סיפור בהמשכים לא קוראים לי 'בת של'

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אני כן הייתי מצפה שתהילה תמשיך כבר הלאה. הלא היא בחורה בוגרת. ואני די מאמינה בה שהיא מסוגלת לייצר עלילה נוספת... 😉

קופצת על ההזדמנות שהעלית את הנושא כדי להבהיר מעט את ההתעכבות הנוכחית בעלילה:

לדעתי אין פה עניין של בגרות מכוון תהילה מהסיבה הפשוטה שמהאירוסין של שמואל ועד עתה, לא עברו יותר משבועיים, אני לא מצפה שתוך זמן כה קצר היא תתפכח. כל הסאגה הזאת היא רק התקדים.

בנוסף, את בהחלט צודקת שיש צורך לקדם כבר את העלילה, אך מכוון שאני רוצה לבנות תהליך אני חייבת לבסס אותו, גם לי לא כזה נחמד להשאיר את תהילה באותו מקום, אבל אני מרגישה שעם כל קטע היא מתקרבת עוד צעד משמעותי לנקודת המפנה.

תהילה טיפוס חזק הרי, לא? אם אני רוצה שהשבר יהיה יותר משמעותי אני צריכה למתוח אותה עד לנקודת הקצה שלה, ועם כל הכבוד ליחסי תהילה- שטרן אני לא חושבת שזה מספיק כדי לגרום לתהילה להישבר.

ומכוון שרוב הסיפור מתבסס על תפיסת העולם של תהילה, אני חייבת שהיא תהיה ברורה דיו. כל השתלשלות העניינים עד כה אמורה להביא את תהילה למסקנה חדה. מהרגע שהעניינים יתקדמו והכל יתפוצץ זו כבר תהיה דרך אל- חזור. לכן אני צריכה להעמיק את הקונפליקט לפני שאמשיך לרוץ עם העלילה.

אסכם את המגילה הנ"ל בזאת שבעיקרון אני דווקא כבר לקראת התקדמות, ובפרק הבא אמורה להיות התחלה של התפתחות משמעותית ומשם הלאה להמשך העלילה שתהיה בעז"ה עניינית יותר.

אז תודה לך על התגובה! בהחלט לוקחת לתשומת ליבי.
 

אביגלוש

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אסכם את המגילה הנ"ל בזאת שבעיקרון אני דווקא כבר לקראת התקדמות, ובפרק הבא אמורה להיות התחלה של התפתחות משמעותית ומשם הלאה להמשך העלילה שתהיה בעז"ה עניינית יותר.
אז חיייבים פרק הרגע!!
הסיפור הזה מדהים!
הרגשות מסופרים כ:כ יפה!!!!
 

efratLit

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
תהילה טיפוס חזק הרי, לא? אם אני רוצה שהשבר יהיה יותר משמעותי אני צריכה למתוח אותה עד לנקודת הקצה שלה, ועם כל הכבוד ליחסי תהילה- שטרן אני לא חושבת שזה מספיק כדי לגרום לתהילה להישבר.

ומכוון שרוב הסיפור מתבסס על תפיסת העולם של תהילה, אני חייבת שהיא תהיה ברורה דיו. כל השתלשלות העניינים עד כה אמורה להביא את תהילה למסקנה חדה. מהרגע שהעניינים יתקדמו והכל יתפוצץ זו כבר תהיה דרך אל- חזור. לכן אני צריכה להעמיק את הקונפליקט לפני שאמשיך לרוץ עם העלילה.
אני מסכימה עם דעתך שהעלילה עוד לא הגיעה לנקודת הקצה.
אני חושבת שבגלל שאני קוראת את הסיפור בהמשכים והפסקות ארוכות זה יוצר הרגשה כאילו נמשך בזמן ארוך שלכאורה לא משתשנה בו הרבה.
אבל לפי כמות הפרקים זה לגמרי בסדר.

ויאלוש. מחכים!
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק 33-


דופקת בעדינות, אישה צעירה למראה פותחת לי את הדלת. "את תהילה?", חיוך נעים תלוי על שפתיה. אני מהנהנת.

"בואי, תכנסי", היא מחווה פנימה, מובילה אותי אחריה בין חדרי הבית. "בעיקרון את החוג אני מעבירה בסטודיו שלי, אבל הוא בשיפוצים כרגע, בינתיים אנחנו נתחיל ללמוד פה", היא מכריזה כשאנחנו נכנסות לאחד מן החדרים.

"אז שלום, לי קוראים לאה. טוב לפגוש אותך! הבנתי ממך בטלפון שאת כבר מנגנת על כמה כלים". המורה אומרת אחרי שאנחנו מתיישבות.

"אני מנגנת על גיטרה ואורגן, לפעמים קצת פסנתר".

"איזו מוכשרת! אם יש לך רקע מוזיקלי יהיה לך קל יותר. כינור זה כלי יחסית קשה, אבל את נראית לי רצינית וחדורת מטרה", היא מחייכת. "ישתלם לך להשקיע, את מכירה את ההפקות של א. קליין?"

"כן", אני מהנהנת, לא מבינה לאן היא חותרת.

"אז בסוף כל שנה אני בוחרת כמה בנות שלומדות אצלי והן משתתפות בהצגות שהיא מעלה, מלוות עם הכינור את הלהקה שלה. שווה ביותר!".

אני מקווה שהיא לא רואה כמה העיניים שלי נוצצות. אני כבר מדמיינת את עצמי על הבמה, מלווה בנגינה רוטטת את ההפקות המושקעות של קליין.

"תווים את יודעת לקרוא?" היא מבררת, קוטעת אותי באמצע הדמיון על הסולו שאקבל.

"ב.. בטח". אני מתנערת.

"מצוין, אז קדימה. תפתחי את הנרתיק, נראה את הכינור שלך". דפיקות נשמעות על דלת הבית. "אני דקה באה", היא מתרוממת.

אני מוציאה את הכינור בזהירות מתרגשת, מחכה בשקט בחדר. מלמולים נשמעים מעם הדלת, 'מה נשמע' מתלהב, ו'שלום' חיוני. לאחר כמה שניות נשמע גם קול בכי של תינוק.

"לכי לחדר האחרון", אני שומעת את המורה אומרת. "תביאי לתלמידה שלי מים. תגידי לה שאני באה עוד שתי דקות, אני רגע הולכת להרגיע את יצחקי. אחרי זה תשמרי עליו טוב, שלא יפריע לנו בשיעור, בסדר?".

"את אומרת לי את זה כל פעם מחדש", אני שומעת צחקוק ולאחריו פסיעות בטוחות במסדרון. אני ממתינה בשקט, הכינור מונח על ברכיי ואני מלטפת בהיסח הדעת את העץ.

דלת החדר נפתחת, "אחותי אמרה לי למסור לך שהיא עוד רגע מגיעה ו- תהילה!"

"חני!" אני כמעט צועקת. מכל הבנות שבעולם, דווקא היא.

"מה את עושה פה?" היא שואלת בחשד, מחזיקה בידה כוס מים שמיועדת לי מן הסתם.

"לומדת כינור, אני מניחה?" קולי יוצאת מתריס מעט.

"דווקא אצל אחותי?" היא שואלת. לא מביאה לי את הכוס.

"מה זה עניינך? בסך הכל באתי ללמוד כינור", אני אומרת בחדות. באמת שאין לי מושג איך מכל מורות הכינור נפלתי דווקא על אחותה, שבניגוד אל חני היא דווקא נחמדה.

ידי נקפצת כשאני נזכרת בהיסטוריה הארוכה והלא מלבבת עם חני. התקרית במסדרון הסמינר עולה בזיכרוני. עמדתי אז בשקט מאחורי הקיר, האזנתי לה ולמרים מרכלות עלי. הן התלוננו שאני לא משתתפת בתחרות, טענו שאני מתנשאת. אחרי זה הלכתי לשטרן, אמרתי לה שאני כן מתמודדת בסוף. כשחושבים על זה, בגללה ניגשתי להתמודד.

חני מניחה את הכוס על שולחן קטן שעומד בחדר, רחוק ממני.

"רוצה לראות משהו יפה?" היא שואלת, עוד לפני שאני משיבה הכינור שלי כבר בידה.

"היי! הכי-" אני מנסה למחות, היא מתעלמת. מניחה את סנטרה על משענת הסנטר, נוטלת לידיה את הקשת. ובלי שאני מצליחה להבין איך היא פשוט מתחילה לנגן.

אני מסתכלת עליה, פי נפער לנגד רצוני. זה מדהים. זה מושלם. זה מקצועי להחריד. זה-

זו חני שמנגנת! על הכינור שלי!! "תביאי לי את הכינור בבקשה", אני דורשת, לוקחת ממנה בעדינות. העדינות היא כי אני מפחדת על הכינור.

היא מסתכלת עלי במבט מתנשא, זוויות פיה מורמות בחיוך לעגני. "תיקחי, תיקחי, כל כך קשה לתהילה ימיני לראות משהי אחרת שמנגנת יפה?"

מאיפה זה בא, ומה עשיתי לה.

"את יודעת", היא משיחה כאילו לפי תומה. "כאן בחוג לא יעזרו לך הפרוטקציות של גיסתך לעתיד. המורה שטרן לא תהייה פה כדי לבחור אותך ולהטות את התוצאות כדי שתזכי".

אני שותקת. המומה. הלומה.

"אחותי לאה שופטת ביצוע וכישרון, לא ייחוס משפחתי ואבא זמר. כך שכדאי לך להשקיע, פה לא יהיו לך פרוטקציות", היא יורקת זלזול.

פרוטקציות... ידי מתהדקת על הכינור. פרוטקציות. איזה גיבוב של שטויות! יעל ושמואל עוד לא הכירו אז!

רגע, זה מה שכל הסמינר חושב? ששטרן עשתה לי פרוטקציות?! הלב שלי פועם על מאתיים. איך לא חשבתי על זה עד עכשיו. זה מגוחך עד אובדן עשתונות. כל כך אופייני לחני הזו, קנאית חסרת תקנה. אני רותחת.

"אני רואה שאת לא רוצה שאנגן על הכינור שלך, וזה בסדר גמור". היא פותחת איזו מגירה ושולפת משם נרתיק, מוציאה כינור מדהים ביופיו, הרבה יותר מרשים משלי, כנראה גם יקר יותר. אני קניתי כינור של מתחילים.

"זה כינור!" היא מכריזה בסיפוק. "את רוצה להגיד לי שעל הדבר הזה את מנגנת? מה למשפחת ימיני אין תקציב לכלי איכותי יותר? מוזר". היא שוב פעם מניחה את סנטרה במקום המתאים, זוקפת את גווה בחשיבות. כמעט מתחילה לנגן לי שוב על העצבים כשאחותה נכנסת לחדר.

"לאה, את לא מאמינה! זאת תהילה ימיני, חברה טובה שלי מהסמינר!", חני ממהרת להגיד, מדגישה את המילה 'חברה טובה'. אם רק הייתי יכולה הייתי צורחת.

"איזה עולם קטן!" המורה מתלהבת. "רגע, ימיני! זו לא הבת של רפאל ימיני שאמרת שלומדת איתך?" המורה מפנה את השאלה לחני.

"כן זאת היא, את לא מאמינה כמה שהיא מוכשרת, מוזיקלית שאין דברים כאלה! אל תלמדי אותה את הדברים הפשוטים, זה ישעמם אותה", היא מצחקקת, אני פסע מלברוח משם. "תלכי איתה על יצירות מאתגרות יותר, מסובכות וקשות. היא תקלוט מהר". היא קורצת לי.

"אם את אומרת", לאה מחייכת וחני ממהרת לעזוב את החדר.

שלושים וחמש דקות לאחר מכן מסתיים השיעור. המורה דיברה והסבירה כל מיני דברים, אין לי מושג מה בדיוק. כל הזמן רק חשבתי על כך שאין סיכוי שאני ממשיכה ללמוד אצלה.

זה רק מה שחסר לי, מוקד דיווח ישיר לחני.

משהו בי נחנק.

***

"איך היה היום בחוג? אבא שואל אגב ערבוב הקפה, מתיישב על יד השולחן במטבח.

"אה... אבא?" אני שואלת במקום לענות.

"כן?"

"אתה זוכר את השיר שהלחנתי?"

"בטח, את יודעת שרציתי אותו לאלבום".

"אז זהו, שחשבתי אולי ... חשבתי... " אני מתגמגמת, חסרת בטחון.

"אני מקשיב". הוא לוגם מן הקפה.

"אולי אתה עדיין רוצה את השיר שלי, חשבתי על זה ואני מסכימה". אני אומרת בנשימה אחת.

אבא פותח את עיניו בהפתעה. "תהילה, האלבום כבר סגור".

"האלבום מה?!" זה תופס אותי לא מוכנה.

"סגור, ממזמן. בקרוב אני עומד להוציא את שיר הנושא".

"מה, אבל.. איך?" איך דבר כזה דרמטי מתרחש בבית ואני לא יודעת?

"יכול להיות שהיית עסוקה קצת בעניינים שלך בתקופה האחרונה..." יש יותר משביב של רמז ואולי אף נזיפה בדבריו. עד כדי כך אני שקועה בעצמי ומוטרדת בגלל יעל שטרן?

"אבל מה עשית עם שיר הנושא?" אני רוצה לשמוע שאין תחליף לשיר שלי.

"לקחתי שיר של ש. לשם".

ש. לשם כתב והלחין לאבא כבר כמה שירים מוצלחים ביותר, אך הגיוני שאבא יפנה אליו.

"אפשר לשאול איך פתאום את מעוניינת לפרסם את השיר?", אבא שואל. "פשוט אז היה נראה שאת לא מי יודע מה מתלהבת מהרעיון", אבא מנענע בראשו.

"חשבתי על זה". על זה שאני בזמן האחרון קצת עושה בעיות, על זה שאני עומדת להגיד לך עכשיו עוד משהו מעורר תמיהה שלא יוסיף נקודות להתנהגותי בתקופה האחרונה. "והחלטתי שזה לא כל כך נורא". לתת לך את השיר שכל כך רצית, זה ישמח אותך. ככה תוכל לשכוח כמה אני מאכזבת אותך כל הזמן. אני נושכת שפתיי.

אבא מהמם לעצמו משהו, מבטו מתעמעם. "בואי נחזור לתחילת השיחה וננסה להבין ביחד מה קורה פה", הוא אומר.

אני משתנקת. מגמגמת. "מ- מה הקשר?" הקשר ישיר.

"אז איך היה היום בחוג?", הוא שואל שוב.

אני בולעת את רוקי, משפילה מבט. "אולי אני בסוף לא רוצה ללמוד כינור".

אבא משום מה לא נרעש מדבריי, "לא הסתדרת עם המורה?"

אני מושכת בכתפיי. "אני לא רוצה להמשיך בחוג הזה", לוחשת.

כל כך כואב לי באותו הרגע. חושבת על אבא ואמא שטרחו וחשבו איך לשמח אותי ובסוף אני מפוצצת להם הכל בפנים.

"ואם תלכי למורה אחרת?"

"לא יודעת, אני לא רוצה ללמוד כינור, זה... זה פחות מתאים לי".

זיק מותש עובר לרגע בעיניו של אבא. "אני בכל זאת אשמח אם תנסי שוב, אפילו אצל מורה אחרת. הלכת בסך הכל לשיעור אחד".

אחד יותר מידי. אני שותקת. "אולי יש חוג שהוא לא באלעד? ..." הלשון שלי כמעט נשרפת כשאני הוגה את משאלת ליבי הכמוסה, להתרחק מעט מכל הסביבה פה שמכירה אותי. מחוץ לאלעד אף אחד לא יטרח לקשר בין איזו תהילה ימיני לאבא שלה.

"אני אדבר עם אמא ונראה".

"תודה" אני לוחשת.

יותר משאני מתביישת מעצמי, עצמי מתבייש שהוא אני.



....
 
נערך לאחרונה ב:

ימים טובים יבואו

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
בס"ד

פרק 33-


דופקת בעדינות, אישה צעירה למראה פותחת לי את הדלת. "את תהילה?", חיוך נעים תלוי על שפתיה. אני מהנהנת.

"בואי, תכנסי", היא מחווה פנימה, מובילה אותי אחריה בין חדרי הבית. "בעיקרון את החוג אני מעבירה בסטודיו שלי, אבל הוא בשיפוצים כרגע, בינתיים אנחנו נתחיל ללמוד פה", היא מכריזה כשאנחנו נכנסות לאחד מן החדרים.

"אז שלום, לי קוראים לאה. טוב לפגוש אותך! הבנתי ממך בטלפון שאת כבר מנגנת על כמה כלים". המורה אומרת אחרי שאנחנו מתיישבות.

"אני מנגנת על גיטרה ואורגן, לפעמים קצת פסנתר".

"איזו מוכשרת! אם יש לך רקע מוזיקלי יהיה לך קל יותר. כינור זה כלי יחסית קשה, אבל את נראית לי רצינית וחדורת מטרה", היא מחייכת. "ישתלם לך להשקיע, את מכירה את ההפקות של א. קליין?"

"כן", אני מהנהנת, לא מבינה לאן היא חותרת.

"אז בסוף כל שנה אני בוחרת כמה בנות שלומדות אצלי והן משתתפות בהצגות שהיא מעלה, מלוות עם הכינור את הלהקה שלה. שווה ביותר!".

אני מקווה שהיא לא רואה כמה העיניים שלי נוצצות. אני כבר מדמיינת את עצמי על הבמה, מלווה בנגינה רוטטת את ההפקות המושקעות של קליין.

"תווים את יודעת לקרוא?" היא מבררת, קוטעת אותי באמצע הדמיון על הסולו שאקבל.

"ב.. בטח". אני מתנערת.

"מצוין, אז קדימה. תפתחי את הנרתיק, נראה את הכינור שלך". דפיקות נשמעות על דלת הבית. "אני דקה באה", היא מתרוממת.

אני מוציאה את הכינור בזהירות מתרגשת, מחכה בשקט בחדר. מלמולים נשמעים מעם הדלת, 'מה נשמע' מתלהב, ו'שלום' חיוני. לאחר כמה שניות נשמע גם קול בכי של תינוק.

"לכי לחדר האחרון", אני שומעת את המורה אומרת. "תביאי לתלמידה שלי מים. תגידי לה שאני באה עוד שתי דקות, אני רגע הולכת להרגיע את יצחקי. אחרי זה תשמרי עליו טוב, שלא יפריע לנו בשיעור, בסדר?".

"את אומרת לי את זה כל פעם מחדש", אני שומעת צחקוק ולאחריו פסיעות בטוחות במסדרון. אני ממתינה בשקט, הכינור מונח על ברכיי ואני מלטפת בהיסח הדעת את העץ.

דלת החדר נפתחת, "אחותי אמרה לי למסור לך שהיא עוד רגע מגיעה ו- תהילה!"

"חני!" אני כמעט צועקת. מכל הבנות שבעולם, דווקא היא.

"מה את עושה פה?" היא שואלת בחשד, מחזיקה בידה כוס מים שמיועדת לי מן הסתם.

"לומדת כינור, אני מניחה?" קולי יוצאת מתריס מעט.

"דווקא אצל אחותי?" היא שואלת. לא מביאה לי את הכוס.

"מה זה עניינך? בסך הכל באתי ללמוד כינור", אני אומרת בחדות. באמת שאין לי מושג איך מכל מורות הכינור נפלתי דווקא על אחותה, שבניגוד אל חני היא דווקא נחמדה.

ידי נקפצת כשאני נזכרת בהיסטוריה הארוכה והלא מלבבת עם חני. התקרית במסדרון הסמינר עולה בזיכרוני. עמדתי אז בשקט מאחורי הקיר, האזנתי לה ולמרים מרכלות עלי. הן התלוננו שאני לא משתתפת בתחרות, טענו שאני מתנשאת. אחרי זה הלכתי לשטרן, אמרתי לה שאני כן מתמודדת בסוף. כשחושבים על זה, בגללה ניגשתי להתמודד.

חני מניחה את הכוס על שולחן קטן שעומד בחדר, רחוק ממני.

"רוצה לראות משהו יפה?" היא שואלת, עוד לפני שאני משיבה הכינור שלי כבר בידה.

"היי! הכי-" אני מנסה למחות, היא מתעלמת. מניחה את סנטרה על משענת הסנטר, נוטלת לידיה את הקשת. ובלי שאני מצליחה להבין איך היא פשוט מתחילה לנגן.

אני מסתכלת עליה, פי נפער לנגד רצוני. זה מדהים. זה מושלם. זה מקצועי להחריד. זה-

זו חני שמנגנת! על הכינור שלי!! "תביאי לי את הכינור בבקשה", אני דורשת, לוקחת ממנה בעדינות. העדינות היא כי אני מפחדת על הכינור.

היא מסתכלת עלי במבט מתנשא, זוויות פיה מורמות בחיוך לעגני. "תיקחי, תיקחי, כל כך קשה לתהילה ימיני לראות משהי אחרת שמנגנת יפה?"

מאיפה זה בא, ומה עשיתי לה.

"את יודעת", היא משיחה כאילו לפי תומה. "כאן בחוג לא יעזרו לך הפרוטקציות של גיסתך לעתיד. המורה שטרן לא תהייה פה כדי לבחור אותך ולהטות את התוצאות כדי שתזכי".

אני שותקת. המומה. הלומה.

"אחותי לאה שופטת ביצוע וכישרון, לא ייחוס משפחתי ואבא זמר. כך שכדאי לך להשקיע, פה לא יהיו לך פרוטקציות", היא יורקת זלזול.

פרוטקציות... ידי מתהדקת על הכינור. פרוטקציות. איזה גיבוב של שטויות! יעל ושמואל עוד לא הכירו אז!

רגע, זה מה שכל הסמינר חושב? ששטרן עשתה לי פרוטקציות?! הלב שלי פועם על מאתיים. איך לא חשבתי על זה עד עכשיו. זה מגוחך עד אובדן עשתונות. כל כך אופייני לחני הזו, קנאית חסרת תקנה. אני רותחת.

"אני רואה שאת לא רוצה שאנגן על הכינור שלך, וזה בסדר גמור". היא פותחת איזו מגירה ושולפת משם נרתיק, מוציאה כינור מדהים ביופיו, הרבה יותר מרשים משלי, כנראה גם יקר יותר. אני קניתי כינור של מתחילים.

"זה כינור!" היא מכריזה בסיפוק. "את רוצה להגיד לי שעל הדבר הזה את מנגנת? מה למשפחת ימיני אין תקציב לכלי איכותי יותר? מוזר". היא שוב פעם מניחה את סנטרה במקום המתאים, זוקפת את גווה בחשיבות. כמעט מתחילה לנגן לי שוב על העצבים כשאחותה נכנסת לחדר.

"לאה, את לא מאמינה! זאת תהילה ימיני, חברה טובה שלי מהסמינר!", חני ממהרת להגיד, מדגישה את המילה 'חברה טובה'. אם רק הייתי יכולה הייתי צורחת.

"איזה עולם קטן!" המורה מתלהבת. "רגע, ימיני! זו לא הבת של רפאל ימיני שאמרת שלומדת איתך?" המורה מפנה את השאלה לחני.

"כן זאת היא, את לא מאמינה כמה שהיא מוכשרת, מוזיקלית שאין דברים כאלה! אל תלמדי אותה את הדברים הפשוטים, זה ישעמם אותה", היא מצחקקת, אני פסע מלברוח משם. "תלכי איתה על יצירות מאתגרות יותר, מסובכות וקשות. היא תקלוט מהר". היא קורצת לי.

"אם את אומרת", לאה מחייכת וחני ממהרת לעזוב את החדר.

שלושים וחמש דקות לאחר מכן מסתיים השיעור. המורה דיברה והסבירה כל מיני דברים, אין לי מושג מה בדיוק. כל הזמן רק חשבתי על כך שאין סיכוי שאני ממשיכה ללמוד אצלה.

זה רק מה שחסר לי, מוקד דיווח ישיר לחני.

משהו בי נחנק.

***

"איך היה היום בחוג? אבא שואל אגב ערבוב הקפה, מתיישב על יד השולחן במטבח.

"אה... אבא?" אני שואלת במקום לענות.

"כן?"

"אתה זוכר את השיר שהלחנתי?"

"בטח, את יודעת שרציתי אותו לאלבום".

"אז זהו, שחשבתי אולי ... חשבתי... " אני מתגמגמת, חסרת בטחון.

"אני מקשיב". הוא לוגם מן הקפה.

"אולי אתה עדיין רוצה את השיר שלי, חשבתי על זה ואני מסכימה". אני אומרת בנשימה אחת.

אבא פותח את עיניו בהפתעה. "תהילה, האלבום כבר סגור".

"האלבום מה?!" זה תופס אותי לא מוכנה.

"סגור, ממזמן. בקרוב אני עומד להוציא את שיר הנושא".

"מה, אבל.. איך?" איך דבר כזה דרמטי מתרחש בבית ואני לא יודעת?

"יכול להיות שהיית עסוקה קצת בעניינים שלך בתקופה האחרונה..." יש יותר משביב של רמז ואולי אף נזיפה בדבריו. עד כדי כך אני שקועה בעצמי ומוטרדת בגלל יעל שטרן?

"אבל מה עשית עם שיר הנושא?" אני רוצה לשמוע שאין תחליף לשיר שלי.

"לקחתי שיר של ש. לשם".

ש. לשם כתב והלחין לאבא כבר כמה שירים מוצלחים ביותר, אך הגיוני שאבא יפנה אליו.

"אפשר לשאול איך פתאום את מעוניינת לפרסם את השיר?", אבא שואל. "פשוט אז היה נראה שאת לא מי יודע מה מתלהבת מהרעיון", אבא מנענע בראשו.

"חשבתי על זה". על זה שאני בזמן האחרון קצת עושה בעיות, על זה שאני עומדת להגיד לך עכשיו עוד משהו מעורר תמיהה שלא יוסיף נקודות להתנהגותי בתקופה האחרונה. "והחלטתי שזה לא כל כך נורא". לתת לך את השיר שכל כך רצית, זה ישמח אותך. ככה תוכל לשכוח כמה אני מאכזבת אותך כל הזמן. אני נושכת שפתיי.

אבא מהמם לעצמו משהו, מבטו מתעמעם. "בואי נחזור לתחילת השיחה וננסה להבין ביחד מה קורה פה", הוא אומר.

אני משתנקת. מגמגמת. "מ- מה הקשר?" הקשר ישיר.

"אז איך היה היום בחוג?", הוא שואל שוב.

אני בולעת את רוקי, משפילה מבט. "אולי אני בסוף לא רוצה ללמוד כינור".

אבא משום מה לא נרעש מדבריי, "לא הסתדרת עם המורה?"

אני מושכת בכתפיי. "אני לא רוצה להמשיך בחוג הזה", לוחשת.

כל כך כואב לי באותו הרגע. חושבת על אבא ואמא שטרחו וחשבו איך לשמח אותי ובסוף אני מפוצצת להם הכל בפנים.

"ואם תלכי למורה אחרת?"

"לא יודעת, אני לא רוצה ללמוד כינור, זה... זה פחות מתאים לי".

זיק מותש עובר לרגע בעיניו של אבא. "אני בכל זאת אשמח אם תנסי שוב, אפילו אצל מורה אחרת. הלכת בסך הכל לשיעור אחד".

אחד יותר מידי. אני שותקת. "אולי יש חוג שהוא לא באלעד? ..." הלשון שלי כמעט נשרפת כשאני הוגה את משאלת ליבי הכמוסה, להתרחק מעט מכל הסביבה פה שמכירה אותי. מחוץ לאלעד אף אחד לא יטרח לקשר בין איזו תהילה ימיני לאבא שלה.

"אני אדבר עם אמא ונראה".

"תודה" אני לוחשת.

יותר משאני מתביישת מעצמי, עצמי מתבייש שהוא אני.



....
 

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד
וואו @Avigail Amram אני עוקבת אחרי הסיפור הזה כמעט מיום היוולדו.
פשוט סיפור יפה!!!
אין לי שום מילה אחר לומר.. חוץ מאשר שאני קצת פוחדת מהפצצה שאת רוקחת לנו פה...
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק 34-


הכפית שנלעסת בפי ללא הרף היא רק עדות מזערית למתחולל בתוכי.

מרים שנכנסת לחדר תופסת אותי בעודי מסתכלת על הכפית בעיון ואחר זאת קולעת אותה בקשת מפוארת לפח.

"הכפית המסכנה לא אשמה שהיא חד פעמית", מרים מכריזה, סוגרת את דלת החדר. "קל וחומר שהיא לא אשמה שאת עצבנית", מבטה חורך אותי ברוב משמעות.

אני נוטלת מהחבילה שלידי אחת חדשה. "אני בכלל לא עצבנית".

"ולי קוראים אברהם פריד". היא לוקחת את החבילה.

"מרים!" אני מזדעקת למראה השוד.

"זה ממש בזבוז", היא קובעת. "חבל ללעוס אותן אם אפשר לאכול בעזרתן משהו טעים יותר".

עיניי סוקרות אותה בעיון. "מתי הספקת להתבגר ככה?"

"מתי שאת ישבת פה ולעסת בחוסר מעש". יותר ממיליגרם של חוצפה בדבריה.

"יש משהו מיוחד שבאת להגיד לי?", אני תוהה לחלל האוויר. "כי אם לא אני מעדיפה להמשיך ללעוס ואולי ככה תתבגרי עוד קצת".

"את לא מצחיקה", היא מציינת. "ורציתי לשאול אם את רוצה לבוא איתי להליכה".

"הליכה?"

"כן, כל החברות שלי לא יכולות".

"אם היה מד אמינות הוא כרגע היה צונח מתחת לאפס", אני אומרת ביובש.

"זה לא משנה, את באה?"

"כן", אני מתרוממת משום מה.

*

"את ידעת שהאלבום של אבא כבר סגור?", אני שואלת כאילו באגביות בעודנו פוסעות.

"בטח", היא אומרת במהירות שעושה לי קווץ' בלב. "השירים באלבום כל כך מיוחדים! מקווה שהאלבום יצליח, אבא עבד עליו כל כך קשה..." עיניה נוצצות.

אני מנסה לבלוע את רוקי אך הפה שלי צחיח, אולי הקנאה ייבשה אותו. "כמה זמן את כבר יודעת מזה?"

היא חושבת לרגע. "בעיקרון הוא מוכן ממזמן, אבל אבא לא מצא שיר נושא לאלבום. לפני איזה חודש וחצי הוא מצא, וזהו, ברוך השם בימים הקרובים השיר הולך לצאת ואחריו כל האלבום".

"אבל איך?" קולי יוצא משובלל מעט.

"איך מה?"

"איך לא ידעתי?"

מה זאת אומרת 'לא ידעתי'?"

"לא ידעתי על האלבום שכבר מוכן, על שיר הנושא שאבא מצא". במקום השיר היפהפה שלי.

"מה זאת אומרת, כל המשפחה מדברת על זה כבר הרבה זמן. את רוצה להגיד לי שלא שמת לב?! אני בעצמי שאלתי אותך אם את רוצה לבוא איתנו ליום צילומים ולא רצית".

יום צילומים?! "צילומים למה?"

"לקליפ של השיר. אבא הציע לנו להצטרף אליו ולהיות מאחורי הקלעים, הוא יודע שהדסה ואני אוהבות את כל התחום של הצילום והבימוי".

"ולא קראתם לי?" קולי גווע.

"בטח שקראנו לך! את לא רצית, זה היה ממש לא מזמן".

"אני לא זוכרת", אני ממלמלת.

"אני זוכרת שכן, בברור", היא נחרצת. "אמרתי לך שאני והדסה הולכות עם אבא ושאלתי אם את רוצה להצטרף".

"ומה עניתי?"

"מלמלת בהיסח הדעת שאין לך כח והמשכת לקרוא באיזה ספר שקראת"

"אני לא זוכרת שזה קרה". אם כי זה אופייני להחריד.

מרים מרימה כתפיים. "מה זה משנה, ממילא לא היית רוצה לבוא..."

נכון.

"קיצור, את לא מבינה איזה יפה השיר! אני בטוחה שהוא יצליח. כל כך גאוני וקליט!"

"של ש. לשם?"

"כן, יפה שאת זוכרת", היא מחמיאה. "נו, את רואה שאת בעניינים".

מהיום.

"אז איך היה?" אני שואלת כתחליף לשאלות 'איפה צילמתם, מה יהיה בקליפ ואילו תגובות אאלץ לספוג הפעם מהבנות בסמינר'.

"הקליפ צולם ביער ירושלים בעיקר. היה מדהים, אני והדסה נהנינו ברמות! עקבנו אחרי הצלם והבמאי, ראינו איך הכל קורה מאחורי המצלמה..."

"שמחה שהיה לכן כיף", אני אומרת בטון לא משכנע. תוהה איפה הייתי כל החודשיים האלה.

***

אף פעם לא הבנתי את פשר החדווה של שאר חברותיי לכיתה בעת שהמורה מכריזה על פעילות כיתתית. אנחנו בטרום חובה? בכיתה א'?

"מכירות את המשחק הזה שכל אחת מעבירה את הדף לחברה שלידה, החברה כותבת לה מחמאה וכך מעבירים הלאה את הדף עד שהוא חוזר מלא במילים טובות אל כל אחת?", המורה שואלת.

בטח , שונאת את המשחק הילדותי הזה.

תמיד בכל סבב אני מקבלת למרבה ההפתעה שלושים מחמאות זהות לחלוטין: 'מוכשרת', 'מוזיקלית', ושוב 'מוכשרת' ושוב 'מוזיקלית'. יש שמגדילות לעשות וטורחות לכתוב 'מוכשרת ברמות'.

בראבו. ריגשתן עד דמעות. אם אין לכן מה להגיד לי, אל תגידו וזהו. זה כל מה שאני בעיניכן, כישרון? אתן לא יכולות לראות קצת מעבר?

כל המשחק הזה בזבוז של דפים. במקום זה אפשר לכתוב עליהם חמשה ותווים. יעיל פי כמה.

"כולן לקחת דף ועט", המורה מחווה על ערמה במרכז המעגל. בנות מתרוממות ולוקחות בהתלהבות מוגזמת. "כולן לקחו?" המורה מוודאת.

הנהונים נמרצים משיבים לה מכל עבר.

"יופי, עכשיו כל אחת רושמת את השם שלה במרכז הדף".

בנות רושמות, מצחקקות בינן לבין עצמן. אני נאנחת בקול.

"רצית להגיד משהו, תהילה?" המורה מבררת.

אני מנענעת מהר בראשי לשלילה.

"כולן רשמו?"

בנות מחייכות מעבירות את הדף לחברה שלימינן.

"לא, בנות, הפעם אנחנו נשחק את זה באופן שונה קצת".

הבנות משתתקות בסקרנות.

"הפעם כל אחת כותבת לעצמה". המורה משלבת ידיים, מרוצה מהברקת חייה כנראה.

"לעצמה?!" השאלה יוצאת ממני מבלי שרציתי, מזועזעת בתכלית.

"כן, כן", היא מהנהנת בחשיבות. "תמיד אנחנו לומדות למצוא טוב בבנות סביבנו, דבר חשוב לכשלעצמו, אבל מתי אנחנו לומדות להגיד לעצמנו את נקודות החוזק שלנו?" היא שואלת רטורית ואני חוששת שאני בדרך לחזור לאי שם בכיתה ב'.

משום מה הבנות סביב מרוצות, מתחילות לרשום במהירות. אני מתבוננת בהן, על החיוך שהן מבליעות כל כמה דקות בינן לבין עצמן.

"מה איתך תהילה?" המורה מבררת. אני מתרוממת בלית ברירה, נוטלת דף ועט.

מאמצת את מחשבתי, לא מוצאת מה לכתוב.



עשר דקות לאחר מכן אני מכניסה את הדף לתיקי.

חמשה מהוקצעת משורטטת עליו. ותווים.




.
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק 35-

השיר של אבא יצא מלפני יומיים, כך שעוד מעט אני אתחיל לקבל דשי"ם.

ברוך השם, ממש ממש במקרה, אני לא מרגישה טוב היום. בעיניי זו סיבה מצוינת להישאר בבית.

"מה זה?" מרים נכנסת לחדר, מתעניינת למראה הפיג'מה. "את לא הולכת ללימודים?"

"אני לא מרגישה טוב", אני משתעלת לשם ההדגמה.

"כן..." הדסה מתערבת. "היא באמת לא מרגישה טוב". אני מתפלאה שהיא מצדדת בי.

"תוד-" אני לא מספיקה להגיד והיא ממשיכה: "היא חולה בדלקת 'מתמסכניטיס אגואיסטיס', זוהי מחלפה חריפה ביותר. החולים בה מדווחים על אנוכיות מוגזמת, פגיעות יתרה, ומראה כללי לא שמח במיוחד. אחדים גם מציינים חרדה תהומית מאנשים העלולים לפרגן לך על השיר החדש של אבא שלך". היא מסיימת ויוצאת מהחדר.

אני מסתכלת עליה, על הליכתה הקלילה השופעת התנשאות מלגלגת, ובהחלטה של רגע קמה להתארגן ולקחת אקמול.

יש לי תחושה שזה לא הדבר היחיד שאצטרך לבלוע היום.

***

במקום לתלות על גבי שלט- 'אין לי כח לדבר איתכן היום/בכלל' אני מסתכנת בהוצאת הנגן והאוזניות מהתיק, רמז עבה דיו.

כמה מן הבנות לא ניחנו בהבנה דקה מידי שכן הן פוסעות כרגע לעבר מקומי. אני ממהרת להניח את ידי וראשי על השולחן בהתגוננות מקסימאלית. בכל זאת עשר שניות לאחר מכן משהי טופחת על גבי הרכון.

"תהילה?" אני מזהה את קולה של נעמי.

מרימה ראש, עוטה על פניי מבט מעומעם.

"הכל טוב?", כמה בנות סביבה, כלומר סביבי.

"כן... פשוט קצת כואב לי הראש", אני אומרת. כאן לדעתי גם בנות בעלות תפיסה קשה אמורות לעשות אחורה פנה.

הן יותר בכיוון של קדימה צעד- "איזה שיר יפה אבא שלך הוציא!" הודיה מפרגנת. "אח שלי אמר שזה הולך להיות להיט בישיבה שלו".

אני שותקת. תוהה איפה ניתן לרכוש מזהה להיטים, ולמה בחור בגילאי העשרה חושב שהוא מוסמך לזהות אותם כך, יומיים אחרי שהם יצאו. אין אכיפה בתחום?

"כן, את לא מבינה, אפילו אח שלי הקטן כבר מזמזם את השיר. מעוות את כל המילים, כן? אבל עדיין..." אפרת מצחקקת.

אני מנסה להבין למה זה מיוחד, בהתחשב בעובדה שגם 'יונתן הקטן' אח שלה כבר יודע לזמזמם, בלי לעוות את המילים.

"כשסיפרתי לאחותי שאני לומדת עם הבת של רפאל ימיני בכיתה היא התלהבה ברמות!" שירה רואה לנכון לומר.

"איזה כיף לשמוע". חיוך מוצא את דרכו אל שפתיי באינסטינקט מרשים.

משהי נוספת מתקרבת למעגל, חני. "והקליפ... בכלל. איזו רמה של צילום והפקה, זה בטח עולה הרבה כסף", קולה מתנגן.

"נו בסדר", משהי משיבה. "את יודעת כמה זמרים מקבלים לערב?" היא שואלת רטורית ואני מייחלת להיעלם.

הראש שלי פועם בקצב, כאילו היה מטרונום. כואב לי כל כך!

למזלי המורה נכנסת לכיתה באותו הרגע והבנות מתפזרות. לרוע מזלי היא קולטת את הנגן והאוזניות שבידי.

"תביאי לי את זה בבקשה", היא מחווה על ידי.

"הנה, המורה, אני אכניס לתיק". אני פותחת את תיקי במהירות.

"תהילה", קולה מתרה.

אני נשארת עדיין במקומי. "המורה, בבקשה..."

"תביאי לי את זה עכשיו".

"נו, בבקשה המורה", אני מתחננת. רק לא הנגן. "אני לא יכולה שהמורה תיקח לי את הנגן הוא חשוב לי ו-"

"תהילה, קחי בבקשה את הנגן ותלכי להביא אותו לסגנית". היא פוסקת.

קולי נשנק בבהלה. אני קמה, מסוחררת מכאב הראש. פוסעת לכיוון היציאה מהכיתה. מספיקה לתפוס את החיוך הקטן שמרצד בעיניה של חני.

*

אין לי מושג איך אשרוד שבוע בלי הנגן. הסגנית החליטה שזה הגיוני דווקא.

אני פוסעת חזרה לכיתה, מעורפלת מכאב. השפעת האקמול שנטלתי בבוקר התפוגגה מזמן. בדיוק כשאני נכנסת לכיתה הצלצול נשמע והמורה יוצאת. אני משפילה מבט והולכת למקומי בתבוסה.

משהו מדגדג לי מבפנים, מזמזם בעצבנות.

אני לוקחת את התיק שלי ויוצאת בשקט מהכיתה. מתחמקת איכשהו ויוצאת מהסמינר, עולה על אוטובוס הביתה.

מכניסה את היד לתיק מתוך הרגל בכדי לשמוע שירים. החלל הריק שנמצא במקום הנגן שורף לי את היד.


החלל הריק שנמצא אצלי בפנים, שורף לי את הלב.




...
 

efratLit

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
התחרטתי.
אני רוצה לדבר עם הדסה.
אפשר לארגן לנו מפגש יחד?
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איך בא לי לתפוס שיחה עם תהילה!
התחרטתי.
אני רוצה לדבר עם הדסה.
אפשר לארגן לנו מפגש יחד?
נראה לי אבוד מראש, הדסה עקשנית ומקובעת בדיוק כמו אחותה.
אולי מפגש של שלושתכן יכול לעזור, אבל אז תהילה לא תסכים לבוא, כי הדסה שם.
אבל עזבי, יש לי תחושה (או שמא ספוילר) שאם תשלימי ביניהן היא תמצא משהו אחר לריב איתו.

