סיפור בהמשכים דרגש עץ

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד

אשמח להערות והארות..

פרק 1
בהתחלה היא לא נבהלת. זה דווקא נחמד, כי אף אחד לא רואה, וההורים שלא לא דואגים כי הם לא יודעים, וסתם ככה היא נהנית לנסוע עם ידיים אזוקות וכובע גרב על ראשה. סתם, זה נחמד כי היא אוהבת אקשן וכשהוא בא במקום בלוק שיעורי דקדוק אז בכלל...

אבל אחרי שיורדים איתה במעלית המון זמן, וקושרים אותה לכיסא שהמשענת נעלמת מעיניה- או מגבה, היא מתחילה להילחץ. כי ההורים שלה יְדעו מתי שהוא. וגם החברות. אז היא צריכה לסיים עם הבדיחה הזו כמה שיותר מהר.

מישהו נוגע בכיסא שלה. אין לה מושג מה הוא מנסה לעשות, אבל זה לא מרגיש טוב. היא מרימה את ראשה בלי לחשוב. בוהה בחושך שכופה עליה הכובע גרב.

מעולם לא חָסַר לה ביטחון עצמי.

"רגע. רגע. שניה אחת!" הקול שלה פוקד יותר ממה שהוא אמור להיות.

המישהו עוזב אותה.

"תראו, בואו נבהיר פה כמה עניינים. אני קראתי המון על חקירות של השב"כ, שיש לי הרגשה שאני שם פשוט בגלל העיניים הקשורות והדרך בה לקחתם אותי...

"בספרים היו תיאורים ממש לא נחמדים, ובואו נאמר שאני לא רוצה לצאת מכאן עם גב מפורק ורגליים שבורות."

מישהו מהמהם. היא מתעודדת. ממשיכה.

"אז לכן, פשוט תסבירו לי קודם כל למה אני נמצאת כאן- כי אני רוצה לסיים עם הטירוף הזה כמה שיותר מהר, ובלי שיתלוו אלי מחלות נפש וגוף. אוקי?"

שתיקה.

הכובע מורד מפניה בבת אחת. היא מפלבלת. האור חזק מידי.

"תקשיבי טוב, ילדה." אישה בת שלושים וחמש בערך נעמדת מעבר לשולחן. מביטה בה בעיניים ירוקות חודרות. חוץ ממנה יש עוד שתי נשים בחדר. יפה. היה לה קהל רב.

"אני לא הולכת להיכנס לוויכוח אם את יודעת על מה, או לא יודעת. אנחנו צריכים שמות. תאריכים. מקומות."

"מה? רגע רגע רגע. לא הבנתי כלום, ואת לא הסברת כלום." היא מתנשפת.

זה נהיה מלחיץ מרגע לרגע.

החוקרת חושבת שניה. ניצוץ קונדסי מבליח לעיניה ונעלם. היא תוהה לגביו.

"ריגול." היא אומרת בסוף.
 

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד
אופס.
לא נראה לה שהיא תצא מכאן אחרי שיעור דקדוק...
"אז... אוקי." היא בולעת את רוקה. חשק עז גורם לה לגרד במצחה. ידיה האזוקות מונעות ממנה את התענוג.
"אם אני אנסה להודות בדברים שאין לי מושג בהם- מה יהיה? כאילו, מי שמודה משחררים אותו? או שהוא הולך לכלא? זתו'מרת..." היא מתנשפת.
"מה עדיף לי? לקבל מכות על האמת? או לשקר ולהגיע לכלא?"
החוקרת נועצת בה מבט קר. כן. זו ההגדרה. קר. חסר רגש.
"אני לא מאמינה שאחרי עשרים וארבע שעות כאן, תהיה לך הפריווילגיה לבחור."
"מה?"
החוקרת לא עונה. במקום זה כל הנשים יוצאות מהחדר והדלת ננעלת.
אוקי.
אז עכשיו הם מרעיבים אותה יום שלם, ולא נותנים לה לישון או לשתות. טוב, היא כבר צמה בחיים שלה. חוסר אוכל ומים זה לא מה שירתיע אותה. והיא גם עשתה לילה ער. השאלה היא למה יגרום השילוב הקטלני של שתיהם...
ורגע. עשרים וארבע שעות.
לוקח לה רגע לקלוט.
עשרים וארבע.
זאת אומרת שיעדכנו או לא את ההורים שלה, אבל הם בוודאי ידאגו מאד.
וגם החברות תדענה. והשכנות. והמורות. וסבתא. יוווו, איזה פדיחות....
היא גם תפסיד שיעור תו"י. אוף, המורה אמרה שיראו סרט על תקופת ההשכלה. היא אוהבת את הדברים האלה. השב"כ יצטרכו להשיג לה אותו אחר כך...
השב"כ.
המילה הזו מעבירה בה צמרמורת.
היא בשב"כ. ולפי כל הספרים, הם לא יוותרו לה עד שהיא תגלה להם הכל. ועוד ריגול! זה הדבר הכי נורא מבחינת השב"כ.
פחד קר מזדחל לליבה.
אין לה איך לברוח. היא פשוט צריכה לחכות לחוקרות האלה. ומה יעשו לה? יענו אותה? כמו את אוריה מסתרים? כמו את אייל? פחות נחמד לה לדמיין את זה.
בבית, תמיד לפני השינה היא הייתה מדמיינת שחוקרים אותה. מכות חשמל היו בדמיון. שוטים ואלות ועוד דברים מבישים...
אבל כשהכול חי כל כך מול העיניים, והם באמת יכולים לעשות לה את זה...
הפחד עולה עוד. נוגע בעיניים שמתרחבות בחרדה.

היא לא רוצה שירביצו לה. אפילו לא שיעסו את כתפה באיטיות מתסכלת.
לא רוצה ללמוד על בשרה איך מרגישים בתא מעצר עם לינה, ולא איך מרגישה מכת חשמל- חלשה ככל שתהיה.
סחרחורת תוקפת אותה. היא מנסה להישאר יציבה, ולא להישכב אחורה בהרגל של כיסא סמינר בעל משענת פלסטיק בלתי נוחה בעליל.

הזמן עובר לאט. מחשבות מטרפות את ראשה. מוחקות כל בדל הגיון.
די!
היא גוערת בעצמה. מפסיקה את מרוץ הדמיונות שנגמר בתלולית עפר חסרת שם והורים שבוכים על בת נעדרת.
זה לא יקרה. כלום מכל הדמיונות לא יקרה.
היא פשוט תחכה לחוקרות, וכשהן תגענה היא תענה על כל השאלות שלהן בשיא הנחמדות, והעיקר שהיא תחזור הביתה שפויה ולא יצור מהלך על שתיים.
זה קרה לאחרים. אבל היא רוצה להתחתן ולבנות בית נאמן. היא רוצה לעשות חוצים ולהתעצבן על שיעורי בית רבים מידי באנגלית.
וזה יקרה. לא עוד הרבה זמן.
אין להם סיבה אמיתית. הם רק מנסים להפחיד אותה. הם בטח התבלבלו עם מישהי אחרת, ובסוף עוד יורידו את הכובע ויבקשו סליחה.
חבל שזה יקרה כשהיא תהיה עם עיניים מזוגגות ומוח מעוות.

אז יופי. פשוט עוצמים עיניים. ומדמיינים שהיא נמצאת על הכיסא בחדר לפני שבע שנים. אח שלה קושר אותה לכיסא וחוקר אותה והיא שומרת על הרשת פנים רצינית ושותקת בכל החקירה שדווקא די מבלבלת.
שם, נמאס לה בסוף והיא התחילה לענות תשובות חמקניות.
אבל בסוף הוא הצליח, וגילה כמה בנות היא בחרה שיהיו לה בקבוצה ואפילו את השמות שלהם.
עד עכשיו היא זוכרת את הבכיות שלה על זה שהוא גנב וחצוף ועוד מספר קללות נמרצות...
הדמיונות מעלים חיוך על שפתיה, שנמחה ברגע שהיא כמעט עפה אחורה ומתייצבת ברגע האחרון.
אחרי הכל היא כאן. בחדר חקירות של השב"כ.
אז היא פשוט תחכה עד שתחזורנה החוקרות ובינתיים תדמיין שזה חלום.
זה האופציה היחידה שלה כרגע...
 

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד
האמת שהסיפור כתוב ברובו, מקווה שתוך כמה פרקים אני אתאפס על האורך....
מיותר לציין שאני אשמח מאד להערות מועילות


"הלו?" הפלאפון רוטט בידה. עוד רגע המורה מגיעה. חסר לה שהיא תראה אותה...
"אפשר את אילה?" היא לוחשת, למרות הרעש האיום שמקימות בנות כיתתה.
"אילה?" הקול מעבר לקו תוהה. איטי. יש לו את כל הזמן שבעולם.
"היא יצאה לסמינר, בבוקר."
"את בטוחה?" היא דופקת ברגלה על הארץ. מהר יותר. מהר, נו...
"כן! את יודעת מה? חכי רגע... אילה? אילה!" הקול מתנשף. מתרחק. "לא. היא לא בבית. היא הלכה. למה, היא לא הגיעה לסמינר?"
"לא... טוב, אם את רואה אותה תגידי לה שהמורה..." אופס. הפלאפון נדחף מתחת לשולחן. מתנתק. המורה נכנסת כאילו לא קרה דבר. היא מתנשפת.
מעבר לקו נשארת האם עם הטלפון המנותק ביד. קמט של דאגה חורץ את מצחה.

* * *​

הדלת נפתחת. לאט. היא מרימה מבט עייף לחוקרת שנכנסת.
"נו?!" היא מפהקת. דמעות עייפות ממלאות את עיניה. "עכשיו כבר אין לי פריווילגיה. אז מה?!"
"אז תעזרי לנו." החוקרת עולצת.
היא מכרכמת את פניה. "הסכמתי לעזור כבר בהתחלה. זה אתם שהחלטתם להתעלל בי קודם."
"להתעלל..." החוקרת מגלגלת את המילה על לשונה. מגחכת. "עוד לא התחלנו."
"חשבתי ככה..."
"טוב." היא מתיישבת מולה. מבטה קופא בבת אחת. "אני מניחה כאן תמונות. תגידי לי מה את מזהה."
"אוקי..." היא נאנחת. "כל עוד זה לא משהו בלבנון אני אזהה..."
תמונה ראשונה מונחת. היא בוהה בה. מבטה סתום.
"זה הבית שלי."
"יפה. וזה?"
"המכולת?!"
"ממ... וזה?"
"הסמינר."
תמונה נוספת
"רחוב רבינו תם 38."
"יפה. ואת זה? מזהה?"
"אהה. לא. זתו'מרת, ראיתי את זה פעם. אה.... זה ברחוב עקיבא לא?!"
"כן. איזה מספר."
"לא יודעת."
"בטוח?"
"כן."
"תנסי שוב להיזכר."
"אני לא יודעת..." היא נאנחת. "אין לי מושג."
"טווווב..." היא מורחת את המילה. נועצת בה מבט. כמו מנסה לחדור לראשה.
"בסדר. כאן את מכירה?"
"אה, זה לא בעיר. זה נראה בטבריה... אבל לא יודעת. לא הייתי שם."
"אף פעם?!"
"אף פעם."
"טוב..." עכשיו תורה של החוקרת להיאנח.
"וכאן?"
"תגידי, מה קורה? אין לי מושג. טוב? אני צמאה, ואת מראה לי מקומות בכל הארץ... אין לי מושג זה אולי תל אביב. חם לי. אני עייפה. יש לך שאלות נורמליות?
"הי!" החוקרת עוצרת אותה. דופקת באגרוף קפוץ על השולחן. "את בחקירה כאן! לא במסעדה! תעני לי עכשיו."
"טוב." היא נאנחת. השיגעון שלה קרוב. "בסדר. מה עוד?"
"הנה." ערימת תמונות.
"הבית של סבתא שלי, רחוב כלשהו בתל אביב, רחוב לנציצקי 18, הבית של חברה שלי..." "רגע!" החוקרת עוצרת אותה. היא מרימה עיניים תוהות. "מה?"
"איזה חברה?"
"חנה שולמן."
"אוקי. תמשיכי."
"אממ..." היא עוברת על כל התמונות שנותרו.
"זהו. לא מכירה כלום. עכשיו אפשר כוס מים?" אחרי יום כיפור לא ביקשו ממנה להרצות. היא תמיד הלכה לשכב אחרי שלוש כוסות מים ורוגלע.
"אין מים לפני שאת מספרת הכול."
"אבל סיפרתי!" היא מתרוממת. האזיקים מחזירים אותה אחרי סנטימטר וחצי. "עשיתי כל מה שביקשת. מה עוד???"
הנה. ניצני טירוף מתחילים... היא ידעה שזה יגיע.
החוקרת מביטה בה בשלווה. חיוך קטן על שפתיה אומר- הנה, עוד אחת שהשתגעה בלהט החקירות.
החוקרת שותקת. ממשיכה במבטה המעצבן.
אחרי חמש דקות היא משפילה מבט. מובסת. "בסדר. מה עוד?"
"הנה תמונות של אנשים. בואי תראי לי את מי את מכירה."
"טוב. למרות שזה נורא משעמם..."
"תסתכלי." החוקרת מתעלמת. "מכירה אותה?"
"כן. זה..." רגע. רגע. הם חושדים בה בריגול. אם חברות שלה נמצאות כאן, זה אומר שהם חושדים גם בהן? אז היא אמורה לא להכיר אותן. מצד שני, אין מצב שהם לא יודעים שזה חברות שלה. אז מה? אויש. זה מסובך...
"זה חברות שלי." פיה יבש.
"חנה שולמן, גיטי צוקר, ורבקי נתן." היא בולעת את רוקה.
"וזה שכנה שלי, שאין לי מושג מה שמה, וזהו. את השאר אני לא מכירה."
"טוב." הדלת נפתחת. שב"כניקית נכנסת עם כוס מים בידה. היא בולעת רוק. לא אכפת לה שהחוקרת רואה את זה.
כוס המים עוברת לידה של החוקרת והדלת נסגרת מאחורי הנכנסת.
החוקרת ניגשת אליה, ולוקח לה חצי שניה להבין שהיא מתכוונות להשקות אותה. היא מעוותת את פניה ומברכת מהר.
הכוס נצמדת לשפתיה והיא לוגמת באיטיות. היא לא סובלת שאנשים נותנים לה לאכול או לשתות. אפילו כשהתייבשה היא לא פתחה את הפה למישהו אחר. בסוף נתנו לה אז עירוי לווריד.
והנה עכשיו היא נותנת. אבל זה לא סותר את ההשפלה שמדגדגת לה במעלה הגב.
החוקרת גומרת ומתרחקת. היא מברכת בורא נפשות ובולעת את הרוק שוב. פיה מעוות בחוסר שביעות רצון.
החוקרת סוקרת אותה במבטה ומחייכת חיוך קר. "אם תמשיכי אני אביא לך גם אוכל, ואם תמשיכי עוד, את גם תוכלי לישון."
היא מהנהנת. סחרחורת תוקפת אותה. היא משפילה ראש. נשארת יציבה על הכיסא.
 
נערך לאחרונה ב:

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית

מ. ש

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בבית, תמיד לפני השינה היא הייתה מדמיינת שחוקרים אותה. מכות חשמל היו בדמיון. שוטים ואלות ועוד דברים מבישים...
חשבתי שרק אני...
די!
היא גוערת בעצמה. מפסיקה את מרוץ הדמיונות שנגמר בתלולית עפר חסרת שם והורים שבוכים על בת נעדרת.
כאן חייכתי
היא תמיד הלכה לשכב אחרי שלוש כוסות מים ורוגלע.
כאן ממש הזדהיתי.
כתוב יפה מאוד. מה שכן קצת מדי מדומיין לי
 

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד
חשבתי שרק אני...
עכשיו אני מגלה שאני לא היחידה 😏
מה שכן קצת מדי מדומיין לי
אפשר פירוט?
מאד מעניין אותי באמת, כי בררתי לעומק את הנושא של חקירות בשב"כ, וגיליתי שאם יש מסוכנות גבוהה ולא מדובר בקטין- אז מה שכתבתי ממש לא מופרך...

(אם כוונתך לקטע הריגולי של הסיפור- אין לי איך לעזור, רק לחכות להמשך..😊)
 

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד
.
 
נערך לאחרונה ב:

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מזכירה שכשהיא חושבת את זה היא רק מגיעה לשם, ועוד לא עברו 24 שעות..
רק שימי לב שהקטע עם האמא נכתב במקביל לאחרי 24 שעות. אז או שתצייני משהו כמו: לפני 20+- שעות או שתדחפי אותו לפני כן...
משום מה אני חושדת שזה לגבי מבחנים. אחרי איזו מורה הן ריגלו בשביל לקבל את הטופס לפני הזמן ולהוציא מאיות?
 

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד
רק שימי לב שהקטע עם האמא נכתב במקביל לאחרי 24 שעות. אז או שתצייני משהו כמו: לפני 20+- שעות או שתדחפי אותו לפני כן...
האמת שלא כתבתי, כי לא חשבתי שזה הכרחי...
אולי באמת אני אוסיף, תודה!!

משום מה אני חושדת שזה לגבי מבחנים. אחרי איזו מורה הן ריגלו בשביל לקבל את הטופס לפני הזמן ולהוציא מאיות?
אין מה לומר, הניחושים שלך יכולים לכתוב סיפור בעצמם... 😅
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  106  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה