הנושאים החמים
הנושאים החמים
הי
פעם ראשונה שכותבת בגוף ראשון, ממבט של ילד.
אשמח לביקורת
נולד לי אח.
הרגע אבא התקשר מהבית חולים, הוא היה נשמע עייף מאוד, ונראה לי גם קצת מודאג.
אבל בטח אני סתם מדמיין, כמו תמיד.
עכשיו אני ויוסי נלך לקנות טופים לחלק מחר בכיתה, בדיוק כמו שעשינו כשיונתן ואיתמר ושירה נולדו. כשעליזה נולדה עוד הייתי קטן מדי בשביל לחלק טופים.
אני מתרגש מאוד. מחר בצהריים נלך לבקר את אמא, והיא תביא לנו פרס קטן מהתינוק, אפילו שזה לא באמת מהתינוק, זה מהחנות הגדולה שבבית חולים ואבא ואמא מביאים לנו את זה רק בשביל שלא נקנא בתינוק החדש.
"הי, ישי, מה אתה חולם? תחליט כבר איזה טופים אתה בוחר לחלק לפני שאני קונה מה שאני רוצה!" יוסי דוחף אותי במרפק שלו ואני מתנער, בוחר אתו טופים.
בסוף אחנו לוקחים שלוש חבילות גדולות- שתיים בטעם ענבים והשלישי בטעם תות.
"מה אתה אומר? איך יקראו לתינוק החדש?"
"אני יודע? מה שאבא ואמא יבחרו" אני מושך בכתפיי.
"ברור מה שאבא ואמא יבחרו. השאלה מה הם יבחרו" הוא אומר במנגינה כזאת, כמו שדוד צבי עושה כשהוא לומד.
"אולי נעמה תדע" אין לי כח לחשוב על דברים מסובכים ופילוסופיים(זה מילה של נעמה) כמו לנסות לנחש על מה אבא ואמא יחשבו. יוסי ונעמה בטח יישבו כל היום וכל הלילה עד לברית וינסו לדעת, או להקשיב לאבא ואמא בשיחות שלהם.
כשאנחנו מגיעים לבית נעמה מנסה להשכיב את הקטנים לישון.
"יופי, עכשיו כולם מתארגנים יפה לשינה, ומחר אחרי הלימודים ניסע אולי לבקר את אמא והתינוק בבית חולים. אבל רק מי שיתנהג יפה!" היא מאיימת בקול חשוב של אחות בכורה.
כולנו מתארגנים יפה, הולכים לישון.
אני לא כל כך נרדם, יש לי מלא מחשבות מבולגנות בראש כמו איפה ישימו את הלול של שירה, כי עד עכשיו היא ישנה בחדר הורים ועכשיו צריך לשים שם את העריסה של התינוקי. ומתי אמא תחזור, כי אולי היא תלך לבית החלמה ועוד כל מני דמיונות איך התינוק המתוקי שלנו נראה.
בבוקר אני קם עם מלא כח, ומתארגן מהר מהר לחיידר.
"מי שיהיה מוכן ליציאה עד רבע לשמונה יוכל לראות את התמונה של התינוק שאבא שלח לי בלילה!" מכריזה נעמה תוך כדי שהיא מורחת ליונתן הרבה קטשופ בלחם. מדי הרבה. הוא מתחיל לצרוח שתוריד קצת תוך כדי ששירה מפרקת את הקוקו שנעמה עשתה לה ועליזה ויוסי מתחילים לריב על קובייה הונגרית.
בקיצור, הולך בלגנים.
בסוף כולם מוכנים פחות או יותר, ואנחנו מצטופפים על המחשב לראות את התמונה.
הוא חמוד, קצת יותר מקווצ'ץ' מכל הילדים האחרים שלנו כשהם נולדו. הוא מכוסה בשמיכה גדולה ועבה ורואים לו רק את הראש.
"אני רוצה שכבר נלך לבקר את אמא ונוכל לראות אותו! ונוכל לשים אצבע ביד שלו והוא יחזיק אותנו!" מתלהב איתמר, ונעמה מרגיעה אותו שזה רק רפלקס(ל'ידע מה זה רפלקס) ויאללה, צריך לצאת ללימודים.
"אבל אבא יבוא לקחת אותנו בצהריים לבקר אותו, נכון?" שואל יונתן ליתר ביטחון.
"נראה, אולי" נעמה נראית פתאום קצת לא בטוחה בעצמה או קצת מפוחדת או אולי משהו אחר שאני לא מכיר את המילה שלו.
או שאני מדמיין, כרגיל.
בודקים שוב שלכל אחד יש את השקית עם הטופים לחלק, ויוצאים.
אני ויוסי לוקחים את יונתן ואיתמר ועליזה לוקחת את שירה, כמו תמיד.
"אני מקווה שנלך להרבה זמן לבקר את התינוק" אומר יוסי בתקווה.
"אל תשכח שנעמה אמרה שלא בטוח שהולכים" אני מזכיר לו, מעדיף שלא לקוות סתם.
"היא סתם אומרת. למה שלא נלך? אפילו דיברתי עם אבא היום בבוקר והוא אמר שאמא מרגישה כבר טוב. אבל היא כנראה הולכת לבית החלמה"
"אוף"
אנחנו נכנסים לחיידר, נפרדים ליד הברזים, כמו כל יום.
היום עובר מהר, אני משתדל שלא לעורר בעיות כדי שאבא לא יהיה יותר עייף ממה שהוא מאז שהתינוקי נולד.
כשאנחנו חוזרים הביתה, העיניים של נעמה אדומות מאוד. היא עצבנית ואני מעדיף להימנע מלבקש ממנה לחמם לי שוב את האורז כי הוא יצא קר.
לשם שינוי הקטנים לא נדבקים במצב רוח, אבל יוסי כן. אנחנו מחליפים מבטים מיואשים, ולפי הפרצוף שלו אני מבין שגם לו האורז לא יצא משהו.
"נו, נעמה, מתי הולכים? מתי אבא מגיע לקחת אותנו?"
"לא הולכים לבית חולים היום" היא אומרת בקול כועס כזה.
"אבל למה?" כולנו נדהמים, מה זה אמור להיות?
"ככה. אולי מחר. עכשיו כל אחד שיתעסק במה שבא לו. אני בחדר שלי, ושאף אחד לא יעז להיכנס, שמעתם?!" היא מכניסה מהר את קופסאות האכסון למקרר והולכת לחדר, טורקת את הדלת.
יוסי נאנח "וואי, הבנות האלו" הוא מוציא לשון בצורה מצחיקה וכולנו צוחקים.
"יאללה, מי שם עליה? כולם לסלון, עושים הצגה!" הוא מלהיב את כולם, לא אותי. "נו ישי, אתה בא? בוא נעשה להם את ההצגה הזאת שהמצאנו בחופש!"
"לא רוצה, אני עייף" אני לא באמת עייף, כמובן, אני רק צריך ללכת להקשיב מה נעמה מדברת בטלפון עם חברה שלה. נראה לי זה ישפוך קצת אור על התעלומה, כמו שאומרים ב'החוקרים- ותעלומת המטמון'.
אני הולך בשקט לדלת של החדר שלה, מוריד את המשקפיים כדי שיהיה אפשר להצמיד את האוזן לדלת, ומנסה להקשיב. לא כל כך שומעים, כי היא מדברת בשקט ומהסלון יוסי מציג את הסבא הזקן והכועס עם בובת אצבע. אבל מה שאני מצליח לשמוע שהיא מדברת על התינוקי החדש- גורם לי להרגיש פחד בלב.
פעם ראשונה שכותבת בגוף ראשון, ממבט של ילד.
אשמח לביקורת
נולד לי אח.
הרגע אבא התקשר מהבית חולים, הוא היה נשמע עייף מאוד, ונראה לי גם קצת מודאג.
אבל בטח אני סתם מדמיין, כמו תמיד.
עכשיו אני ויוסי נלך לקנות טופים לחלק מחר בכיתה, בדיוק כמו שעשינו כשיונתן ואיתמר ושירה נולדו. כשעליזה נולדה עוד הייתי קטן מדי בשביל לחלק טופים.
אני מתרגש מאוד. מחר בצהריים נלך לבקר את אמא, והיא תביא לנו פרס קטן מהתינוק, אפילו שזה לא באמת מהתינוק, זה מהחנות הגדולה שבבית חולים ואבא ואמא מביאים לנו את זה רק בשביל שלא נקנא בתינוק החדש.
"הי, ישי, מה אתה חולם? תחליט כבר איזה טופים אתה בוחר לחלק לפני שאני קונה מה שאני רוצה!" יוסי דוחף אותי במרפק שלו ואני מתנער, בוחר אתו טופים.
בסוף אחנו לוקחים שלוש חבילות גדולות- שתיים בטעם ענבים והשלישי בטעם תות.
"מה אתה אומר? איך יקראו לתינוק החדש?"
"אני יודע? מה שאבא ואמא יבחרו" אני מושך בכתפיי.
"ברור מה שאבא ואמא יבחרו. השאלה מה הם יבחרו" הוא אומר במנגינה כזאת, כמו שדוד צבי עושה כשהוא לומד.
"אולי נעמה תדע" אין לי כח לחשוב על דברים מסובכים ופילוסופיים(זה מילה של נעמה) כמו לנסות לנחש על מה אבא ואמא יחשבו. יוסי ונעמה בטח יישבו כל היום וכל הלילה עד לברית וינסו לדעת, או להקשיב לאבא ואמא בשיחות שלהם.
כשאנחנו מגיעים לבית נעמה מנסה להשכיב את הקטנים לישון.
"יופי, עכשיו כולם מתארגנים יפה לשינה, ומחר אחרי הלימודים ניסע אולי לבקר את אמא והתינוק בבית חולים. אבל רק מי שיתנהג יפה!" היא מאיימת בקול חשוב של אחות בכורה.
כולנו מתארגנים יפה, הולכים לישון.
אני לא כל כך נרדם, יש לי מלא מחשבות מבולגנות בראש כמו איפה ישימו את הלול של שירה, כי עד עכשיו היא ישנה בחדר הורים ועכשיו צריך לשים שם את העריסה של התינוקי. ומתי אמא תחזור, כי אולי היא תלך לבית החלמה ועוד כל מני דמיונות איך התינוק המתוקי שלנו נראה.
בבוקר אני קם עם מלא כח, ומתארגן מהר מהר לחיידר.
"מי שיהיה מוכן ליציאה עד רבע לשמונה יוכל לראות את התמונה של התינוק שאבא שלח לי בלילה!" מכריזה נעמה תוך כדי שהיא מורחת ליונתן הרבה קטשופ בלחם. מדי הרבה. הוא מתחיל לצרוח שתוריד קצת תוך כדי ששירה מפרקת את הקוקו שנעמה עשתה לה ועליזה ויוסי מתחילים לריב על קובייה הונגרית.
בקיצור, הולך בלגנים.
בסוף כולם מוכנים פחות או יותר, ואנחנו מצטופפים על המחשב לראות את התמונה.
הוא חמוד, קצת יותר מקווצ'ץ' מכל הילדים האחרים שלנו כשהם נולדו. הוא מכוסה בשמיכה גדולה ועבה ורואים לו רק את הראש.
"אני רוצה שכבר נלך לבקר את אמא ונוכל לראות אותו! ונוכל לשים אצבע ביד שלו והוא יחזיק אותנו!" מתלהב איתמר, ונעמה מרגיעה אותו שזה רק רפלקס(ל'ידע מה זה רפלקס) ויאללה, צריך לצאת ללימודים.
"אבל אבא יבוא לקחת אותנו בצהריים לבקר אותו, נכון?" שואל יונתן ליתר ביטחון.
"נראה, אולי" נעמה נראית פתאום קצת לא בטוחה בעצמה או קצת מפוחדת או אולי משהו אחר שאני לא מכיר את המילה שלו.
או שאני מדמיין, כרגיל.
בודקים שוב שלכל אחד יש את השקית עם הטופים לחלק, ויוצאים.
אני ויוסי לוקחים את יונתן ואיתמר ועליזה לוקחת את שירה, כמו תמיד.
"אני מקווה שנלך להרבה זמן לבקר את התינוק" אומר יוסי בתקווה.
"אל תשכח שנעמה אמרה שלא בטוח שהולכים" אני מזכיר לו, מעדיף שלא לקוות סתם.
"היא סתם אומרת. למה שלא נלך? אפילו דיברתי עם אבא היום בבוקר והוא אמר שאמא מרגישה כבר טוב. אבל היא כנראה הולכת לבית החלמה"
"אוף"
אנחנו נכנסים לחיידר, נפרדים ליד הברזים, כמו כל יום.
היום עובר מהר, אני משתדל שלא לעורר בעיות כדי שאבא לא יהיה יותר עייף ממה שהוא מאז שהתינוקי נולד.
כשאנחנו חוזרים הביתה, העיניים של נעמה אדומות מאוד. היא עצבנית ואני מעדיף להימנע מלבקש ממנה לחמם לי שוב את האורז כי הוא יצא קר.
לשם שינוי הקטנים לא נדבקים במצב רוח, אבל יוסי כן. אנחנו מחליפים מבטים מיואשים, ולפי הפרצוף שלו אני מבין שגם לו האורז לא יצא משהו.
"נו, נעמה, מתי הולכים? מתי אבא מגיע לקחת אותנו?"
"לא הולכים לבית חולים היום" היא אומרת בקול כועס כזה.
"אבל למה?" כולנו נדהמים, מה זה אמור להיות?
"ככה. אולי מחר. עכשיו כל אחד שיתעסק במה שבא לו. אני בחדר שלי, ושאף אחד לא יעז להיכנס, שמעתם?!" היא מכניסה מהר את קופסאות האכסון למקרר והולכת לחדר, טורקת את הדלת.
יוסי נאנח "וואי, הבנות האלו" הוא מוציא לשון בצורה מצחיקה וכולנו צוחקים.
"יאללה, מי שם עליה? כולם לסלון, עושים הצגה!" הוא מלהיב את כולם, לא אותי. "נו ישי, אתה בא? בוא נעשה להם את ההצגה הזאת שהמצאנו בחופש!"
"לא רוצה, אני עייף" אני לא באמת עייף, כמובן, אני רק צריך ללכת להקשיב מה נעמה מדברת בטלפון עם חברה שלה. נראה לי זה ישפוך קצת אור על התעלומה, כמו שאומרים ב'החוקרים- ותעלומת המטמון'.
אני הולך בשקט לדלת של החדר שלה, מוריד את המשקפיים כדי שיהיה אפשר להצמיד את האוזן לדלת, ומנסה להקשיב. לא כל כך שומעים, כי היא מדברת בשקט ומהסלון יוסי מציג את הסבא הזקן והכועס עם בובת אצבע. אבל מה שאני מצליח לשמוע שהיא מדברת על התינוקי החדש- גורם לי להרגיש פחד בלב.
נערך לאחרונה ב:
