סיפור בהמשכים מיומנו של חטוף

my-m

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
בהשראת המצב בלבד!
אין קשר בין המצולמים לכתבה (קרי, המציאות)

האמת שאני לא אוהבת סיפורים על מציאות אמיתית שמישהו כותב אותם וזה לא אמת
אבל אני מאמינה שיש עוד כמה שוודאי היו רוצים לכתוב שם יומן וכמה שהיו רוצים לקרוא
לא רוצה להיות טראגית
מקווה שאתחבר גם אני, ואולי לא :)



בחלומות הכי שחורים שלי, לא חשבתי שאני אהיה בסיטואציה כזו, וגם אם כן, לא חשבתי שזה יראה ככה.

בקושי אפשר לעמוד, לשכב רק על הצד למשך שעתיים, בלילה כמובן, וכל היום לא לעשות כלום, חוץ מדבר אחד – לחשוב!

מרב שגעון של חוסר מעש, לפעמים אני פשוט מדבר לעצמי, חורט על הקירות, מדמיין חיים אחרים, מדמיין שהמציאות שלי זה חלום והחלום שלי זה המציאות, לפעמים זה נחמד, לפעמים זה ממש גרוע.

ובזמנים שאני כן חושב, מנסה להתעמק במחשבה לעומק, כמו שאפשר, אני מנסה לחשוב על ההורים והמשפחה, על מה שהיה ואיך בדיוק, זה מוריד לי את המצב רוח לאפס, בעצם למינוס מאה.

שעמום זה דבר נורא, ואני צמא לקצת חברה, למשהו שיפיג לי אותו וזה לא מגיע, אני לבד, אני והם.

יום אחד, כשכבר היה לי קשה מאד, ואפילו לא הצלחתי לבכות, החלטתי שאני אנסה להתפלל על עצמי, כשאני דן במוחי מה בדיוק להתפלל איזה פסוקים, עלו לי בראש ברכות על האוכל, שאין לי בדיוק, שמע ישראל, ועוד כמה פסוקים, ופשוט התחלתי לחזור על כולם ברצף, מנסה בכל "סט" כזה להתרכז בפסוק אחד ולנסות להבין אותו.

אחרי כמה פעמים מצאתי את עצמי מתחיל קצת לדמוע, כשאני חוזר שוב ושוב על הברכה 'שהכל נהיה בדברו' הפכתי את המשפט הזה מכל צדיו, התעמקתי בו, הבטתי בו מבחוץ ומבפנים וכל פעם הוארתי בנקודה עמוקה אחרת, זה היה מדהים, בחיים לא יצא לי להתעסק כל כך הרבה עם ברכה, עם מילים ולהגיע כל פעם לעומק אחר שלה.

הרגשתי הרגשה טובה כזאת, כאילו מישהו איתי באלף אחוז, רואה אותי גם בחור השחור הזה, מבין אותי הכי מכולם, מתכנן לי עתיד מאד מסוים בשבילי.

זה היה הזוי לחשוב מחשבות גבוהות כאלו, כשאני באמת לא ממש הייתי שם, שאני רחוק, אבל מרגיש הכי קרוב שיש.

רחשים נשמעו מכיוון הפתח, העמדתי את עצמי למצב היכון של ספיגה, אני יודע מה זה יכול להיות, עוד התעללות ואולי השלכה של פיתה מנוקדת בירוק בקצה.

אבל לא, מולי אני רואה משהו נמוך כזה, מהנהן במרץ, וצועד בצייתנות קדימה, לכיווני.

מאחור אני רואה את הגדול מיימדים הזה עומד, כת הרובה כלפי מעלה, נושקת לתקרה.

הילד פסע קדימה, מביט בי במבט מבוהל, מתיישב בצייתנות על הרצפה, מבטו מטה.

"דור" נובח ההוא שעדיין עומד מעלינו, מסתיר את נקודת האור באופק "הבאנו לך חבר" ואז פרץ בצחוק נבחני ומרושע ויצא לכיוון ממנו הגיע, האור נכבה.
 

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד
😢😢😢
עצוב עצוב עצוב,
מקווה שלא תמתחי פה איזה גבול, כי הלכת ממש על הקצה.

כתיבה מרגשת וסוחפת...
 

my-m

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
המשך...



"איך קוראים לך" פניתי לקטן שישב על הקרקע, נראה מבוהל עד עמקי נשמתו.

הוא השפיל את מבטו שוב, לוחש בקול הכי שקט שיש "גיא".

טוב שיש כאן שקט מוחלט, כי לולא זה, הייתי צריך לשאול אותו שוב ושוב.

חייכתי אליו, הוא הביטו בי שוב במבט חשוד והוריד אותו חזרה לרצפה.

