בס"ד
פרק 36-
אני נכנסת הביתה בטריקת דלת, מבכרת את היות הבית ריק. אין לי כח, אין לי אוויר.
הראש שלי עוד רגע מתפוצץ.
מעסה את רקותיי במרץ, הולכת חצי עיוורת לארון התרופות. איפה האקמול?
מסיטה את מבטי רגע הצידה, קולטת בזווית העין את הגיטרה שלי מונחת על הספה. מוזר.
מוסחת, מדדה לעבר הספה, נגשת לגיטרה, מרימה אותה. מי נגע לי בגיטרה?
אני באה למקם את הגיטרה בחזרה כשידי קופאת. מיתר עבה מנתר מן הגיטרה. כמעט שורט אותי, בהתחשב בכך שהגיטרה אקוסטית.
המיתר קרוע. מישהו נגן לי בגיטרה בלי רשות ועוד קרע מיתר.
כמו בקסם, כאב הראש נזנח ואני נפנית לחדרו של שמואל, שם נמצאים מיתרים חדשים להחלפה. אומנם זה לא הכי קל להחליף מיתר לבד, ובדרך כלל אני מעדיפה שאבא או שמואל יעשו את זה, אך אני לא מסוגלת לראות את הגיטרה ככה.
פותחת את דלת החדר, מופתעת לראות את שמואל, יושב ליד שולחן הכתיבה. ברגע שאני נכנסת הוא מיד סוגר את המחברת שהתעסק בה, מחזיק אותה בין ידיו ונעמד.
"יש קטע כזה, שדופקים לפני שנכנסים", הוא אומר בהדגשה, כאילו לפי תומו.
"יש קטע כזה, שבחורי ישיבה בני עשרים נמצאים בישיבה בשעות האלה". אני משיבה.
"אבא ואמא בקשו שאבוא לסדר כמה דברים בקשר לחתונה", הוא מתגונן.
החתונה. כאב הראש שב בעוצמה. אני עוצמת עיניי בכאב. "טוב, לא באתי להפריע. רק רציתי לקחת מיתר חדש לגיטרה. יש לך את מיתר אחד? העבה".
"אה, נכון". הוא דופק על מצחו בתנוחה קלישאתית משהו, "שכחתי להחליף לך, סליחה". הוא מוציא ממגירתו חבילה.
"זה אתה?" אני מתפלאה. "נו באמת, שמואל. מילא אתה משתמש לי בגיטרה בלי רשות, אבל אם קרעת מיתר, תחליף מיד". אני לוקחת ממנו את החבילה במהירות עצבנית.
"צודקת, מתנצל. אני פשוט קצת עסוק עם כל ההכנות לחתונה", הוא מחייך. "שכחתי מזה".
ההתנצלות שלו רק מכעיסה אותי יותר. שוב פעם החתונה הזו.
"למה את בבית?", הוא מתעניין.
"לא עניינך", אני אומרת בחדות כשאני נזכרת במהלך היום.
"אמא יודעת שאת פה?"
"אמרתי לך שזה לא עניינך". אני לוקחת את המיתר הדרוש מהחבילה. "אני מניחה פה את הגיטרה ואת המיתר. תחליף בזמן הקרוב ותביא לי אותה". אני מודיעה.
הוא מסתכל עלי במבט לא ברור. מן תמהיל של הלם וחוסר הבנה של הסיטואציה.
אני מתעלמת. דוחפת את החבילה לעברו, המחברת שהייתה עד כה אחוזה בידיו, נופלת על הרצפה בנקישה.
אני מתכופפת באינסטינקט להרים אותה, היא נפתחת בעמוד אקראי. עייני עוברות על הכתוב בלי משים. הוא חוטף לי את המחברת בכוח.
"אתה!" קולי יוצא חד וגבוה, על גבול הצורמני.
הוא שותק. פניו נצבעות בגוון מסגיר.
"השיר..." אני ממלמלת. "השיר של אבא..." מילותיי מתגמגמות.
"באיזו רשות את מסתכלת בדברים שלא שלך?" הוא שואל.
"באותה הרשות שלקחת לי גיטרה שלא שלך", אני מעיזה פנים. מביטה בשמואל ובמחברת חליפות.
ההבנה שמכה בי הופכת את הכאב לבלתי נסבל.
אני מתנדנדת שניה במקום, ממהרת להתיישב על הכיסא המשרדי שבחדר. ההבנה עדין מסחררת בעוצמתה.
השירים של ש. לשם צפים ועולים במוחי.
כל הלהיטים הגאוניים, הלחנים הפנומנאליים, כישרון הכתיבה המרשים. הכל... שמואל. הכל.
"שמחה לפגוש את היוצר המוכשר, שמואל לשם", אני מסננת בלי לרצות. "איזה שם מפואר בחרת. העיקר נואם לי שאני אובססיבית ומדומיינת. בסוף גם אתה מסתתר מאחוריי מסכות ושמות. בוחר לך שם בדוי".
"זכותי". הוא אומר קצרות, מביט בי במבט משונה. "מה קורה איתך? את מרגישה טוב?" יש יותר דאגה מכעס במילותיו.
זה משגע אותי. למה הוא כזה נחמד, למה. למה הוא כל כך... מושלם.
"את מרגישה טוב?" הוא שואל שוב משאני לא משיבה.
"לא".
"את רוצה אקמול?" הוא כמעט יוצא מהחדר להביא.
"זה לא יעזור". שום דבר לא יעזור.
"למה?"
"כי אקמול עוזר רק לכאב ראש".
"ו-?"
"ולא להחליף גיסה למשל". אני אומרת בכנות מסוכנת. משום מקום.
עיניו של שמואל נפערות לגודלן המקסימלי. הוא בוהה בי במבט פעור שאלמלא הסיטואציה היה יכול להצחיק אותי. "מה?" זעזוע נרעד נמהל במילה הבודדת.
"יעל. הכלה שלך. זה לא יעזור אם אני אקח אקמול. היא ממילא עומדת להיות פה לנצח". הראש שלי פועם, שולח דקירות לרקותיי.
"מה הקשר ליעל?" סדקים בקולו.
"אולי אתה יכול להביא לי קודם את הכדור, ואז נדבר?" למה אני מפחדת שהכאב גורם לי להגיד כל מיני דברים שאתחרט עליהם אחר כך.
"קודם תגידי לי מה הקשר ליעל".
"קשור שבגללה נהרסו לי החודשיים האחרונים, בגללה ובגלל היהירות המטופשת שלה", אני פולטת במהירות, רק שיביא לי את התרופה.
"ת... הילה" שמואל מתגמגם. פוסע צעד אחד אחורנית.
"כן, בגללה. ואם כבר פתחתי את הנושא אחרי תקופה ששתקתי, אז אולי אני כבר אגיד לך הכל". רק תביא לי כבר כדור.
שמואל שותק, נושך את שפתו בזעם עצור.
"הכלה שלך, היא עשתה הכל כדי שאזכה בלי שארצה. היא דיברה עליי מאחוריי הגב ורקמה תוכנית שלמה כדי שאני אהיה מושפלת. והכל בשביל האגו שלה, כדי שברקורד המקצועי שלה יהיה שיר כמו שלי". אני כבר לא שמה לב מה אני אומרת. למרות זאת מילותיי יוצאות מפי בבהירות משונה, כאילו רק חיכו לעת בה ייצאו לאוויר העולם.
שמואל מנסה להשחיל מילה, לא ממש מצליח. "אתה מבין? כבר שבועיים אני שותקת, בשבילך. רק בגלל שהיא הכלה שלך. אם לא-" אני חושבת שניה. "אני לא סולחת לה", אני פולטת בלי קשר. המילים מתבלבלות לי בראש, בלב.
"תהילה, אני..."
"אני פשוט כבר לא יכולה, לא מסוגלת. לא יכולה להחזיק הכל בפנים. זה קשה להיות כל כך נחמדה למשהי שאת שונאת, ועוד לדעת שהיא עומדת להיות הכלה של אח שלך". אני נושמת עמוק. "אולי כדאי שתדע שדיי נמאס לי, מבחינתי היא הכלה שלך, אני לא עומדת להיות גיסתה או משהו". לפי המהלומות שבראשי, נפתח שם כור יהלומים לציבור הרחב שבא לנסות את מזלו במחצב המשאב היקר.
שמואל נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ באופן בלתי מבוקר, אז אני ממהרת להוסיף בנימה מפייסת- "כאילו אם היא ממש תבקש סליחה, אז אולי. אבל היא כזאת רחוקה ומתנשאת ש-"
"דיי! תהילה!!" שמואל צועק, ממש.
אני נבהלת, נרתעת עם הכיסא המשרדי אחורה, הוא מתגלגל ונתקע בשולחן הכתיבה.
"אל תדברי ככה על הכלה שלי" הוא מסנן, אש וקרח בקולו. שילוב די מפחיד כשהוא יוצא מהפה של שמואל העדין. "קומי מהחדר ותצאי".
אני משתהה מעט, מעורפלת מכאב.
"בקשתי שתקומי". הוא חוזר. "עכשיו".
אני קמה, יוצאת מהחדר בצעדי שיכור.
אחרי ארבעים דקות פלוס אקמול אני קולטת מה עשיתי. נחרדת. ברגע אחד של חולשה הרסתי הכל. הכל. זהו, הקשר שלי ושל שמואל אבוד.
אני מתרוממת באימפולסיביות מהספה. ניגשת לחדרו של שמואל. דופקת הפעם, מחכה למענה. "שמואל?"
"תלכי, תהילה", הוא נשמע מתנשף.
"תן לי להסביר את עצמי", שביב של תחנון בקולי. "בבקשה".
"אמרתי לך ללכת".
"שמואל, אל תהיה ילד קטן. מה כבר אמרתי? תן לי להסביר לך מה קרה, באמת".
דלת החדר נפתחת באחת למול פניי. שמואל עומד מולי, פניו אדומות. עיניו שתי חרכים צרים.
"אולי אני צריך לספר לך את האמת? כי נראה לי שהגיע הזמן, יש גבול עד כמה כולנו יכולים לשתוק בעת שאת עושה כל העולה על רוחך".
"אני?!"
"כן, את. ותאמיני לי שמה שאמרתי לך אז במלון היה רק ההקדמה".
אני מלחכת את פי, נאלמת. שולחת את ידי לקיר, נתמכת.
"איך אמרת מקודם? 'נמאס לי'? אז אני רוצה להגיד לך שאם למישהו נמאס פה זה לא לך אלא לכולנו. לאבא ואמא, להדסה ומרים, לחברות שלך מן הסתם, ועכשיו גם לי, כי באמת שעברת היום את הגבול". הוא נושם עמוק. "לא כיף להיות לידך, את מרירה כאילו מישהו עשה לך משהו, ודורשת כאילו מישהו חייב לך משהו. את כל הזמן זועפת ומתלוננת, דוחה כל חברה אפשרית. אני מבין", הוא עוצר רגע, נרגע לרגע כמתלבט, "את לא מרוצה מהמקצוע של אבא, הגיוני. את לא חייבת להיות שותפה נלהבת לכל מהלך אבל את גם לא חייבת להיות כל כך סגורה ומתנשאת, לדחות כל עזרה שמציעים לך. את לא מנהלת את העולם, והגיוני שלא כל מה שקורה ברדיוס שלך יהיה לקורת רוחך". קולו מאופק אך אפשר לחוש את הזעם שמלפף את מיתריו, נחשים נחשים.
"אני בכלל לא, אני-" אוטומטית אני מנסה להתגונן.
"את כן, תשאלי את כל מי שאת רוצה. אין לי מושג מה קרה בינך לבין יעל, זה גם לא מעניין אותי. אני רק יכול להגיד לך, שעוד לפני ששמעתי מה קרה אני מאמין לגרסה של יעל, ולא רק בגלל שהיא הכלה שלי, אלא בעיקר כי אני מכיר אותך".
"אבל שמואל-", העלבון צורב את לשוני, אך היא, שכאילו נכוותה, ולא מצליחה לזוז.
"אני אומר לך את זה כי למרות הכל, איכשהו עדיין אכפת לי ממך. ממה שייצא ממך", הוא מוסיף בטרם אני מוציאה מילה מפי. "ועכשיו צאי מהחדר שלי".
.....
הנושאים החמים
הנושאים החמים