כך שכולם טריגר, ועדיף להשאיר את המצב על כנו.
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק 36-


אני נכנסת הביתה בטריקת דלת, מבכרת את היות הבית ריק. אין לי כח, אין לי אוויר.

הראש שלי עוד רגע מתפוצץ.

מעסה את רקותיי במרץ, הולכת חצי עיוורת לארון התרופות. איפה האקמול?

מסיטה את מבטי רגע הצידה, קולטת בזווית העין את הגיטרה שלי מונחת על הספה. מוזר.

מוסחת, מדדה לעבר הספה, נגשת לגיטרה, מרימה אותה. מי נגע לי בגיטרה?

אני באה למקם את הגיטרה בחזרה כשידי קופאת. מיתר עבה מנתר מן הגיטרה. כמעט שורט אותי, בהתחשב בכך שהגיטרה אקוסטית.

המיתר קרוע. מישהו נגן לי בגיטרה בלי רשות ועוד קרע מיתר.

כמו בקסם, כאב הראש נזנח ואני נפנית לחדרו של שמואל, שם נמצאים מיתרים חדשים להחלפה. אומנם זה לא הכי קל להחליף מיתר לבד, ובדרך כלל אני מעדיפה שאבא או שמואל יעשו את זה, אך אני לא מסוגלת לראות את הגיטרה ככה.

פותחת את דלת החדר, מופתעת לראות את שמואל, יושב ליד שולחן הכתיבה. ברגע שאני נכנסת הוא מיד סוגר את המחברת שהתעסק בה, מחזיק אותה בין ידיו ונעמד.

"יש קטע כזה, שדופקים לפני שנכנסים", הוא אומר בהדגשה, כאילו לפי תומו.

"יש קטע כזה, שבחורי ישיבה בני עשרים נמצאים בישיבה בשעות האלה". אני משיבה.

"אבא ואמא בקשו שאבוא לסדר כמה דברים בקשר לחתונה", הוא מתגונן.

החתונה. כאב הראש שב בעוצמה. אני עוצמת עיניי בכאב. "טוב, לא באתי להפריע. רק רציתי לקחת מיתר חדש לגיטרה. יש לך את מיתר אחד? העבה".

"אה, נכון". הוא דופק על מצחו בתנוחה קלישאתית משהו, "שכחתי להחליף לך, סליחה". הוא מוציא ממגירתו חבילה.

"זה אתה?" אני מתפלאה. "נו באמת, שמואל. מילא אתה משתמש לי בגיטרה בלי רשות, אבל אם קרעת מיתר, תחליף מיד". אני לוקחת ממנו את החבילה במהירות עצבנית.

"צודקת, מתנצל. אני פשוט קצת עסוק עם כל ההכנות לחתונה", הוא מחייך. "שכחתי מזה".

ההתנצלות שלו רק מכעיסה אותי יותר. שוב פעם החתונה הזו.

"למה את בבית?", הוא מתעניין.

"לא עניינך", אני אומרת בחדות כשאני נזכרת במהלך היום.

"אמא יודעת שאת פה?"

"אמרתי לך שזה לא עניינך". אני לוקחת את המיתר הדרוש מהחבילה. "אני מניחה פה את הגיטרה ואת המיתר. תחליף בזמן הקרוב ותביא לי אותה". אני מודיעה.

הוא מסתכל עלי במבט לא ברור. מן תמהיל של הלם וחוסר הבנה של הסיטואציה.

אני מתעלמת. דוחפת את החבילה לעברו, המחברת שהייתה עד כה אחוזה בידיו, נופלת על הרצפה בנקישה.

אני מתכופפת באינסטינקט להרים אותה, היא נפתחת בעמוד אקראי. עייני עוברות על הכתוב בלי משים. הוא חוטף לי את המחברת בכוח.

"אתה!" קולי יוצא חד וגבוה, על גבול הצורמני.

הוא שותק. פניו נצבעות בגוון מסגיר.

"השיר..." אני ממלמלת. "השיר של אבא..." מילותיי מתגמגמות.

"באיזו רשות את מסתכלת בדברים שלא שלך?" הוא שואל.

"באותה הרשות שלקחת לי גיטרה שלא שלך", אני מעיזה פנים. מביטה בשמואל ובמחברת חליפות.

ההבנה שמכה בי הופכת את הכאב לבלתי נסבל.

אני מתנדנדת שניה במקום, ממהרת להתיישב על הכיסא המשרדי שבחדר. ההבנה עדין מסחררת בעוצמתה.

השירים של ש. לשם צפים ועולים במוחי.

כל הלהיטים הגאוניים, הלחנים הפנומנאליים, כישרון הכתיבה המרשים. הכל... שמואל. הכל.

"שמחה לפגוש את היוצר המוכשר, שמואל לשם", אני מסננת בלי לרצות. "איזה שם מפואר בחרת. העיקר נואם לי שאני אובססיבית ומדומיינת. בסוף גם אתה מסתתר מאחוריי מסכות ושמות. בוחר לך שם בדוי".

"זכותי". הוא אומר קצרות, מביט בי במבט משונה. "מה קורה איתך? את מרגישה טוב?" יש יותר דאגה מכעס במילותיו.

זה משגע אותי. למה הוא כזה נחמד, למה. למה הוא כל כך... מושלם.

"את מרגישה טוב?" הוא שואל שוב משאני לא משיבה.

"לא".

"את רוצה אקמול?" הוא כמעט יוצא מהחדר להביא.

"זה לא יעזור". שום דבר לא יעזור.

"למה?"

"כי אקמול עוזר רק לכאב ראש".

"ו-?"

"ולא להחליף גיסה למשל". אני אומרת בכנות מסוכנת. משום מקום.

עיניו של שמואל נפערות לגודלן המקסימלי. הוא בוהה בי במבט פעור שאלמלא הסיטואציה היה יכול להצחיק אותי. "מה?" זעזוע נרעד נמהל במילה הבודדת.

"יעל. הכלה שלך. זה לא יעזור אם אני אקח אקמול. היא ממילא עומדת להיות פה לנצח". הראש שלי פועם, שולח דקירות לרקותיי.

"מה הקשר ליעל?" סדקים בקולו.

"אולי אתה יכול להביא לי קודם את הכדור, ואז נדבר?" למה אני מפחדת שהכאב גורם לי להגיד כל מיני דברים שאתחרט עליהם אחר כך.

"קודם תגידי לי מה הקשר ליעל".

"קשור שבגללה נהרסו לי החודשיים האחרונים, בגללה ובגלל היהירות המטופשת שלה", אני פולטת במהירות, רק שיביא לי את התרופה.

"ת... הילה" שמואל מתגמגם. פוסע צעד אחד אחורנית.

"כן, בגללה. ואם כבר פתחתי את הנושא אחרי תקופה ששתקתי, אז אולי אני כבר אגיד לך הכל". רק תביא לי כבר כדור.

שמואל שותק, נושך את שפתו בזעם עצור.

"הכלה שלך, היא עשתה הכל כדי שאזכה בלי שארצה. היא דיברה עליי מאחוריי הגב ורקמה תוכנית שלמה כדי שאני אהיה מושפלת. והכל בשביל האגו שלה, כדי שברקורד המקצועי שלה יהיה שיר כמו שלי". אני כבר לא שמה לב מה אני אומרת. למרות זאת מילותיי יוצאות מפי בבהירות משונה, כאילו רק חיכו לעת בה ייצאו לאוויר העולם.

שמואל מנסה להשחיל מילה, לא ממש מצליח. "אתה מבין? כבר שבועיים אני שותקת, בשבילך. רק בגלל שהיא הכלה שלך. אם לא-" אני חושבת שניה. "אני לא סולחת לה", אני פולטת בלי קשר. המילים מתבלבלות לי בראש, בלב.

"תהילה, אני..."

"אני פשוט כבר לא יכולה, לא מסוגלת. לא יכולה להחזיק הכל בפנים. זה קשה להיות כל כך נחמדה למשהי שאת שונאת, ועוד לדעת שהיא עומדת להיות הכלה של אח שלך". אני נושמת עמוק. "אולי כדאי שתדע שדיי נמאס לי, מבחינתי היא הכלה שלך, אני לא עומדת להיות גיסתה או משהו". לפי המהלומות שבראשי, נפתח שם כור יהלומים לציבור הרחב שבא לנסות את מזלו במחצב המשאב היקר.

שמואל נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ באופן בלתי מבוקר, אז אני ממהרת להוסיף בנימה מפייסת- "כאילו אם היא ממש תבקש סליחה, אז אולי. אבל היא כזאת רחוקה ומתנשאת ש-"

"דיי! תהילה!!" שמואל צועק, ממש.