"זה בסדר, אני כמוך" אמרתי לו, ממשיך להביט עליו ולחייך "גם אני יהודי, שלקחו אותו כמה גויים" ניסחתי את תיאור החטיפה בצורה הכי עדינה שיכלתי.

ובאחת הכתה בי ההרגשה, הזיכרון של ברכת "שהכל" שחזרתי עליה שוב ושוב, על התובנות שעלו לי ממנה, ועל המציאות עכשיו, דמעה אחת ירדה לי מהעין, אפילו כשאני חוטף את ההתעללויות הכי חזקות כאן, לא יורדות לי דמעות, עכשיו כן, אני ממהר לנגב אותה בקצה החולצה שלי, מחייך שוב, הילד הזה לא צריך לראות, הוא בטח ראה מספיק בשביל כל שנות חייו.

הוא עדיין יושב ומבטו ברצפה, אני מנסה לחשוב איך לדובב אותו לדבר.

"בן כמה אתה?" אני פונה אליו, ומאמץ את אוזניי לשמוע את התשובה שהולכת לבוא "בן שמונה וחצי" לוחש ההוא שוב, ונראה שגל של בכי הולך להציף כאן את הבור.

אין טישו בסביבה, רק חולצה שלי שמשמשת אותו כתחליף.

"אתה בטח מתגעגע מאד לאבא ואמא" לא מצאתי ניסוח טוב יותר להגיד לו, הוא רק מהנהן כמה הנהונים קלים, מבטו עצוב, נושך את שפתיו לא לשחרר את הבכי שעומד להתפרץ.

"זה בסדר, אתה יכול לבכות, רק אני שומע אותך" חייכתי לעברו, וכמו ניתן האות והגל פרץ החוצה בלי שליטה, בכי חזק של ילד שאבא ואמא לא בסביבה, והוא נמצא בבור שחור, רחוק כל כך, נורא!

אני מנסה להרגיע אותו, מלטף לו את הגב, מנסה לנגב לו קצת את הדמעות בידיים שלי ולוחש לו כל הזמן "מותר לך לבכות, ואל תדאג, אנחנו עוד נצא מכאן ונלך ישר לאבא ואמא" הוא מהנהן קצת לאות זה ששמע והבין אותי, וממשיך לבכות, נראה שלא בכה כבר כמה ימים לא טובים...

פתח שבקצה במנהרה נדלק, מישהו פתח את הדלת ומתקרב בצעדים כבדים ומהירים.
 

my-m

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
באינסטינקט של רגע אני מחפה את הקטן, מוכן לספוג כל שידרש, גדול המיימדים הזה עומד מעלינו ונובח, אני מנסה להרגיע את הילד ומחזיק מבט למפלצת שמעלינו ואומר במעט ערבית שאני יודע "אני שומר עליו, אל תדאג" כאילו שאני צריך להרגיע את חית האדם הזו.

ההוא נובח עוד כמה מילים, מביט עלינו ויוצא חזרה, האור שוב כבה איתו.

אני מביט על הילד שהיה נראה מפוחד עוד יותר, ממשיך ללטף לו את הגב "אני עכשיו יהיה כמו אבא ואמא שלך, בסדר?" הצעתי לו פתאום, מחשבה שהיתה לי בראש.

הילד רק הביט בי, מנסה לאמוד אם זה מתאים לו, אבל המציאות כמו מכריחה את עצמה, והוא מהנהן לעברי, מנגב את עיניו בקצה השרוול שלו, מביט לעברי.

הבטתי סביבי, מחפש את הפיתה שהביאו לי שלשום, הילד חייב לאכול, אני יכול לשרוד יותר ממנו, מצאתי את החצי פיתה, אני מקרב אותה אליו "רוצה?" אני שואל בידידות "זה שלך" הוא לוחש, מביט על הפיתה.

"נכון, ואני מביא אותה לך, אתה רעב?" התעניינתי "קצת" הוא לוחש "אבל אני לא רוצה לאכול את זה" הוסיף מיד.

"למה?" הבטתי על הפיתה, הופך אותה מכל כיוון אפשרי, מחזיר לגיא מבט תמה.

"כי זה שלך" הביט בעיניו החומות לתוך עיני, משפיל אותם שוב לקרקע הקשה והלחה "ואני יודע מה זה להיות רעב".

הדיבור והמבטים שלו, היו נראים לי כאילו סבא שלי ז"ל מדב איתי עכשיו, בוגר מידי, קטן כל כך.

"זה בסדר, נתחלק בזה, טוב?" הצעתי הצעת פשרה, ופתחתי את הפיתה לרוחבה, מפריד את שני החלקים זה מזה, מושיט לו את החלק העבה יותר, לוקח את שלי ומחייך לעברו "תאכל" אני מעודד אותו במבטי.

הוא מביט עלי, ומוסר לי את כל התודה שבעולם ומקרב את הפיתה לפיו, שוב פוזל לעברי.

