הרכב עוצר בחריקת בלמים. הכובע מורד ממנה בבת אחת ועותק את נשימתה.
הבניין שלהם!!!
כאן לפניה. אהוב כל כך. אמתי כל כך.
היא כמעט רצה. אילולא היו שתי השב"כניקיות הולכות משני צדייה כשומרות ראש.
הנה המעלית הישנה. הלחצן השחוק של קומה שלוש. המאוורר הדפוק והחורק...
והנה דלת הבית.
השלט עם שם משפחתה.
הקודן...
לא חלמה לראות אותו כל כך מהר.
הייתה בטוחה שממבנה השב"כ היא נשלחת ישר לכלא...
היא מתנשפת לפני שאצבעותיה לוחצות את הקוד. פרפר מקפץ בבטנה. היא נושמת עמוק.
לוחצת.
הדלת נפתחת באיטיות והנה היא ניצבת מול הוריה.
עיניה חורשות את הרצפה. תלמים תלמים. ברק כלשהו מכה בהן.
ברגע שאחר כך היא כבר בתוך זרועותיה של אמה. חבוקה. מרגישה בטוחה כל כך. חמה כל כך.
פתאום היא שווה משהו. לא עוד נחקרת חסרת חרות וזכויות.
לא עוד בחורה פושעת חברה בארגון ניאו-נאצי או משהו כזה...
כאן היא אחות לשלושה בנים. בכורה אהובה.
כאן היא הבת של אבא ואמא שלה.
כאן אוהבים אותה. לא זורקים אותה לחדר עם מקק כי זה מה שפנוי.
חיוך קטן שמבקש להפציע נחסם בתוכה. היא מרגישה שמשהו חוסם ממנה להביע רגש כלשהו. משהו מחוספס שמאפשר לה רק לבכות.
היא שוכבת על המיטה הנוחה כל כך.
הוריה מדברים בסלון עם השב"כניקיות שמתנצלות בפרצוף חתום, והיא בוהה באוויר. מכורבלת.
היא נוחה המיטה הזו. נוחה מידי בשביל הגוף המכווץ שלה מישיבה של ארבע עשרה שעות על כיסא חסר משענת.
גם האוכל טעים וכבד מידי למערכת העיכול שלה. ולכן היא אוכלת לאט. נגיסה נגיסה. עושה הפסקות של שכיבה על המיטה שלה.
באיזשהו שלב היא מתרוממת לחלון. מביטה למטה. לאוויר הטוב שיש שם. לשמים. לעננים.
כמה התגעגעה אליהם...
על המדרכה למטה היא מזהה שתי בנות.
זה חברות שלה!
דסי ושרי!
הן מחפשות אותה? דואגות לה? פחדו שיקרה לה משהו?!
כל זמן שהייתה 'שם', לא חשבה על הדברים האלה. רק עכשיו היא קולטת שיש לה כיתה שהיא נעדרה ממנה. שהחיים המשיכו. אנשים נפטרו, תינוקות נולדו, חתונות התקיימו...
רק לה נעצר הזמן...
שתי החברות שלה מתלחשות ומסתכלות לחלון שלה. רואות אותה. דסי מרימה יד לשלום ושרי מורידה לה אותה. לוחשת משהו.
מה קרה להן?
מה קרה בזמן שהייתה במעצר שם???
מה יכול לגרום לחברות שלה לא לעשות לה שלום???
* * *
היא מתהפכת. נאנקת בקול.
זה לא נוח, הדרגש הזה, או מה שהוא לא יהיה. ובכלל לא בטוח שפחות נוח לשבת על הכיסא בחדר חקירות ולהישען על השולחן, מאשר עליו.
הוא משטח לה את כל האיברים. גורם לתחושת גרד בלתי נסבלת בעמוד השדרה.
בסוף היא מוצאת תנוחה אנושית ונשארת בה. המחשבות לוקחות את השינה מכאן והלאה.
היא לא יודעת.
לא יודעת אם לקבל את הצעת החוקרת ולהיות 'עד מדינה'. החוקרת הבטיחה לה שהיא תזוכה במשפט אם היא תעיד נגד חברות שלה.
אין לה מושג אם זה אומר עבודות שירות או משהו כזה, אבל ברור לה שהיא תוכל לחזור לחיות. היא לא תשב בכלא ותצא עוד שנתיים או יותר, כשכל החברות כבר יגמרו ה' ו'...
מצד שני, להעיד אומר שהיא תעמוד מול חברות שלה ותגיד את כל מה שהן עשו. הן יוכל לסלוח לה על זה?!
מצד שלישי, הלב צועק לה ש'חייך קודמים', מול המצפון המגחך, שמשום מה ברור לו שאסור להיות "מויסר" כדי להציל את חייך.
וכך זה ממשיך.
צד אחד טוען שגם ככה היא לא תעמוד בחקירות, ובסוף היא תסכים כי החוקרת הבטיחה לה שבמקרה כזה היא תעבור למעצר בית עד סוף ההליכים, או שהיא תהיה בבית בטוח אם צריך...
והצד השני טוען שזה שטויות להסכים עכשיו על חשבון זה שהיא תסכים בסוף, ושאם היא תסכים מחוסר ברירה זה משהו אחר לגמרי ולא דומה בכלל, וזה כמו אדם שיעזוב את המעקה וייפול למוות כי אין לו טעם לחכות לעזרה.
הצד הראשון מתקומם מול הדוגמא הזו, וטוען שזה שטויות ואין מה להשוות בכלל, והצד השני חורץ לשון ואומר שזה בול אותו דבר, רק שהיא הורגת את חברות שלה במקום את עצמה.
הצד הראשון מתעצבן שוב. מבחינתו אין בכלל מה לדבר על להרוג כי אין קשר בין המצולם לכתבה, הצד השני מתחיל להסביר משהו, אבל הצד הראשון מקדים אותו ומרדים אותה מהר. לפני שהמצפון ינצח...