אני נבהלת, נרתעת עם הכיסא המשרדי אחורה, הוא מתגלגל ונתקע בשולחן הכתיבה.

"אל תדברי ככה על הכלה שלי" הוא מסנן, אש וקרח בקולו. שילוב די מפחיד כשהוא יוצא מהפה של שמואל העדין. "קומי מהחדר ותצאי".

אני משתהה מעט, מעורפלת מכאב.

"בקשתי שתקומי". הוא חוזר. "עכשיו".

אני קמה, יוצאת מהחדר בצעדי שיכור.

אחרי ארבעים דקות פלוס אקמול אני קולטת מה עשיתי. נחרדת. ברגע אחד של חולשה הרסתי הכל. הכל. זהו, הקשר שלי ושל שמואל אבוד.

אני מתרוממת באימפולסיביות מהספה. ניגשת לחדרו של שמואל. דופקת הפעם, מחכה למענה. "שמואל?"

"תלכי, תהילה", הוא נשמע מתנשף.

"תן לי להסביר את עצמי", שביב של תחנון בקולי. "בבקשה".

"אמרתי לך ללכת".

"שמואל, אל תהיה ילד קטן. מה כבר אמרתי? תן לי להסביר לך מה קרה, באמת".

דלת החדר נפתחת באחת למול פניי. שמואל עומד מולי, פניו אדומות. עיניו שתי חרכים צרים.

"אולי אני צריך לספר לך את האמת? כי נראה לי שהגיע הזמן, יש גבול עד כמה כולנו יכולים לשתוק בעת שאת עושה כל העולה על רוחך".

"אני?!"

"כן, את. ותאמיני לי שמה שאמרתי לך אז במלון היה רק ההקדמה".

אני מלחכת את פי, נאלמת. שולחת את ידי לקיר, נתמכת.

"איך אמרת מקודם? 'נמאס לי'? אז אני רוצה להגיד לך שאם למישהו נמאס פה זה לא לך אלא לכולנו. לאבא ואמא, להדסה ומרים, לחברות שלך מן הסתם, ועכשיו גם לי, כי באמת שעברת היום את הגבול". הוא נושם עמוק. "לא כיף להיות לידך, את מרירה כאילו מישהו עשה לך משהו, ודורשת כאילו מישהו חייב לך משהו. את כל הזמן זועפת ומתלוננת, דוחה כל חברה אפשרית. אני מבין", הוא עוצר רגע, נרגע לרגע כמתלבט, "את לא מרוצה מהמקצוע של אבא, הגיוני. את לא חייבת להיות שותפה נלהבת לכל מהלך אבל את גם לא חייבת להיות כל כך סגורה ומתנשאת, לדחות כל עזרה שמציעים לך. את לא מנהלת את העולם, והגיוני שלא כל מה שקורה ברדיוס שלך יהיה לקורת רוחך". קולו מאופק אך אפשר לחוש את הזעם שמלפף את מיתריו, נחשים נחשים.

"אני בכלל לא, אני-" אוטומטית אני מנסה להתגונן.

"את כן, תשאלי את כל מי שאת רוצה. אין לי מושג מה קרה בינך לבין יעל, זה גם לא מעניין אותי. אני רק יכול להגיד לך, שעוד לפני ששמעתי מה קרה אני מאמין לגרסה של יעל, ולא רק בגלל שהיא הכלה שלי, אלא בעיקר כי אני מכיר אותך".

"אבל שמואל-", העלבון צורב את לשוני, אך היא, שכאילו נכוותה, ולא מצליחה לזוז.

"אני אומר לך את זה כי למרות הכל, איכשהו עדיין אכפת לי ממך. ממה שייצא ממך", הוא מוסיף בטרם אני מוציאה מילה מפי. "ועכשיו צאי מהחדר שלי".




.....
 

לוצ'י

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
בס"ד

פרק 36-


אני נכנסת הביתה בטריקת דלת, מבכרת את היות הבית ריק. אין לי כח, אין לי אוויר.

הראש שלי עוד רגע מתפוצץ.

מעסה את רקותיי במרץ, הולכת חצי עיוורת לארון התרופות. איפה האקמול?

מסיטה את מבטי רגע הצידה, קולטת בזווית העין את הגיטרה שלי מונחת על הספה. מוזר.

מוסחת, מדדה לעבר הספה, נגשת לגיטרה, מרימה אותה. מי נגע לי בגיטרה?

אני באה למקם את הגיטרה בחזרה כשידי קופאת. מיתר עבה מנתר מן הגיטרה. כמעט שורט אותי, בהתחשב בכך שהגיטרה אקוסטית.

המיתר קרוע. מישהו נגן לי בגיטרה בלי רשות ועוד קרע מיתר.

כמו בקסם, כאב הראש נזנח ואני נפנית לחדרו של שמואל, שם נמצאים מיתרים חדשים להחלפה. אומנם זה לא הכי קל להחליף מיתר לבד, ובדרך כלל אני מעדיפה שאבא או שמואל יעשו את זה, אך אני לא מסוגלת לראות את הגיטרה ככה.

פותחת את דלת החדר, מופתעת לראות את שמואל, יושב ליד שולחן הכתיבה. ברגע שאני נכנסת הוא מיד סוגר את המחברת שהתעסק בה, מחזיק אותה בין ידיו ונעמד.

"יש קטע כזה, שדופקים לפני שנכנסים", הוא אומר בהדגשה, כאילו לפי תומו.

"יש קטע כזה, שבחורי ישיבה בני עשרים נמצאים בישיבה בשעות האלה". אני משיבה.

"אבא ואמא בקשו שאבוא לסדר כמה דברים בקשר לחתונה", הוא מתגונן.

החתונה. כאב הראש שב בעוצמה. אני עוצמת עיניי בכאב. "טוב, לא באתי להפריע. רק רציתי לקחת מיתר חדש לגיטרה. יש לך את מיתר אחד? העבה".

"אה, נכון". הוא דופק על מצחו בתנוחה קלישאתית משהו, "שכחתי להחליף לך, סליחה". הוא מוציא ממגירתו חבילה.

"זה אתה?" אני מתפלאה. "נו באמת, שמואל. מילא אתה משתמש לי בגיטרה בלי רשות, אבל אם קרעת מיתר, תחליף מיד". אני לוקחת ממנו את החבילה במהירות עצבנית.

"צודקת, מתנצל. אני פשוט קצת עסוק עם כל ההכנות לחתונה", הוא מחייך. "שכחתי מזה".

ההתנצלות שלו רק מכעיסה אותי יותר. שוב פעם החתונה הזו.

"למה את בבית?", הוא מתעניין.

"לא עניינך", אני אומרת בחדות כשאני נזכרת במהלך היום.

"אמא יודעת שאת פה?"

"אמרתי לך שזה לא עניינך". אני לוקחת את המיתר הדרוש מהחבילה. "אני מניחה פה את הגיטרה ואת המיתר. תחליף בזמן הקרוב ותביא לי אותה". אני מודיעה.

הוא מסתכל עלי במבט לא ברור. מן תמהיל של הלם וחוסר הבנה של הסיטואציה.

אני מתעלמת. דוחפת את החבילה לעברו, המחברת שהייתה עד כה אחוזה בידיו, נופלת על הרצפה בנקישה.

אני מתכופפת באינסטינקט להרים אותה, היא נפתחת בעמוד אקראי. עייני עוברות על הכתוב בלי משים. הוא חוטף לי את המחברת בכוח.

"אתה!" קולי יוצא חד וגבוה, על גבול הצורמני.

הוא שותק. פניו נצבעות בגוון מסגיר.

"השיר..." אני ממלמלת. "השיר של אבא..." מילותיי מתגמגמות.

"באיזו רשות את מסתכלת בדברים שלא שלך?" הוא שואל.

"באותה הרשות שלקחת לי גיטרה שלא שלך", אני מעיזה פנים. מביטה בשמואל ובמחברת חליפות.

ההבנה שמכה בי הופכת את הכאב לבלתי נסבל.

אני מתנדנדת שניה במקום, ממהרת להתיישב על הכיסא המשרדי שבחדר. ההבנה עדין מסחררת בעוצמתה.

השירים של ש. לשם צפים ועולים במוחי.

כל הלהיטים הגאוניים, הלחנים הפנומנאליים, כישרון הכתיבה המרשים. הכל... שמואל. הכל.

"שמחה לפגוש את היוצר המוכשר, שמואל לשם", אני מסננת בלי לרצות. "איזה שם מפואר בחרת. העיקר נואם לי שאני אובססיבית ומדומיינת. בסוף גם אתה מסתתר מאחוריי מסכות ושמות. בוחר לך שם בדוי".

"זכותי". הוא אומר קצרות, מביט בי במבט משונה. "מה קורה איתך? את מרגישה טוב?" יש יותר דאגה מכעס במילותיו.

זה משגע אותי. למה הוא כזה נחמד, למה. למה הוא כל כך... מושלם.

"את מרגישה טוב?" הוא שואל שוב משאני לא משיבה.

"לא".

"את רוצה אקמול?" הוא כמעט יוצא מהחדר להביא.

"זה לא יעזור". שום דבר לא יעזור.

"למה?"

"כי אקמול עוזר רק לכאב ראש".

"ו-?"

"ולא להחליף גיסה למשל". אני אומרת בכנות מסוכנת. משום מקום.

עיניו של שמואל נפערות לגודלן המקסימלי. הוא בוהה בי במבט פעור שאלמלא הסיטואציה היה יכול להצחיק אותי. "מה?" זעזוע נרעד נמהל במילה הבודדת.

"יעל. הכלה שלך. זה לא יעזור אם אני אקח אקמול. היא ממילא עומדת להיות פה לנצח". הראש שלי פועם, שולח דקירות לרקותיי.

"מה הקשר ליעל?" סדקים בקולו.

"אולי אתה יכול להביא לי קודם את הכדור, ואז נדבר?" למה אני מפחדת שהכאב גורם לי להגיד כל מיני דברים שאתחרט עליהם אחר כך.

"קודם תגידי לי מה הקשר ליעל".

"קשור שבגללה נהרסו לי החודשיים האחרונים, בגללה ובגלל היהירות המטופשת שלה", אני פולטת במהירות, רק שיביא לי את התרופה.

"ת... הילה" שמואל מתגמגם. פוסע צעד אחד אחורנית.

"כן, בגללה. ואם כבר פתחתי את הנושא אחרי תקופה ששתקתי, אז אולי אני כבר אגיד לך הכל". רק תביא לי כבר כדור.

שמואל שותק, נושך את שפתו בזעם עצור.

"הכלה שלך, היא עשתה הכל כדי שאזכה בלי שארצה. היא דיברה עליי מאחוריי הגב ורקמה תוכנית שלמה כדי שאני אהיה מושפלת. והכל בשביל האגו שלה, כדי שברקורד המקצועי שלה יהיה שיר כמו שלי". אני כבר לא שמה לב מה אני אומרת. למרות זאת מילותיי יוצאות מפי בבהירות משונה, כאילו רק חיכו לעת בה ייצאו לאוויר העולם.

שמואל מנסה להשחיל מילה, לא ממש מצליח. "אתה מבין? כבר שבועיים אני שותקת, בשבילך. רק בגלל שהיא הכלה שלך. אם לא-" אני חושבת שניה. "אני לא סולחת לה", אני פולטת בלי קשר. המילים מתבלבלות לי בראש, בלב.

"תהילה, אני..."

"אני פשוט כבר לא יכולה, לא מסוגלת. לא יכולה להחזיק הכל בפנים. זה קשה להיות כל כך נחמדה למשהי שאת שונאת, ועוד לדעת שהיא עומדת להיות הכלה של אח שלך". אני נושמת עמוק. "אולי כדאי שתדע שדיי נמאס לי, מבחינתי היא הכלה שלך, אני לא עומדת להיות גיסתה או משהו". לפי המהלומות שבראשי, נפתח שם כור יהלומים לציבור הרחב שבא לנסות את מזלו במחצב המשאב היקר.

שמואל נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ באופן בלתי מבוקר, אז אני ממהרת להוסיף בנימה מפייסת- "כאילו אם היא ממש תבקש סליחה, אז אולי. אבל היא כזאת רחוקה ומתנשאת ש-"

"דיי! תהילה!!" שמואל צועק, ממש.

אני נבהלת, נרתעת עם הכיסא המשרדי אחורה, הוא מתגלגל ונתקע בשולחן הכתיבה.

"אל תדברי ככה על הכלה שלי" הוא מסנן, אש וקרח בקולו. שילוב די מפחיד כשהוא יוצא מהפה של שמואל העדין. "קומי מהחדר ותצאי".

אני משתהה מעט, מעורפלת מכאב.

"בקשתי שתקומי". הוא חוזר. "עכשיו".

אני קמה, יוצאת מהחדר בצעדי שיכור.

אחרי ארבעים דקות פלוס אקמול אני קולטת מה עשיתי. נחרדת. ברגע אחד של חולשה הרסתי הכל. הכל. זהו, הקשר שלי ושל שמואל אבוד.

אני מתרוממת באימפולסיביות מהספה. ניגשת לחדרו של שמואל. דופקת הפעם, מחכה למענה. "שמואל?"

"תלכי, תהילה", הוא נשמע מתנשף.

"תן לי להסביר את עצמי", שביב של תחנון בקולי. "בבקשה".

"אמרתי לך ללכת".

"שמואל, אל תהיה ילד קטן. מה כבר אמרתי? תן לי להסביר לך מה קרה, באמת".

דלת החדר נפתחת באחת למול פניי. שמואל עומד מולי, פניו אדומות. עיניו שתי חרכים צרים.

"אולי אני צריך לספר לך את האמת? כי נראה לי שהגיע הזמן, יש גבול עד כמה כולנו יכולים לשתוק בעת שאת עושה כל העולה על רוחך".

"אני?!"

"כן, את. ותאמיני לי שמה שאמרתי לך אז במלון היה רק ההקדמה".

אני מלחכת את פי, נאלמת. שולחת את ידי לקיר, נתמכת.

"איך אמרת מקודם? 'נמאס לי'? אז אני רוצה להגיד לך שאם למישהו נמאס פה זה לא לך אלא לכולנו. לאבא ואמא, להדסה ומרים, לחברות שלך מן הסתם, ועכשיו גם לי, כי באמת שעברת היום את הגבול". הוא נושם עמוק. "לא כיף להיות לידך, את מרירה כאילו מישהו עשה לך משהו, ודורשת כאילו מישהו חייב לך משהו. את כל הזמן זועפת ומתלוננת, דוחה כל חברה אפשרית. אני מבין", הוא עוצר רגע, נרגע לרגע כמתלבט, "את לא מרוצה מהמקצוע של אבא, הגיוני. את לא חייבת להיות שותפה נלהבת לכל מהלך אבל את גם לא חייבת להיות כל כך סגורה ומתנשאת, לדחות כל עזרה שמציעים לך. את לא מנהלת את העולם, והגיוני שלא כל מה שקורה ברדיוס שלך יהיה לקורת רוחך". קולו מאופק אך אפשר לחוש את הזעם שמלפף את מיתריו, נחשים נחשים.

"אני בכלל לא, אני-" אוטומטית אני מנסה להתגונן.

"את כן, תשאלי את כל מי שאת רוצה. אין לי מושג מה קרה בינך לבין יעל, זה גם לא מעניין אותי. אני רק יכול להגיד לך, שעוד לפני ששמעתי מה קרה אני מאמין לגרסה של יעל, ולא רק בגלל שהיא הכלה שלי, אלא בעיקר כי אני מכיר אותך".

"אבל שמואל-", העלבון צורב את לשוני, אך היא, שכאילו נכוותה, ולא מצליחה לזוז.

"אני אומר לך את זה כי למרות הכל, איכשהו עדיין אכפת לי ממך. ממה שייצא ממך", הוא מוסיף בטרם אני מוציאה מילה מפי. "ועכשיו צאי מהחדר שלי".




.....
וואו
קראתי בנשימה עצורה
פרק סוער, וכואב, ועוצמתי
וואו. מרחמת על שמואל, ועל תהילה.. מקווה שיהיה להם טוב בסוף(:
 

ME!!

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
אווץ'. אווץ'. אווץ'.
פרק חזק ומפתיע!

"ולא להחליף גיסה למשל". אני אומרת בכנות מסוכנת. משום מקום.
למהההה אמרת את זההה???
מיד סוגר את המחברת שהתעסק בה, מחזיק אותה בין ידיו ונעמד.
חחח ואני חשבתי שהוא כותב שיר ליעל :ROFLMAO:
שמואל נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ באופן בלתי מבוקר, אז אני ממהרת להוסיף בנימה מפייסת- "כאילו אם היא ממש תבקש סליחה, אז אולי. אבל היא כזאת רחוקה ומתנשאת ש-"

"דיי! תהילה!!" שמואל צועק, ממש.
מהמםם אהבתי

תודה רבה:)
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  106  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה