מחוק ויסות עצמי חובה?!
אדרבה, זה רק מחייב אותי יותר.

בגיל שלי, כבר מצופה ממני, ויש לי אחריות
לקחת נשימה
לזהות מה אני בעצם מרגישה
לווסת את הרגש
לשקול את התגובה
ולבחור אחת יותר טובה, עם דוגמה יותר יפה...

אם לא,
בשם מה אני מתפלאה:
"א ב ל ל מ ה ה ה ה ל ה ר ב י ץ ???"
ובשם מה אני "אחנך":
"אני לא מרשה להרביץ."
??

אם אני לא מסוגלת לבחור אחרת
אז איך אני בכלל מעלה בדעתי לצפות לזה ממנה???

ילד הוא בן אדם לכל דבר
אותו דבר, כמו מבוגר, רק בגוף קטן.


ראוי לאותו כבוד.
זקוק לאותם גבולות.
נברא עם אותם צרכים.
מתעוררים בו רגשות ודחפים,
בדיוק כמו שאצלי.
ורגשות, כידוע, לא צריכים הזמנה מראש והם גם לא מתאמים הגעה.
הם פשוט כאן. עכשיו לך תתמודד איתם.

לכן כל כך קל לי להבין אותו כשהוא מרביץ בזעם
לכן כל כך קשה לי לעצור את עצמי מלעשות אותו דבר.
שומע ילד?
מי כמוני יודעת שלתת סטירה זה הכי קל
מי כמוני יודעת שלבלום מכך, זה ממש קשה.
קשה. עם זאת – אפשרי.
מי אמר?
תראה אותי.

יום אחד, הבן אדם שהוא, יגדל ויהיה למבוגר
מה אני רוצה שהילד שבו יזכור?


אז רגע לפני שאני פורקת על ילד את תסכולי, ונותנת לאצבעות ללכת במקומי
אני משתדלת (לא תמיד מצליחה. כן תמיד מתפללת להצליח)
לעצור רגע, ולענות לעצמי על שתי שאלות פשוטות:
  • מה אני מרגישה עכשיו?
  • מה אני רוצה ללמד אותו שעושים, כשככה מרגישים?
אם מתאים בעיניי צרחה – מעולה. אתן לו המחשה חיה.
אם לא – אני מוזמנת להתאים את הטון שלי לזה הרצוי יותר בבית ספרי.
(פעם מה זה התעצבנתי, וצרחתייייייי על הילד העצבני שלי: "אבל למה לצרוחחחחחחחחחח???" וההד ענה לי...)

אם ענישה פיזית זו הדרך להביע את עצמי – קדימה. יש לך את זה אימא.
ואם לא, אז איזו דרך נוספת יש לי כדי לבטא את עצמי ברורות ו"ללמד אותו לקח"?
איזו "סנקציה" אחרת (בעדיפות ל'מידתית' ומסוג 'סיבה-תוצאה') יכולה להעביר את המסר בצורה יותר טובה (תרתי משמע...) ?

ילדים הם תלמידים מצויינים.
אני מזכירה זאת כל יום לעצמי.
ובבית ספר הזה של החיים,
אני היא אימם. מורתם.

ועוד נקודה חשובה:
רגע לפני שהפליק והצ'יפ שכבר בוערים באצבעותיי מתנפצים בתסכול על גופם
אני מתזכרת את עצמי:
האם זה מה שאני רוצה ללמד אותם?
לפרוק רגשות לא נעימים דרך ענישה גופנית?
שהגוף הוא שק חבטות זמין ומשחרר להפליא?
שזו הדרך להתמודד עם זעם, כעס, תסכול, חוסר אונים, אכזבה וייאוש?


זה עצוב. מאד.
ולא חינוכי בעליל.

וכל קשר בין מסר כזה לבין:
התנהגויות של אלימות, פגיעה עצמית, אנורקסיה ושות'
עלול להיות, לעיתים, לא מקרי בהחלט.


נ.ב. 1
הצרחה במקרה של הצלה וסכנת נפשות מותרת בהחלט. (חמצוצים גנובים לא נחשב.)

נ.ב. 2
תודה למורה לאנגלית, מימות הסמינר העליזים, ששיתפה אותנו במשפט החכם הנ"ל.
בזכותה, ורק בסיעתא דשמיא, אני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים ש"התפלק לי פליק" לילד.
בזכותה, גם כשטעיתי בכך, לפחות ידעתי להכיר בכך שזו טעות, והבנתי שעליי לקחת על כך אחריות, כולל בקשת סליחה מהילד.
הרי גם לזה אני רוצה "לחנך" אותו. לבקש סליחה אם טעית. להצטער ולהתנצל שהכאבת.

דעתכם?
וואוו וואו וואו אני מסכימה עם כל מילה!!!!
יש מצב שאני מעתיקה את זה ומעבירה הלאה?
 

אדריכלות מזווית אחרת

משתמש מקצוען
עיצוב ואדריכלות פנים
אני מאמינה שהחינוך הטוב שלי הילדים שלי לא מובטח לי.
צודקת,
כנראה השעה הוציאה לי את המילה הזו.....
התכוונתי שאין לנו באמת מה לעשות, חוץ מחינוך עצמי ותפילות,
כי "חינוך לשם חינוך" לרוב לא ישיג את מטרתו.
שוב, דוגמא אישית ותפילות הם העיקר.
כמובן שלכל ילד יש את נקודת הבחירה האישית שלו ואנחנו צריכים להתפלל שיבחר בטוב.
(שאגב על בחירות היא מדברת המון, אבל לא זה הנקודה כרגע)
בהצלחה.
 

במבונה

משתמש מקצוען
צילום מקצועי
לכו לראיין כמה אנשים בגילאי 50-60 לפני הנחות יסוד חסרות בסיס.
סיפור של בן אדם בן 70+:
פעם כשהיה בן 5 נסע עם אביו באוטובוס.
לאוטובוס עלה אדם מבוגר.
האבא אמר לילד לקום לפנות מקום לאדם המבוגר,
והילד במשובה ילדותית - לא הסכים.
האבא פינה בעצמו את מקומו עבור המבוגר בלי מילה נוספת.
כשירדו נכנס איתו לבניין, ואמר לילד: אני מוכרח. ונתן לו סטירה על הלחי.
הסטירה היחידה שקיבל בחייו על הלחי.
לא ישכח אותה לנצח!



@מלכה שליסל, כתבת מיוחד.
הנושא תמיד חשוב לריענון וחיזוק.
והכתיבה והצורה שהגשת את זה - גם מיוחדת.
תודה!
 

אין עוד מלבדו"

משתמש פעיל
סיפור של בן אדם בן 70+:
פעם כשהיה בן 5 נסע עם אביו באוטובוס.
לאוטובוס עלה אדם מבוגר.
האבא אמר לילד לקום לפנות מקום לאדם המבוגר,
והילד במשובה ילדותית - לא הסכים.
האבא פינה בעצמו את מקומו עבור המבוגר בלי מילה נוספת.
כשירדו נכנס איתו לבניין, ואמר לילד: אני מוכרח. ונתן לו סטירה על הלחי.
הסטירה היחידה שקיבל בחייו על הלחי.
לא ישכח אותה לנצח!



@מלכה שליסל, כתבת מיוחד.
הנושא תמיד חשוב לריענון וחיזוק.
והכתיבה והצורה שהגשת את זה - גם מיוחדת.
תודה!
בדיוק
בגלל שזו סטירה יחידה, ברגע שזה על בסיס שבועי זה מאבד את האפקט
 

לגדול נכון

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעקבות האשכול (הבוער!) השכן
עלו בי כמה הגיגים שאשמח לחלוק אתכם
עברתי על רובו, אם כי לא על כולו לעומק.
את השאלה הפותחת - קראתי כל מילה
לאורך התגובות - השתכנעתי לגמרי מהעמדה שלא להתערב בשום צורה
וכשהדיון גלש לסוגיית הפליק / צ'יפ לילד – כן או לא
הרגשתי שאני רוצה להשמיע איזשהו רעיון
לשתף אתכם בתובנה שעזרה לי רבות בעניין
ולשמוע את דעתכם (היא חשובה לי!) עליה
מדגישה: (ותודה למגיבים שחידדו זאת. זו הבחנה חשובה!)

כל מה שאכתוב כאן מתייחס ורלוונטי אך ורק להכאה שהיא נטולת הכנה מוקדמת של מחשבה ושיקול דעת.
(שזה מה שאני התמודדתי איתו, וזה הרעיון שעזר לי לגבי כך.)

אז קבלו את השנקל שלי
ופרוטה בעד מחשבותיכם, בחזרה:)


"מה שאתה עושה מדבר כל כך בקול, שאני לא יכול לשמוע את מה שאתה אומר"
אמר פעם מישהו חכם.
(באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב, פה קיבלתם תרגום חינם😊)
המשפט הזה הפך להיות אחד המשפט המכוננים והמשפיעים בחיי
כיצד?
ואיך זה קשור לדיון על חינוך והכאה?

אז ככה:
אני רוצה לשאול 2 שאלות פשוטות
בשביל זה אתחיל בתיאור של סיטואציות.

סיטואציה א':
אמרתי כבר עשר !!!!!!!!!! פעמים לבת שלי, בת 6, לא לקחת בלי רשות חמצוצים מהחבילה!
והופ. תפסתי אותה עושה זאת שוב! מלקקת בהיחבא ובהנאה (שנאמר: גנובים – ימתקו...)

מה אני מרגישה?

ומה אני עושה?

התשובה בהמשך.

סיטואציה ב':
הבת שלי, בת 6, אמרה כבר עשר !!!!!!!!!! פעמים לאח שלה, לא לקרוא בלי רשות בספר ספריה שלה!
והופ. היא תופסת אותו עושה זאת שוב! קורא בהיחבא ובהנאה.

מה היא מרגישה?
גל עצום של כעס, ושצף תסכול.

מה היא עושה?
מעיפה לו סטירה, תוך כדי צרחה עזה.

מה הוא עושה?
מחזיר לה.

מה היא עושה?
וחוזר חלילה

התוצאה:
הם מעירים אותי מהשינה / עושים לי בושות מול כל השכונה / רבים שוב בפעם המאה

מה אני מרגישה?
גל עצום של כעס, ושצף תסכול.

מה אני עושה?
מעיפה להם סטירה, תוך כדי צרחה עזה.

מה לימדתי אותם?
מה עושים כשכועסים. (יש כזה ספר, לא? אם כן, זה בטח לא המסר שלו...)

מה ההבדל בינינו?
אין הבדל.

בה התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז היא הפליקה וצרחה
בי התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז אני הפלקתי וצרחתי

מישהו הפעיל אצלנו את אותו לחצן.
יש לנו אותו אימפולס.

הי, אבל יש הבדל!
אני אימא שלה.

אה,
נכון.
אז מה?
בגלל זה יש לי פטור מחוק ויסות עצמי חובה?!
אדרבה, זה רק מחייב אותי יותר.

בגיל שלי, כבר מצופה ממני, ויש לי אחריות
לקחת נשימה
לזהות מה אני בעצם מרגישה
לווסת את הרגש
לשקול את התגובה
ולבחור אחת יותר טובה, עם דוגמה יותר יפה...

אם לא,
בשם מה אני מתפלאה:
"א ב ל ל מ ה ה ה ה ל ה ר ב י ץ ???"
ובשם מה אני "אחנך":
"אני לא מרשה להרביץ."
??

אם אני לא מסוגלת לבחור אחרת
אז איך אני בכלל מעלה בדעתי לצפות לזה ממנה???

ילד הוא בן אדם לכל דבר
אותו דבר, כמו מבוגר, רק בגוף קטן.


ראוי לאותו כבוד.
זקוק לאותם גבולות.
נברא עם אותם צרכים.
מתעוררים בו רגשות ודחפים,
בדיוק כמו שאצלי.
ורגשות, כידוע, לא צריכים הזמנה מראש והם גם לא מתאמים הגעה.
הם פשוט כאן. עכשיו לך תתמודד איתם.

לכן כל כך קל לי להבין אותו כשהוא מרביץ בזעם
לכן כל כך קשה לי לעצור את עצמי מלעשות אותו דבר.
שומע ילד?
מי כמוני יודעת שלתת סטירה זה הכי קל
מי כמוני יודעת שלבלום מכך, זה ממש קשה.
קשה. עם זאת – אפשרי.
מי אמר?
תראה אותי.

יום אחד, הבן אדם שהוא, יגדל ויהיה למבוגר
מה אני רוצה שהילד שבו יזכור?


אז רגע לפני שאני פורקת על ילד את תסכולי, ונותנת לאצבעות ללכת במקומי
אני משתדלת (לא תמיד מצליחה. כן תמיד מתפללת להצליח)
לעצור רגע, ולענות לעצמי על שתי שאלות פשוטות:
  • מה אני מרגישה עכשיו?
  • מה אני רוצה ללמד אותו שעושים, כשככה מרגישים?
אם מתאים בעיניי צרחה – מעולה. אתן לו המחשה חיה.
אם לא – אני מוזמנת להתאים את הטון שלי לזה הרצוי יותר בבית ספרי.
(פעם מה זה התעצבנתי, וצרחתייייייי על הילד העצבני שלי: "אבל למה לצרוחחחחחחחחחח???" וההד ענה לי...)

אם ענישה פיזית זו הדרך להביע את עצמי – קדימה. יש לך את זה אימא.
ואם לא, אז איזו דרך נוספת יש לי כדי לבטא את עצמי ברורות ו"ללמד אותו לקח"?
איזו "סנקציה" אחרת (בעדיפות ל'מידתית' ומסוג 'סיבה-תוצאה') יכולה להעביר את המסר בצורה יותר טובה (תרתי משמע...) ?

ילדים הם תלמידים מצויינים.
אני מזכירה זאת כל יום לעצמי.
ובבית ספר הזה של החיים,
אני היא אימם. מורתם.

ועוד נקודה חשובה:
רגע לפני שהפליק והצ'יפ שכבר בוערים באצבעותיי מתנפצים בתסכול על גופם
אני מתזכרת את עצמי:
האם זה מה שאני רוצה ללמד אותם?
לפרוק רגשות לא נעימים דרך ענישה גופנית?
שהגוף הוא שק חבטות זמין ומשחרר להפליא?
שזו הדרך להתמודד עם זעם, כעס, תסכול, חוסר אונים, אכזבה וייאוש?


זה עצוב. מאד.
ולא חינוכי בעליל.

וכל קשר בין מסר כזה לבין:
התנהגויות של אלימות, פגיעה עצמית, אנורקסיה ושות'
עלול להיות, לעיתים, לא מקרי בהחלט.


נ.ב. 1
הצרחה במקרה של הצלה וסכנת נפשות מותרת בהחלט. (חמצוצים גנובים לא נחשב.)

נ.ב. 2
תודה למורה לאנגלית, מימות הסמינר העליזים, ששיתפה אותנו במשפט החכם הנ"ל.
בזכותה, ורק בסיעתא דשמיא, אני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים ש"התפלק לי פליק" לילד.
בזכותה, גם כשטעיתי בכך, לפחות ידעתי להכיר בכך שזו טעות, והבנתי שעליי לקחת על כך אחריות, כולל בקשת סליחה מהילד.
הרי גם לזה אני רוצה "לחנך" אותו. לבקש סליחה אם טעית. להצטער ולהתנצל שהכאבת.

דעתכם?
רק אתייחס לחצי משפט באמצע המלל היפה הנ"ל שצרם לי.
כשהילדים רבים ומרביצים, תיארת את זה כ"עושה לי בושות מול כל השכונה".
אם רק היית יכולה לרגע לא להתבייש מהשכונה, כבר עשית צעד גדול בחינוך הילדים.
ה"שכונה" הזו לא רק תגרום לך לחלק סטירות, אלא גם לשלוח לסמינר/ישיבה שלא מתאימים לילדים רק כי "בושות בשכונה", השכונה הזו תגרום לך להיכנס לחובות כשתברמצי/תבתמצי תחתני, וכו, השכונה הזו תגרום לך לטאטא הכל מתחת לשטיח ולא ללכת לעולם לטפל בעצמך כי "השכונה".
בכלל, בני ברק זו עיר חונקת.
כדאי לעבור משם.
אם לא פיזית, לפחות בראש...
בתקווה להבנה שהכל מתוך אהבה.
 
מצב
הנושא נעול.

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  57  פעמים

לוח מודעות

למעלה