@מלכה שליסל
בד"כ איני מגיבה לדיונים מעין אלו,
אך בעקבות כך שאני תלמידה של הרבנית שרמן (בעצמה, מפיה)
אחדד לך כמה דברים, כי את כ"כ צודקת ובכיוון הנכון, שחבל שיהיה חסר לך את השלב הקודם,
איך היא אומרת?
"המעשים הם הכסף הקטן",
ילד מרגיש את התפרצות הזעם של אמא שלו, בין אם היא ע"י פליק שהתפלק לה ובין אם היא מסננת לו משפט פוגעני...
הוא מרגיש ש
היא לא שולטת בעצמה, ובכלל לא משנה איך
היא מוציאה את זה.
כמו שאמר ר' שלמה זלמן אויבך זצ"ל שאפשר ומותר להורים לכעוס, אבל
"כעס הפנים", כעס מתוך מחשבה, ולא מהתפרצות.
התפקיד שלנו בחיים לחנך את עצמנו, ולתקן את מעשינו,
מכאן- החינוך הטוב של הילדים מובטח בע"ה.
וזו עבודת חיים לא פשוטה בכלל.
הנה עוד חידוד-
בהצלחה רבה!
אמן!
ותודה מאד על החידוד החשוב.
וברור. ברור ש'פליק שהתפלק' ו'סינון משפט פוגעני' = שתיהם צורות לא ראויות לתגובה.
שתיהם נכללים בגדר אלימות (יש פיזית, יש מילולית, ויש עוד כמה סוגים)
והאמת, אינני יודעת מה חמור יותר. מילים יכולות לכאוב לא פחות.
והשפעתן של מילים פוגעניות חמורה אולי אפילו יותר.
אז אדגיש (אימה'לה כמה אחריות יש לכתיבת בתפוצה נרחבת!):
האלימות מכל סוג שהיא, אסורה ומסוכנת בהחלט!
וחס וחלילה שלא להמיר אלימות פיזית באלימות מילולית.
זה א'. א' רבתי.
ב':
אשתף אותך מנסיוני שהרעיון שהצגתי בפוסט הפותח
ככל שמשתמשים בו יותר, הוא מפתח שליטה פנימית אמיתית
כזו שמושגת בעמל רב, ומשום כך הופכת לקניין בנפש.
ככל שמתאמנים בה הופכים בס"ד לאומנים בה.
ובכלל, כל הרעיון הזה, של: לעצור רגע, להתבונן, לווסת תגובה - הוא הוא בדיוק שליטה עצמית
מי שמתנהג ככה, סביר להניח שילדיו לא ירגישו שההורה שלהם לא שולט בעצמו.
אדרבה, אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.
בעיניי, זה מעגל:
ההתנהגות של השליטה העצמית "החיצונית" שלי, חייבת לכאורה לנבוע מרגע של יכולת שליטה עצמית פנימית.
והיא גם תגביר אותה בעזרת ה'. (זה הבונוס. והוא משתלם לגמרי!) וכך הלאה...
כי אני פועלת מתוך עמדה פנימית. מתוך
תובנה.
לא כרובוט שתוכנת לעצור, אלא כבן אדם ש
בחר בכך.
בגישה שלי, זה בסדר שילד ידע שלהורה שלו יש גם את כל מנעד הרגשות. כמו לכל בן אדם בעולם.
ושמתעורר בו רוגז פנימי כשילדיו לא מתנהגים כשורה, ושהוא חש אכזבה כשמשהו לא הולך כמו שרצה
ושהוא מתוסכל כששוב לוקחים חמצוצים בלי רשות מהמגירה.
עם זאת, אני רוצה שידע שהבחירה מה לעשות עם מה שאתה מרגיש - זה כבר משהו אחר. והיא אפשרית.
בורא עולם לא היה מצווה אותנו "כבד את אביך ואת אימך" - אם לא שהיה לנו ניסיון בכך...
בורא עולם לא היה מצווה אותנו "אם תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, עזוב תעזוב עימו" - אם לא שהיה סיכוי שנפעל כך
חז"ל לא היו מלמדים אותנו "אין מרצים אדם בשעת כעסו" אם אין בכלל סבירות שתהיה שעה כזו.
אדרבה,
בורא עולם הוא יוצרנו והוא יודע יצרנו,
הוא זה שייצר אותנו עם כל קשת הרגשות, ברא בנו מנעד רחב שלהם.
והוא זה שמבקש מאיתנו
לבחור כיצד להתמודד איתם ולהגיב מתוכם.
הוא רצה לזכות אותנו, לפיכך הרבה לנו תורה ומצוות.
יש את הרגע של התעוררות הרגש, זה לגיטימי לחלוטין וכמעט בלתי נמנע (אולי בדרגות גבוהות, שעוד לא הגעתי אליהן)
אני לא רוצה לכבות שום רגש, לא להכחיש אותו, לא להאשים את עצמי בכך שאני מרגישה אותו
אני כן שואפת לווסת אותו ואת התגובה הנובעת ממנו.
ללמוד כלים לכך ולהתאמן בהם. יום יום.
זו עבודת חיים. אכן!
ולגבי זה:
התפקיד שלנו בחיים לחנך את עצמנו, ולתקן את מעשינו,
מכאן- החינוך הטוב של הילדים מובטח בע"ה.
אני מאמינה שהחינוך הטוב שלי הילדים שלי לא
מובטח לי.
הם יגדלו לאנשים עצמאיים ובוחרים. שנתונים לכל מיני השפעות.
ואין לי שום ביטוח שתמיד יבחרו בדרך הישר.
אני גם לא הגורם היחיד המשפיע על עיצוב השקפתם והתנהותם.
יש את נטיות הנפש שלהם, את מערכת החינוך, את התרבות שהם חיים בה,
ומגוון חוויות חיים שקשורים גם באנשים אחרים.
נכון, לי, כהורה, יש השפעה גדולה. אחריות גדולה שנובעת ממנה.
והשתדלות גדולה שכדאי לי לעשות בשל כך.
את צודקת!
התפקיד שלי הוא לחנך את עצמי ולתקן את מעשי
לעשות כמיטב יכולתי להתנהג כמו שהייתי רוצה שהם יתנהגו
להוות עבורם דוגמה אישית טובה.
אלא שלדעתי,
מכאן והלאה, עוד לפני שבאו ועד לרגע בו אלך (בעז"ה בבריאות ובנחת עם מלאת 120 שנה טובות ויפות!)
זה בעיקר: תפילות תפילות תפילות.
וגם אמון בטוב שבהם ובכוח שלהם לבטא אותו היטב.
ולמען הסר ספק:
אני רחוקה משלמות, מתמודדת בעצמי.
מצליחה ומתאתגרת. קמה ונופלת.
ולאט לאט, בעמל רב, מזיזה את נקודות הבחירה שלי.
(ותודה לילדים הנהדרים שלי, שבזכות מסע הגידול שלהם אני זוכה לעבור בעצמי מסע של גדילה)
את האמת,
אני לוקחת בחשבון שאני אטעה מדי פעם בחיים האלה, גם בחינוך הילדים
אני מתפללת לא לטעות טעויות חמורות ומתאמצת לשם כך.
מעתירה בעדם שילכו בדרך הישר ומוסיפה בקשה שה' ימציא להם, לאורך חייהם, את השליחים הטובים
לעזור להם להתמודד עם (אם יהיו) השלכות לא טובות כתוצאה מהטעויות שלי.
תאמינו לי,
הם יירשו ככל הנראה (לפחות חלקם, ולפחות חלק מ) את השריטות שלי.
מקווה שיספגו גם את הדרכים הטובות והמיטיבות להתמודד איתם
ואת התוצאות של העמל = השינוי החיובי וההתקדמויות שלי,
והלוואי, הלוואי שיצליחו אפילו יותר טוב ממני!
תפילתי: שיכבדו אחד את השני. את בוראם, את הוריהם, מוריהם, וכל אדם, כולל את עצמם.
ואמן שיהיו בריאים תמיד. בגוף ובנפש.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
לכך היטב.
)
