הנושאים החמים
הנושאים החמים
בהשראת המצב בלבד!
אין קשר בין המצולמים לכתבה (קרי, המציאות)
האמת שאני לא אוהבת סיפורים על מציאות אמיתית שמישהו כותב אותם וזה לא אמת
אבל אני מאמינה שיש עוד כמה שוודאי היו רוצים לכתוב שם יומן וכמה שהיו רוצים לקרוא
לא רוצה להיות טראגית
מקווה שאתחבר גם אני, ואולי לא
בחלומות הכי שחורים שלי, לא חשבתי שאני אהיה בסיטואציה כזו, וגם אם כן, לא חשבתי שזה יראה ככה.
בקושי אפשר לעמוד, לשכב רק על הצד למשך שעתיים, בלילה כמובן, וכל היום לא לעשות כלום, חוץ מדבר אחד – לחשוב!
מרב שגעון של חוסר מעש, לפעמים אני פשוט מדבר לעצמי, חורט על הקירות, מדמיין חיים אחרים, מדמיין שהמציאות שלי זה חלום והחלום שלי זה המציאות, לפעמים זה נחמד, לפעמים זה ממש גרוע.
ובזמנים שאני כן חושב, מנסה להתעמק במחשבה לעומק, כמו שאפשר, אני מנסה לחשוב על ההורים והמשפחה, על מה שהיה ואיך בדיוק, זה מוריד לי את המצב רוח לאפס, בעצם למינוס מאה.
שעמום זה דבר נורא, ואני צמא לקצת חברה, למשהו שיפיג לי אותו וזה לא מגיע, אני לבד, אני והם.
יום אחד, כשכבר היה לי קשה מאד, ואפילו לא הצלחתי לבכות, החלטתי שאני אנסה להתפלל על עצמי, כשאני דן במוחי מה בדיוק להתפלל איזה פסוקים, עלו לי בראש ברכות על האוכל, שאין לי בדיוק, שמע ישראל, ועוד כמה פסוקים, ופשוט התחלתי לחזור על כולם ברצף, מנסה בכל "סט" כזה להתרכז בפסוק אחד ולנסות להבין אותו.
אחרי כמה פעמים מצאתי את עצמי מתחיל קצת לדמוע, כשאני חוזר שוב ושוב על הברכה 'שהכל נהיה בדברו' הפכתי את המשפט הזה מכל צדיו, התעמקתי בו, הבטתי בו מבחוץ ומבפנים וכל פעם הוארתי בנקודה עמוקה אחרת, זה היה מדהים, בחיים לא יצא לי להתעסק כל כך הרבה עם ברכה, עם מילים ולהגיע כל פעם לעומק אחר שלה.
הרגשתי הרגשה טובה כזאת, כאילו מישהו איתי באלף אחוז, רואה אותי גם בחור השחור הזה, מבין אותי הכי מכולם, מתכנן לי עתיד מאד מסוים בשבילי.
זה היה הזוי לחשוב מחשבות גבוהות כאלו, כשאני באמת לא ממש הייתי שם, שאני רחוק, אבל מרגיש הכי קרוב שיש.
רחשים נשמעו מכיוון הפתח, העמדתי את עצמי למצב היכון של ספיגה, אני יודע מה זה יכול להיות, עוד התעללות ואולי השלכה של פיתה מנוקדת בירוק בקצה.
אבל לא, מולי אני רואה משהו נמוך כזה, מהנהן במרץ, וצועד בצייתנות קדימה, לכיווני.
מאחור אני רואה את הגדול מיימדים הזה עומד, כת הרובה כלפי מעלה, נושקת לתקרה.
הילד פסע קדימה, מביט בי במבט מבוהל, מתיישב בצייתנות על הרצפה, מבטו מטה.
"דור" נובח ההוא שעדיין עומד מעלינו, מסתיר את נקודת האור באופק "הבאנו לך חבר" ואז פרץ בצחוק נבחני ומרושע ויצא לכיוון ממנו הגיע, האור נכבה.
אין קשר בין המצולמים לכתבה (קרי, המציאות)
האמת שאני לא אוהבת סיפורים על מציאות אמיתית שמישהו כותב אותם וזה לא אמת
אבל אני מאמינה שיש עוד כמה שוודאי היו רוצים לכתוב שם יומן וכמה שהיו רוצים לקרוא
לא רוצה להיות טראגית
מקווה שאתחבר גם אני, ואולי לא
בחלומות הכי שחורים שלי, לא חשבתי שאני אהיה בסיטואציה כזו, וגם אם כן, לא חשבתי שזה יראה ככה.
בקושי אפשר לעמוד, לשכב רק על הצד למשך שעתיים, בלילה כמובן, וכל היום לא לעשות כלום, חוץ מדבר אחד – לחשוב!
מרב שגעון של חוסר מעש, לפעמים אני פשוט מדבר לעצמי, חורט על הקירות, מדמיין חיים אחרים, מדמיין שהמציאות שלי זה חלום והחלום שלי זה המציאות, לפעמים זה נחמד, לפעמים זה ממש גרוע.
ובזמנים שאני כן חושב, מנסה להתעמק במחשבה לעומק, כמו שאפשר, אני מנסה לחשוב על ההורים והמשפחה, על מה שהיה ואיך בדיוק, זה מוריד לי את המצב רוח לאפס, בעצם למינוס מאה.
שעמום זה דבר נורא, ואני צמא לקצת חברה, למשהו שיפיג לי אותו וזה לא מגיע, אני לבד, אני והם.
יום אחד, כשכבר היה לי קשה מאד, ואפילו לא הצלחתי לבכות, החלטתי שאני אנסה להתפלל על עצמי, כשאני דן במוחי מה בדיוק להתפלל איזה פסוקים, עלו לי בראש ברכות על האוכל, שאין לי בדיוק, שמע ישראל, ועוד כמה פסוקים, ופשוט התחלתי לחזור על כולם ברצף, מנסה בכל "סט" כזה להתרכז בפסוק אחד ולנסות להבין אותו.
אחרי כמה פעמים מצאתי את עצמי מתחיל קצת לדמוע, כשאני חוזר שוב ושוב על הברכה 'שהכל נהיה בדברו' הפכתי את המשפט הזה מכל צדיו, התעמקתי בו, הבטתי בו מבחוץ ומבפנים וכל פעם הוארתי בנקודה עמוקה אחרת, זה היה מדהים, בחיים לא יצא לי להתעסק כל כך הרבה עם ברכה, עם מילים ולהגיע כל פעם לעומק אחר שלה.
הרגשתי הרגשה טובה כזאת, כאילו מישהו איתי באלף אחוז, רואה אותי גם בחור השחור הזה, מבין אותי הכי מכולם, מתכנן לי עתיד מאד מסוים בשבילי.
זה היה הזוי לחשוב מחשבות גבוהות כאלו, כשאני באמת לא ממש הייתי שם, שאני רחוק, אבל מרגיש הכי קרוב שיש.
רחשים נשמעו מכיוון הפתח, העמדתי את עצמי למצב היכון של ספיגה, אני יודע מה זה יכול להיות, עוד התעללות ואולי השלכה של פיתה מנוקדת בירוק בקצה.
אבל לא, מולי אני רואה משהו נמוך כזה, מהנהן במרץ, וצועד בצייתנות קדימה, לכיווני.
מאחור אני רואה את הגדול מיימדים הזה עומד, כת הרובה כלפי מעלה, נושקת לתקרה.
הילד פסע קדימה, מביט בי במבט מבוהל, מתיישב בצייתנות על הרצפה, מבטו מטה.
"דור" נובח ההוא שעדיין עומד מעלינו, מסתיר את נקודת האור באופק "הבאנו לך חבר" ואז פרץ בצחוק נבחני ומרושע ויצא לכיוון ממנו הגיע, האור נכבה.
