5.
איו, למה השטיח רטוב?
זה מה שאהובי חושבת ברגע שבו המחנק שעטף אותה בצורה בלתי נסבלת מתפוגג.
זה --- דשא?
היא ממצמצת ומסתכלת סביב, ידה עדיין לופתת את אשירה שיושבת כמוה, הלומה וממצמצת. תחתיהן דשא לח, משמאלן אספלט שצמחיית פרא מכסה אותו.
קולות של אנשים, יש. אבל הרחוב המוזר והשונה ריק מבני אדם.
"אהובי, מה - מה קורה כאן?" אשירה מבועתת, לוחשת באימה.
"זה - זה די מזכיר את הרחוב שלנו, אבל -- מה ---"
וווווש!
שריקת מנוע קוטעת אותה, והן מרימות את ראשן באחת, "אבאלה! מה זה היה?!" אשירה משתנקת ומתנשפת במהירות.
"משהו עבר מעלינו!" אהובי לואטת.
ווווש! עוד עצם בלתי מזוהה חולף מעל ראשן במהירות מסחררת, ועוד אחד, ועוד כמה קטנים, ו - אהובי פוערת את עיניה בתימהון, כשהיא שומעת צווחות גיל של ילדים.
"אהובי, נכון זה חלום?" אשירה מנערת אותה, "רגע, אם זה חלום," היא מקמטת את מצחה וממלמלת: "אז בעצם אני לא אמורה להתייעץ איתך. כי את בראש שלי, אז אני פשוט אעיר את עצמי, כן. זה הפתרון." היא מהנהנת.
"אשירה, אני לא חל-"אהובי מנסה, אך אחותה הודפת אותה.
"אולי אני אנסה לצבוט את עצמי - איה! - לא עזר. אז אולי..."
ווווש! אחד מכלי הטיס המשונים נוחת לידן, ו - שוטר?!?! יורד ממנו בסבר פנים זועף.
"מה בדיוק אתן חושבות שאתן עושות?" הוא מתקרב אליהן באיום.
אהובי פותחת את פיה לענות, אבל אין לה כל כך מה. אז היא סוגרת את שיניה בנקישה ומסתכלת על אשירה בחוסר אונים.
אשירה נראית כמו מוח שיצא לטיול באמצע הלילה, לא רואה, לא שומע, כל המחשבות שלו פרושות בקול.
"אולי אם אני אצעק אהובי תתעורר ותעיר אותי, והחלום המציאותי הזה יעלם, אהובי!!!" היא צועקת.
השוטר בוהה בה לרגע, "אהובייייי!!!" צרחה נוספת מפלחת את האוויר, והשוטר מאדים "היי, גברת, תרגעי בבקשה! תתפנו הרגע מהקרקע! איפה הרחפנים שלכן?"
אהובי מושכת בכתפיה כשאלם עדיין משתק את לשונה. קשה לה לנשום, והיא משתעלת ונושמת במאמץ.
השוטר מסתכל סביב בעצבנות. הוא נאנח בקול, וניגש לדבר המשונה עליו רכב מקודם.
מבלי משים, אהובי מתקרבת ובוחנת את הכלי בפליאה. "זה רחפן?" היא לא מצליחה להתיק מבט מהקפסולה, שגובהה עוקף במעט גובהו של מבוגר ממוצע. הקפסולה אליפטית, ולפי גודלה נראה שמספיקה רק לאדם אחד. חוץ מהחלק הקדמי, דפנותיה השחורות-מבריקות נראות כמו חלונות של אוטובוס, ואהובי משערת שמבפנים הן שקופות. מעליה ניצבת צ'קלקה מרשימה ומשטרתית בהחלט.
"זה רחפן. כן." השוטר מסתכל עליה במבט מוזר. ואחר נכנס פנימה, יוצא עם מכשיר קשר (הו, סוף סוף דבר אחד מוכר!) ונובח לתוכו.
"אשירה!" אהובי רודפת אחרי אשירה, שהחלה לשוטט ברחבי הרחוב הירוק. "מה יש לך, את האחות הגדולה! תישארי איתי! את אמורה לשמור עלי שאני לא אעשה שטויות, זוכרת?" קולה נואשה.
אשירה נעצרת, ומביטה בה במבט כה מבובל, שאהובי משתוקקת לצלם אותה למזכרת, אבל אין עליה מצלמה, והיא גם טיפה מרחמת על אחותה סתורת השיער.
ווש! ווש! ווש!
שלושה רחפנים נוספים נוחתים ליד השוטר, ואנשי חוק יוצאים מתוכם, "אשירה, אולי השתגענו, אבל זה קורה לנו ביחד. אני לגמרי איתך, אמיתית לחלוטין!" אשירה עדיין לא מאמינה, והיא מוכיחה את זה בעיניים מתגלגלות.
"אממ" אהובי חושבת במהירות. "תראי, הם נראים ממש דרדסים לעומת הקפסולות!"
אשירה מצחקקת, וגופה מתרפה. "זה דימוי שהמוח שלי לא יכול להפיק לבד." היא מצחקקת שוב, ואהובי מניחה לעצמה להרגע מעט.
שוטר גבוה וממושקף ניגש אליהן. "בואו לניידת הגדולה. אתן עצורות עד להודעה חדשה - " הוא מתקרב מספיק בשביל להבחין היטב בתווי פניהן, ואז משתנק, מסיר את משקפי השמש שלו, ופוער את פיו בתדהמה.
"אתן... אתן לא..." הוא מלחך את שפתיו, ומתנשם בכבדות, ואז מסתובב ורץ אל חבריו, הם מתסכלים עליהן בבלבול, שמתחלף בתדהמה, החלפות משפטים המומים, שהופכים לסערה לוהטת.
אהובי ואשירה מחליפות מבטים תמהים.
"בואי נחזור הביתה, עד שהם יגמרו להתווכח." אהובי מציעה. אשירה מהנהנת, והן סורקות את הבנינים שסביבן.
אבל הרחוב דליל מבניינים, ובמקום שאמור להיות בניין מספר שלוש עשרה, ניצב עץ דקל גבוה וצמחייה פרועה סביבו.
כמו תמיד - אשמח לביקורת.