"בא נדמיין שאנחנו עכשיו בפארק גדול מאד, ויש שמש וציפורים, והכל יפה ונעים כל כך, אנחנו אחרי שחיה טובה באגם, ועכשיו נחים קצת על הדשא הלח ואוכלים פיתה, זורם?" קרצתי לעברו, הוא הביט לעברי וקצה פיו התעקם קלות לחיוך, זה ריתק אותו.

ביס ראשון בפיתה ואחריו עוד אחד, על כל ביס ספרנו סיפור, שרנו שיר, חלמנו חלום, בחיים שלי לא עשיתי דברים כאלו, וגם לא חלמתי איך זה יהיה, עכשיו אני נותן לעצמי דרור להיות עם גיא הקטן הזה לידי, איתו ועם החלמות.
 

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד

מה שניחשת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו זה פשוט יפההההה
סתם לדעת.. מדובר באירועים של שמיני עצרת?
 

הפקות ומשחק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הפקות ואירועים
אימה'לה.
אם זה לא היה מציאותי כל כך זה היה מרגיש ספר על השואה.
אהבתי מאוד, כתיבה יפהפיה. מלא רגש מקסים.
והכי חשוב, זה מחבר ממש.
תמשיכי, אני מחכה!
 

my-m

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
רק בגלל שבקשו קצת שאמשיך אני ממשיכה
למרות שכמו שאני מרגישה ובוודאי כמה מכם - זה בטח לא המציאות, שהיא גרועה פי כמה!
זה רק מהדמיון הרגוע (כי המציאות פרועה הרבה יותר)



היום לשם שינוי התעוררתי וגיא היה עדיין ישן, ראשו מונח על ברכיי, ואני ישן בישיבה, רק ככה הוא הצליח אתמול לעצום את עיניו, הוא עדיין מתגעגע.

להתגעגע זה חשוב, זה אומר שעוד ישנה חיות קיימת, מעין לחות כזו.

במערה היום יש שקט מוחלט כאילו אנחנו באיזה קופסא אטומה שעין לא רואה ואוזן לא שומעת, וקנה של רובה לא משמיע...

רגע, אני שומע רעש בחוץ, פיצוף עמום.

אין מה להעיר את הקטן שימשיך לישון, גם ככה המקום כאן הוא הכי מוגן שיכול להיות, חיוך עולה לי על פני, 'מקום מוגן' בטח לפי כללי פיקוד העורף זה המקום הכי טוב, אני ממשיך להרהר במציאות ההזויה הזו, כאילו אני מתקשר לפיקוד העורף ושואל האם יש לי עניין לחפש איזה ממד או מקלט כאשר אני עמוק בתוך מנהרה שהיא עמוק בתוך... איפה אני בעצם?

כנראה בעזה, ככה זה היה נראה לפחות לפי הנסיעה המטורפת ההיא, עדיף לשכוח, הסיפור הזה רק מעלה לי רע ובחילה עצומה, ננסה להעביר נושא מחשבה אחר.

גיא הקטן נע קצת, מסובב את ראשו באחת ופוקח עיניים מפוחדות, מביט עלי, אני מחזיר לו חיוך "בוקר טוב חמוד" אני אומר לקטן שכבר התיישב במהירות מביט לכל צד.

"מה אתה מחפש?" אני מנסה לראות לאן מבטו משתולל.

"כלום, חשבתי ששמעתי פה קול" הוא מלמל בשקט, כבר התרגלתי לדיבור השקט הזה, זה טוב, מחדד לי קצת את כושר השמיעה שלי.

"קול של מה?" אני מנסה להבין קצת יותר.

"של..." שוב מבט לכל כיוון ואז אלי "אמא שלי" הוא אומר ומיד משפיל את מבטו.

"הלוואי" אני אומר ומחבק אותו מיד, הוא דואג להשאיר אותו עם הלחות הזו של החיים.

"אנחנו נתפלל ואתה תראה שאתה עוד תשמע אותה הרבה, וגם תראה אותה ותרגיש אותה" אני מחייך מדמיין את רגע הפגישה המיוחלת.

גיא מנסה לחייך, ובמקום זה רק יוצא לו בכי לא נשלט, אני מנסה להרגיע, כשאור דק פוצע מהכיוון הרחוק ההוא.

"שקט!" צווח הר האדם, לא שאת הצקעה שלו אי אפשר לשמוע, לעומת בכי של ילד קטן.

"זה בסדר" אני אומר לו ממשיך להרגיע את גיא "זה ילד קטן, אני אחראי עליו" אני אומר לו חצי עברית, חצי ערבית.

המפלצת הזו מביטה עלי ועליו חליפות, מתרחקת ויוצאת מהמנהרה, שוב החושך חוזר לשלוט, החושך והדממה עם מנגינת רקע שקטה של ילד קטן, שרוצה את אמא.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  108  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה