הנושאים החמים
הנושאים החמים
בעקבות האשכול (הבוער!) השכן
עלו בי כמה הגיגים שאשמח לחלוק אתכם
עברתי על רובו, אם כי לא על כולו לעומק.
את השאלה הפותחת - קראתי כל מילה
לאורך התגובות - השתכנעתי לגמרי מהעמדה שלא להתערב בשום צורה
וכשהדיון גלש לסוגיית הפליק / צ'יפ לילד – כן או לא
הרגשתי שאני רוצה להשמיע איזשהו רעיון
לשתף אתכם בתובנה שעזרה לי רבות בעניין
ולשמוע את דעתכם (היא חשובה לי!) עליה
מדגישה: (ותודה למגיבים שחידדו זאת. זו הבחנה חשובה!)
כל מה שאכתוב כאן מתייחס ורלוונטי אך ורק להכאה שהיא נטולת הכנה מוקדמת של מחשבה ושיקול דעת.
(שזה מה שאני התמודדתי איתו, וזה הרעיון שעזר לי לגבי כך.)
אז קבלו את השנקל שלי
ופרוטה בעד מחשבותיכם, בחזרה
"מה שאתה עושה מדבר כל כך בקול, שאני לא יכול לשמוע את מה שאתה אומר"
אמר פעם מישהו חכם.
(באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב, פה קיבלתם תרגום חינם
)
המשפט הזה הפך להיות אחד המשפט המכוננים והמשפיעים בחיי
כיצד?
ואיך זה קשור לדיון על חינוך והכאה?
אז ככה:
אני רוצה לשאול 2 שאלות פשוטות
בשביל זה אתחיל בתיאור של סיטואציות.
סיטואציה א':
אמרתי כבר עשר !!!!!!!!!! פעמים לבת שלי, בת 6, לא לקחת בלי רשות חמצוצים מהחבילה!
והופ. תפסתי אותה עושה זאת שוב! מלקקת בהיחבא ובהנאה (שנאמר: גנובים – ימתקו...)
מה אני מרגישה?
ומה אני עושה?
התשובה בהמשך.
סיטואציה ב':
הבת שלי, בת 6, אמרה כבר עשר !!!!!!!!!! פעמים לאח שלה, לא לקרוא בלי רשות בספר ספריה שלה!
והופ. היא תופסת אותו עושה זאת שוב! קורא בהיחבא ובהנאה.
מה היא מרגישה?
גל עצום של כעס, ושצף תסכול.
מה היא עושה?
מעיפה לו סטירה, תוך כדי צרחה עזה.
מה הוא עושה?
מחזיר לה.
מה היא עושה?
וחוזר חלילה
התוצאה:
הם מעירים אותי מהשינה / עושים לי בושות מול כל השכונה / רבים שוב בפעם המאה
מה אני מרגישה?
גל עצום של כעס, ושצף תסכול.
מה אני עושה?
מעיפה להם סטירה, תוך כדי צרחה עזה.
מה לימדתי אותם?
מה עושים כשכועסים. (יש כזה ספר, לא? אם כן, זה בטח לא המסר שלו...)
מה ההבדל בינינו?
אין הבדל.
בה התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז היא הפליקה וצרחה
בי התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז אני הפלקתי וצרחתי
מישהו הפעיל אצלנו את אותו לחצן.
יש לנו אותו אימפולס.
הי, אבל יש הבדל!
אני אימא שלה.
אה,
נכון.
אז מה?
בגלל זה יש לי פטור מחוק ויסות עצמי חובה?!
אדרבה, זה רק מחייב אותי יותר.
בגיל שלי, כבר מצופה ממני, ויש לי אחריות
לקחת נשימה
לזהות מה אני בעצם מרגישה
לווסת את הרגש
לשקול את התגובה
ולבחור אחת יותר טובה, עם דוגמה יותר יפה...
אם לא,
בשם מה אני מתפלאה:
"א ב ל ל מ ה ה ה ה ל ה ר ב י ץ ???"
ובשם מה אני "אחנך":
"אני לא מרשה להרביץ."
??
אם אני לא מסוגלת לבחור אחרת
אז איך אני בכלל מעלה בדעתי לצפות לזה ממנה???
ילד הוא בן אדם לכל דבר
אותו דבר, כמו מבוגר, רק בגוף קטן.
ראוי לאותו כבוד.
זקוק לאותם גבולות.
נברא עם אותם צרכים.
מתעוררים בו רגשות ודחפים,
בדיוק כמו שאצלי.
ורגשות, כידוע, לא צריכים הזמנה מראש והם גם לא מתאמים הגעה.
הם פשוט כאן. עכשיו לך תתמודד איתם.
לכן כל כך קל לי להבין אותו כשהוא מרביץ בזעם
לכן כל כך קשה לי לעצור את עצמי מלעשות אותו דבר.
שומע ילד?
מי כמוני יודעת שלתת סטירה זה הכי קל
מי כמוני יודעת שלבלום מכך, זה ממש קשה.
קשה. עם זאת – אפשרי.
מי אמר?
תראה אותי.
יום אחד, הבן אדם שהוא, יגדל ויהיה למבוגר
מה אני רוצה שהילד שבו יזכור?
אז רגע לפני שאני פורקת על ילד את תסכולי, ונותנת לאצבעות ללכת במקומי
אני משתדלת (לא תמיד מצליחה. כן תמיד מתפללת להצליח)
לעצור רגע, ולענות לעצמי על שתי שאלות פשוטות:
אם לא – אני מוזמנת להתאים את הטון שלי לזה הרצוי יותר בבית ספרי.
(פעם מה זה התעצבנתי, וצרחתייייייי על הילד העצבני שלי: "אבל למה לצרוחחחחחחחחחח???" וההד ענה לי...)
אם ענישה פיזית זו הדרך להביע את עצמי – קדימה. יש לך את זה אימא.
ואם לא, אז איזו דרך נוספת יש לי כדי לבטא את עצמי ברורות ו"ללמד אותו לקח"?
איזו "סנקציה" אחרת (בעדיפות ל'מידתית' ומסוג 'סיבה-תוצאה') יכולה להעביר את המסר בצורה יותר טובה (תרתי משמע...) ?
ילדים הם תלמידים מצויינים.
אני מזכירה זאת כל יום לעצמי.
ובבית ספר הזה של החיים,
אני היא אימם. מורתם.
ועוד נקודה חשובה:
רגע לפני שהפליק והצ'יפ שכבר בוערים באצבעותיי מתנפצים בתסכול על גופם
אני מתזכרת את עצמי:
האם זה מה שאני רוצה ללמד אותם?
לפרוק רגשות לא נעימים דרך ענישה גופנית?
שהגוף הוא שק חבטות זמין ומשחרר להפליא?
שזו הדרך להתמודד עם זעם, כעס, תסכול, חוסר אונים, אכזבה וייאוש?
זה עצוב. מאד.
ולא חינוכי בעליל.
וכל קשר בין מסר כזה לבין:
התנהגויות של אלימות, פגיעה עצמית, אנורקסיה ושות'
עלול להיות, לעיתים, לא מקרי בהחלט.
נ.ב. 1
הצרחה במקרה של הצלה וסכנת נפשות מותרת בהחלט. (חמצוצים גנובים לא נחשב.)
נ.ב. 2
תודה למורה לאנגלית, מימות הסמינר העליזים, ששיתפה אותנו במשפט החכם הנ"ל.
בזכותה, ורק בסיעתא דשמיא, אני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים ש"התפלק לי פליק" לילד.
בזכותה, גם כשטעיתי בכך, לפחות ידעתי להכיר בכך שזו טעות, והבנתי שעליי לקחת על כך אחריות, כולל בקשת סליחה מהילד.
הרי גם לזה אני רוצה "לחנך" אותו. לבקש סליחה אם טעית. להצטער ולהתנצל שהכאבת.
דעתכם?
עלו בי כמה הגיגים שאשמח לחלוק אתכם
עברתי על רובו, אם כי לא על כולו לעומק.
את השאלה הפותחת - קראתי כל מילה
לאורך התגובות - השתכנעתי לגמרי מהעמדה שלא להתערב בשום צורה
וכשהדיון גלש לסוגיית הפליק / צ'יפ לילד – כן או לא
הרגשתי שאני רוצה להשמיע איזשהו רעיון
לשתף אתכם בתובנה שעזרה לי רבות בעניין
ולשמוע את דעתכם (היא חשובה לי!) עליה
מדגישה: (ותודה למגיבים שחידדו זאת. זו הבחנה חשובה!)
כל מה שאכתוב כאן מתייחס ורלוונטי אך ורק להכאה שהיא נטולת הכנה מוקדמת של מחשבה ושיקול דעת.
(שזה מה שאני התמודדתי איתו, וזה הרעיון שעזר לי לגבי כך.)
אז קבלו את השנקל שלי
ופרוטה בעד מחשבותיכם, בחזרה
"מה שאתה עושה מדבר כל כך בקול, שאני לא יכול לשמוע את מה שאתה אומר"
אמר פעם מישהו חכם.
(באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב, פה קיבלתם תרגום חינם
)המשפט הזה הפך להיות אחד המשפט המכוננים והמשפיעים בחיי
כיצד?
ואיך זה קשור לדיון על חינוך והכאה?
אז ככה:
אני רוצה לשאול 2 שאלות פשוטות
בשביל זה אתחיל בתיאור של סיטואציות.
סיטואציה א':
אמרתי כבר עשר !!!!!!!!!! פעמים לבת שלי, בת 6, לא לקחת בלי רשות חמצוצים מהחבילה!
והופ. תפסתי אותה עושה זאת שוב! מלקקת בהיחבא ובהנאה (שנאמר: גנובים – ימתקו...)
מה אני מרגישה?
ומה אני עושה?
התשובה בהמשך.
סיטואציה ב':
הבת שלי, בת 6, אמרה כבר עשר !!!!!!!!!! פעמים לאח שלה, לא לקרוא בלי רשות בספר ספריה שלה!
והופ. היא תופסת אותו עושה זאת שוב! קורא בהיחבא ובהנאה.
מה היא מרגישה?
גל עצום של כעס, ושצף תסכול.
מה היא עושה?
מעיפה לו סטירה, תוך כדי צרחה עזה.
מה הוא עושה?
מחזיר לה.
מה היא עושה?
וחוזר חלילה
התוצאה:
הם מעירים אותי מהשינה / עושים לי בושות מול כל השכונה / רבים שוב בפעם המאה
מה אני מרגישה?
גל עצום של כעס, ושצף תסכול.
מה אני עושה?
מעיפה להם סטירה, תוך כדי צרחה עזה.
מה לימדתי אותם?
מה עושים כשכועסים. (יש כזה ספר, לא? אם כן, זה בטח לא המסר שלו...)
מה ההבדל בינינו?
אין הבדל.
בה התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז היא הפליקה וצרחה
בי התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז אני הפלקתי וצרחתי
מישהו הפעיל אצלנו את אותו לחצן.
יש לנו אותו אימפולס.
הי, אבל יש הבדל!
אני אימא שלה.
אה,
נכון.
אז מה?
בגלל זה יש לי פטור מחוק ויסות עצמי חובה?!
אדרבה, זה רק מחייב אותי יותר.
בגיל שלי, כבר מצופה ממני, ויש לי אחריות
לקחת נשימה
לזהות מה אני בעצם מרגישה
לווסת את הרגש
לשקול את התגובה
ולבחור אחת יותר טובה, עם דוגמה יותר יפה...
אם לא,
בשם מה אני מתפלאה:
"א ב ל ל מ ה ה ה ה ל ה ר ב י ץ ???"
ובשם מה אני "אחנך":
"אני לא מרשה להרביץ."
??
אם אני לא מסוגלת לבחור אחרת
אז איך אני בכלל מעלה בדעתי לצפות לזה ממנה???
ילד הוא בן אדם לכל דבר
אותו דבר, כמו מבוגר, רק בגוף קטן.
ראוי לאותו כבוד.
זקוק לאותם גבולות.
נברא עם אותם צרכים.
מתעוררים בו רגשות ודחפים,
בדיוק כמו שאצלי.
ורגשות, כידוע, לא צריכים הזמנה מראש והם גם לא מתאמים הגעה.
הם פשוט כאן. עכשיו לך תתמודד איתם.
לכן כל כך קל לי להבין אותו כשהוא מרביץ בזעם
לכן כל כך קשה לי לעצור את עצמי מלעשות אותו דבר.
שומע ילד?
מי כמוני יודעת שלתת סטירה זה הכי קל
מי כמוני יודעת שלבלום מכך, זה ממש קשה.
קשה. עם זאת – אפשרי.
מי אמר?
תראה אותי.
יום אחד, הבן אדם שהוא, יגדל ויהיה למבוגר
מה אני רוצה שהילד שבו יזכור?
אז רגע לפני שאני פורקת על ילד את תסכולי, ונותנת לאצבעות ללכת במקומי
אני משתדלת (לא תמיד מצליחה. כן תמיד מתפללת להצליח)
לעצור רגע, ולענות לעצמי על שתי שאלות פשוטות:
- מה אני מרגישה עכשיו?
- מה אני רוצה ללמד אותו שעושים, כשככה מרגישים?
אם לא – אני מוזמנת להתאים את הטון שלי לזה הרצוי יותר בבית ספרי.
(פעם מה זה התעצבנתי, וצרחתייייייי על הילד העצבני שלי: "אבל למה לצרוחחחחחחחחחח???" וההד ענה לי...)
אם ענישה פיזית זו הדרך להביע את עצמי – קדימה. יש לך את זה אימא.
ואם לא, אז איזו דרך נוספת יש לי כדי לבטא את עצמי ברורות ו"ללמד אותו לקח"?
איזו "סנקציה" אחרת (בעדיפות ל'מידתית' ומסוג 'סיבה-תוצאה') יכולה להעביר את המסר בצורה יותר טובה (תרתי משמע...) ?
ילדים הם תלמידים מצויינים.
אני מזכירה זאת כל יום לעצמי.
ובבית ספר הזה של החיים,
אני היא אימם. מורתם.
ועוד נקודה חשובה:
רגע לפני שהפליק והצ'יפ שכבר בוערים באצבעותיי מתנפצים בתסכול על גופם
אני מתזכרת את עצמי:
האם זה מה שאני רוצה ללמד אותם?
לפרוק רגשות לא נעימים דרך ענישה גופנית?
שהגוף הוא שק חבטות זמין ומשחרר להפליא?
שזו הדרך להתמודד עם זעם, כעס, תסכול, חוסר אונים, אכזבה וייאוש?
זה עצוב. מאד.
ולא חינוכי בעליל.
וכל קשר בין מסר כזה לבין:
התנהגויות של אלימות, פגיעה עצמית, אנורקסיה ושות'
עלול להיות, לעיתים, לא מקרי בהחלט.
נ.ב. 1
הצרחה במקרה של הצלה וסכנת נפשות מותרת בהחלט. (חמצוצים גנובים לא נחשב.)
נ.ב. 2
תודה למורה לאנגלית, מימות הסמינר העליזים, ששיתפה אותנו במשפט החכם הנ"ל.
בזכותה, ורק בסיעתא דשמיא, אני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים ש"התפלק לי פליק" לילד.
בזכותה, גם כשטעיתי בכך, לפחות ידעתי להכיר בכך שזו טעות, והבנתי שעליי לקחת על כך אחריות, כולל בקשת סליחה מהילד.
הרי גם לזה אני רוצה "לחנך" אותו. לבקש סליחה אם טעית. להצטער ולהתנצל שהכאבת.
דעתכם?
נערך לאחרונה ב:
