סיפור בהמשכים סודות מן החדר

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
ממש מצטערת להגיד את זה,
אבל מרגישים
את האמת?

כל עוד זה דבר שיכול לקרות בשני הכובעים. (גם בכובע של הרב וגם בכובע האחר) לא אכפת לי שירגישו.
כן שמחתי שאפשר להכניס את הנושא הזה בצורה נקיה יותר. מבחינתי שכותבים על נוער מתמודד ועל אישיות לא לגמרי יציבה, חובה להזכיר את הנושא הזה שנער/נערה שלא קיבלו מספיק חום ואהבה, מילים טובות חיזוק ועידוד ישמחו לקבל את זה מבחוץ מבלי לחשוב יותר מדי מה האינטרסים של הדמות העומדת מולם.
 

אליש:)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
לי מעט הפריע ההתפייטות של הפרק בהתחלה.
אהבתי יותר את הקלילות של הסיפור לפני.

הסיפור היה מושלם אם אפרת הייתה נפגשת עם מישהו שעבר מסלול דומה וחזר למסלול.
אבל יש תהליך ארוך שהיא חייבת לעבור.
חייבת.
 

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
לי מעט הפריע ההתפייטות של הפרק בהתחלה.
אהבתי יותר את הקלילות של הסיפור לפני.

הסיפור היה מושלם אם אפרת הייתה נפגשת עם מישהו שעבר מסלול דומה וחזר למסלול.
אבל יש תהליך ארוך שהיא חייבת לעבור.
חייבת.
את באמת חושבת שהרב הולך להציע לה כאן את השידוך המושלם?
הוא בסך הכל הולך לקדם כאן עוד איזה אינטרס צר שלו
 

אליש:)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
את באמת חושבת שהרב הולך להציע לה כאן את השידוך המושלם?
הוא בסך הכל הולך לקדם כאן עוד איזה אינטרס צר שלו
לא.

ועדיין בסיפור הזה יכול להיות שזה יקרה.
ליתר דיוק לא יפתיע אותי אם זה יקרה.
 

%תמר%

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מלא מלא מלא מלא מלא זמן חיכיתי לספר לך כבר
בערך מהפרק הראשון
והנה סוף סוף קיבלתי הרשאת תגובה...
כמה אני נהנת מהכתיבה שלך
כמה אני אוהבת את הלב שלך שמורגש בכל מילה ומילה
כמה אפרת לוחמת ומדהימה
בקיצור
תודה לך על הסיפור בהמשכים היפה הזה
מחכה כבר לפרק הבא...
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
לי מעט הפריע ההתפייטות של הפרק בהתחלה.
אהבתי יותר את הקלילות של הסיפור לפני.
תודה על ההערה. הפרק בהחלט כתוב בסגנון שונה. הייתה לי תחושה שיהיו כאלו שיתחברו יותר וכאלו שיתחברו פחות
בכ"א פרקים מהסוג הזה יעלו לעיתים די רחוקות - לרוב שארצה להעביר תקופה של פרק זמן ארוך יותר (כמו בפרק האחרון שמדבר על תקופה ממושכת יותר שאפרת נמצאת שם...)


מלא מלא מלא מלא מלא זמן חיכיתי לספר לך כבר
בערך מהפרק הראשון
והנה סוף סוף קיבלתי הרשאת תגובה...
כמה אני נהנת מהכתיבה שלך
כמה אני אוהבת את הלב שלך שמורגש בכל מילה ומילה
כמה אפרת לוחמת ומדהימה
בקיצור
תודה לך על הסיפור בהמשכים היפה הזה
ממש כיף לי לקרא! תודה : )

מחכה כבר לפרק הבא...

בעז"ה הפרקים יעלו בימי חמישי/ מוצ"ש. חשוב לי לעדכן בעיקר את מי שעוקב בקביעות. אם האשכול קופץ לפני כן זה לא עוד פרק נוסף.../ISPOILER]
 
נערך לאחרונה ב:

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק כ"ז / אחותי את.


עוד לפני שהנחתי עבר מאחור, קצת לפני שעזבתי בית ומשפחה, היה בי פחד אחד שלא הירפה ממני. פיל שרבץ בחנות כלי חרסינה ולא ידעתי מתי יתעורר, מתי יתפוצץ הכל.

לפחד קראו האחים שלי, נשמות טובות שלא רציתי להכתים. ידעתי שאפרת היא הדבר הכי

גרוע בשבילם, דאגתי להתרחק.

זה לא היה קל. לפעמים רציתי ללכת לאיילה, אחות קטנה שלי, לחבק אותה חזק-חזק. להרגיש אותה. אותנו. רק אחיות.

לפעמים רציתי לדבר עם נתנאל, אח גדול, שיחה פשוטה על החיים. בלי דעות קדומות. אפס תוכחות. בסך הכל אחים.

לפעמים בערה בי התקווה שמישהו יזכור אותי טרום לילה, אחות טובה. אחות קולעת צמה סינית לילדה שובבה: אחות משחקת מחבואים בסלון ואז לוחשת "ש...בואו נהיה בשקט אמא ישנה". אחות יושבת ליד ילדה ועוזרת בשיעורי בית קשים שהמורה נתנה. אחות מנשקת פצע קטן ומבטיחה רפואה.

עדיין אחות גדולה.

***

זה קרה ביום שישי בבוקר, יצאתי עם רחל תהילה ועמליה לקנות פיצוחים לשבת הכלה של שלהבת. לא הכרתי את שלהבת, כשאמילי ניסתה לתאר לי אותה צפו מול עיני פנים של ילדה: חיוך שובב וקוקו קצר נשפך על כתפים צרות.

"היא לא קטנה מדי?", שאלתי.

"בת 17.5", פלטה רחל תהילה.

"רק הצעירות מתחתנות כאן", צחקה אמילי צחוק מר.

הבטחתי לעצמי לדבר עם שלהבת לפני שאשוחח עם הרב על השידוך שהציע. טעם מר עלה בפי בכל פעם שהרהרתי בשידוך שעומד על הפרק, לא ידעתי למה. ואולי בעצם כן. הרי אני זו אותה הילדה שמעולם לא ידעה לומר 'לא'. רק להנהן בראש מורכן ולב פצוע: כן, כן, כן.

בדרך אל שוק מחנה יהודה, הספקתי להכיר עוד נפש: רחל תהילה. תמיד ראיתי בה דמות מסתורית מעט. שקטה מדי, ממושמעת. היא לא דיברה בהערצה כלפי הרב בניגוד לאחרות. שתקה יותר מדי.

לא חלמתי שהיא לוחמת. שורדת. רק כשהיא סיפרה את קורות חייה הבנתי שאולי לכל אחת כאן יש פצע שהיא סוחבת. אולי כולנו מנסות לאסוף עבר מתפורר, לבנות הווה מחדש.

"אני החרדית היחידה מהמשפחה שלי", היא סיפרה ושביב של כאב נדבק לקולה.

בתחילה לא הופתעתי. חזרה בתשובה היה משהו שהכרתי מקרוב. אבל אז היא המשיכה:

"ופעם... כולנו היינו משפחה חרדית קלאסית מבית שמש".

איבדתי פעימה לרגע, לא ציפיתי להמשך. ופתאום כל כך בער בי לשאול אותה: "איך זה מרגיש להיות בצד ההפוך?"

"מאתגר", הצחוק שלה בכה. ידעתי להרגיש.

"אצלי זה בדיוק ההפך", שיתפתי מבלי לדעת למה. "כולם שם ביחד, בצד אחד. אותן מחשבות, אותן הנהגות, אותן הדעות. רק אני כאן, שונה. ולפעמים... כל מה שאני רוצה זה רק להרגיש דומה".


***

הגענו לשוק.

אוויר ירושלמי קידם את פנינו. רחל תהילה ואמילי חלפו בין הדוכנים, עוקבות בדבקות אחרי הרשימה המצומצמת שקיבלו מאם הבית.

רק אני, בת הכפר שלא הכירה את העיר, הסתובבתי בין אנשים, שואבת כל צליל וריח. מתמכרת לאוויר ולחלום.

ילדה קטנה לבושה בשמלה ורודה עקפה אותי בצעדים עליזים. כושי בעל כתפיים רחבות צעד במהירות משמאלי, מוזיקה רעשנית בקעה מהרמקול נייד שבידו. מוכר הדגים צעק משהו שלא הצלחתי לשמוע. המשכתי ללכת, שואבת את הריח של הגשם לתוכי, לא מצליחה להתנקות.

שני נערים בעלי כיפות גדולות וחולצות זרחניות רצו מימיני רגע לפני שעיני הבחינו בדמות מוכרת מדי. צעדי נעשו מהירים יותר רק בשביל להתרחק מההמולה ולוודא שאני לא טועה, ידעתי שלפעמים מחשבות יכולות ליצור דמיון מתעתע. חשבתי הרבה על המשפחה.


כשעמדתי מאחוריה, לא היה לי כל ספק שהנערה שעומדת לפני היא אחותי הקטנה. לא הכרתי את השתיים שעמדו לצידה. ולמען האמת, אם לא הייתי עומדת קרוב מדי, ייתכן שלא הייתי מזהה גם אותה.

הנחתי יד רועדת על כתפה הימנית, גמגמתי: "רחלי?"

היא התנערה בבהלה. לתומי חשבתי שאחרי שהיא תזהה למי שייכת היד, היא תשרוק בהפתעה, תחבק. חיכיתי שהיא תספר שהיא מתגעגעת. שכולם מתגעגעים, מחכים לי. חשבתי שהיא תשאל למה עזבתי, תתחנן שאחזור. תחזיק לי את היד, לא תיתן לי לעזוב.

אז חשבתי.

בדמיונות הכי פרועים לא ציפיתי שאחות שלי, זו שישנה איתי באותו החדר, לפעמים גם באותה המיטה. תביט בי במבט מרוחק ותשאל: "מה את רוצה?"

שתקתי. הפה שלי היה מלא בשברי משפטים. אפס מילים.

"רחלי?", אמרתי שוב. "זאת אפרת".

צחוק גדול גלש ממנה והדביק את השתיים שלצידה שנראו בדיוק כמוה: לא ברורה היא הדרך.

"אני יודעת שאת אפרת. אני יודעת שאת אחותי. ואני יודעת עוד משהו שאולי את לא יודעת: אפשר לומר שאת הרסת את המשפחה שלנו. בגללך הכל התחיל".

"רחלי? השתנית?", היו דמעות במילים שלי. לא ידעתי אם 'הרסת את המשפחה שלנו', מגיע לי.


"גם את לא נשארת אותו הדבר", היא סקרה אותי מקודקוד ועד בוהן, לגלוג בעיניה, ריחוק בקולה.

"רחלי אל תחקי אותי. אני מתחננת", הייתי נכונה לספוג כל ביזיון וכאב, לבלוע את הכל. רק מדבר אחד פחדתי. שרחלי תחקה את צעדי, תלך לאיבוד.

"אף אחד לא מחקה אותך", היא הסתובבה לאחור. השאירה את האש בוערת בין הדוכנים ההומים, קרוב לרעש ולאנשים.

הרגשתי טיפשה כשרצתי אחריה וביקשתי: "תסבירי".

היא לא הסבירה, המשיכה הלאה. שתי הנערות שהלכו לצידה המשיכו לצחוק. זיהיתי את המקום בו הן נמצאות בעולם: לא מוגדר. זכרתי את השלב הזה בחיי, וכל כך רציתי להזהיר.

לא היה את מי.

"הנה היא", קול מוכר נשב מאחורי.

"אפרת, איפה היית? חיפשנו אותך", הקול של אמילי היה לחוץ.

"מצטערת היו לי כמה סידורים", עיניי נחתו על המדרכה.

"אנחנו חייבות לחזור עכשיו", היא הביטה במהירות בשעון. ואז אמרה בחצי לחישה: "מקווה שלא יהיו בעיות".

***

לילי שבת הגיע. כולן ישבו סביב השולחן ולגמו בשקיקה את דברי התורה שיצאו מפי הרב.

כשהתעמקתי במבטים יכולתי לראות את הזיק הנוצץ בעיניים, את הצמא לדעת, לגלות. ניסיתי להיות חלק. להתחבר לשולחן השבת, לאווירה. להרגיש אחת מן השורה.

לא הצלחתי לזייף שייכות. פעם שמעתי שהאדם נמצא היכן שנמצאות מחשבותיו. ושם בדיוק הייתי: בשוק מחנה יהודה, מול רחלי ומול מילים שהמשיכו לבעור בתוכי הרבה אחרי רדת הגשם.

הייתה אווירה טובה באולם, אפשר לומר אף מרוממת. הן אכלו ושתו ושרו וצחקו ואני שתקתי.

המילים של רחלי המשיכו להיגרס בתוכי לפיסות שנעלמו והתאדו: את- הרסת- את- המשפחה שלנו.


עזבתי רק אחרי שהרגשתי שמישהו שאב את כל האוויר מהחדר. השתחלתי באיטיות מהאולם בית הכנסת, נזהרת שלא למשוך את תשומת הלב של האנשים סביבי.


שמים כהים מנוקדים באלפי כוכבים קידמו את פני. נתתי לאוויר הנקי לחדור לתוכי ולמלא את החסר. הסתובבתי סביב המבנה הישן, שקט ורוח נלחמו זה בזה. אין מנצחים ואין מפסידים.

הבטתי בשמים, בחרתי לי כוכב אחד, רחוק. עצמתי את העיניים ודמיינתי משאלת לב מתגשמת מול עיניי.

רציתי שה' יעשה לי נס ויוריד אלי את רחלי. היו בי עוד הרבה מילים שנמחצו בין הקולות, והדוכנים. איש לא שמע אותם.

לו רחלי הייתה כאן מולי, אם רק הייתה מוכנה להקשיב. אולי הייתי מספרת לה שאני לא באמת נמצאת בשום דרך. עובדה שהן שם, שרות 'לכה דודי', נושמות שבת ואוירה. עובדה שאני כאן, מחוץ לפנימייה. גם בעיני עצמי אני זרה. עובדה ששבת עכשיו וכל המשפחה יושבת סביב השולחן בסלון. עובדה שאני כאן, רחוקה מהנרות והאור.

לו רחלי הייתה כאן, הייתי צועקת לה בלי קול: 'אחרי מי את הולכת? את מי את מחקה? אני בסך הכל דף תלוש ממחברת. חרוז בודד משרשרת. קרון מנותק מרכבת שכבר מזמן נסעה'.

המשכתי להסתובב בחצר האחורית של הפנימיה, שירת ההמונים פרצה מבעד לסורגים החלודים והגיעה עד אוזניי. הן שרו "פתחי לי אחותי. פתחי לי אחות".

ואני המשכתי את הדיאלוג הדמיוני ביני לבין רחלי. פתחי לי אחותי, בטחי בי אחות. לא לתמיד, רק הפעם הזאת.
 
נערך לאחרונה ב:

Chaya Lea

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו, איזה פרק.
רק אני כאן, שונה. ולפעמים... כל מה שאני רוצה זה רק להרגיש דומה".
אהבתי, ממש. מדייק ומעמיק.
רק...
לפני שכבר לא יהיה אפשר לשנות
שמתי לב שכתבת כמה פעמים מחכה כשכנראה התכוונת למחקה (מלשון חיקוי/לחקות מישהו)...
 

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
וואו. פרק וואו.

רק
"רחלי אל תחכי אותי. אני מתחננת", הייתי נכונה לספוג כל ביזיון וכאב, לבלוע את הכל. רק מדבר אחד פחדתי. שרחלי תחכה את צעדי, תלך לאיבוד.

"אף אחד לא מחכה אותך", היא הסתובבה לאחור. השאירה את האש בוערת בין הדוכנים ההומים, קרוב לרעש ולאנשים.
תחקי, מחקה.
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה על ההערות, הספקתי לתקן. אם יש עוד ביקורת/ הערות על הכתיבה התוכן עצמו מוזמנים לכתוב לי.

האמת שהיה לי קצת יותר קשה לכתוב את הפרק הנ"ל, לקח יותר זמן בגלל ההפסקה שעשיתי עם הכתיבה וגם בגלל האורך של הפרקים האחרונים (מסתבר שכתיבה היא שריר שצריך להתאמן ולחזק כל הזמן).

חשבתי בתחילה להפסיק לעלות כאן ולהוציא את הסיפור מתישהו כספר. מצד שני כן הרגשתי התחייבות מסוימת להמשיך לעלות כאן... מה גם שאני לא יודעת אם אני אמשיך לכתוב אחרי שאפסיק לעלות.
אז לא יודעת מה לעשות. כן הייתי רוצה לדעת אם יש דברים שלא ממש מסתדרים לכם בעלילה וכו'. כל פרק לוקח הרבה זמן לכתיבה, אם כבר אני מעלה הייתי רוצה להפיק מכל פרק את מירב התועלת.
 

The Music Princess

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
@הודיה לוי.
ואוו! וואו! איזה סיפור!!
פעם ראשונה שנחשפתי לסיפור הזה, ופשוט קראתי פרק אחרי פרק בלי להפסיק!!!
הכל כל כך אותנטי, מרגש, מותח ופשוט סוחף ברמות שאי אפשר לתאר!
הדמות של אפרת מתוארת כל כך טוב ואי אפשר שלא להתחבר אליה.......!
כל התהליך שהיא עוברת כל כך נוגע ללב🙁
אני חושבת שכל אחת שעברה את גיל ההתבגרות יכולה להעיד על אפרת כזו או אחרת שהייתה בתוכה, ואני שמחה שאת נותנת פה במה לקול הזה שלא מעלים אותו מספיק למודעות.
נתת לי השראה מטורפת לכתוב, ופשוט נשארתי מהורהרת גם חצי שעה אחרי שסיימתי לקרוא את הסיפור....... :)
אלופה! תמשיכי ככה!
 

סבתא חביבה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק מדהים! מדהים!
מהטובים ביותר פה בסיפור, אם לא הכי.
מרגישים שזה פרק שעבדת עליו יותר. יש בו משהו יותר משאר הפרקים.
אני צריכה לקרוא את הפרק הזה שוב כדי להתחיל לעכל אותו. יש פה כאב מאד מאד משמעותי שאפרת עוברת וזה נגע בי עמוק.

אגב בפרק הזה פתאום שמתי לב למה שכבר אמרו שהכתיבה מזכירה את הסגנון של דבורי רנד. מעניין באמת אם למדת אצלה או שהתחברת מאד לסגנון הכתיבה שלה, או שזה סתם במקרה.

תודה על השיתוף של כל פרק בפני עצמו ועל הסיפור כולו! תענוג בכל פעם מחדש! מחכה מאד להמשך!
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
@הודיה לוי.
ואוו! וואו! איזה סיפור!!
פעם ראשונה שנחשפתי לסיפור הזה, ופשוט קראתי פרק אחרי פרק בלי להפסיק!!!
הכל כל כך אותנטי, מרגש, מותח ופשוט סוחף ברמות שאי אפשר לתאר!
הדמות של אפרת מתוארת כל כך טוב ואי אפשר שלא להתחבר אליה.......!
כל התהליך שהיא עוברת כל כך נוגע ללב🙁
אני חושבת שכל אחת שעברה את גיל ההתבגרות יכולה להעיד על אפרת כזו או אחרת שהייתה בתוכה, ואני שמחה שאת נותנת פה במה לקול הזה שלא מעלים אותו מספיק למודעות.
נתת לי השראה מטורפת לכתוב, ופשוט נשארתי מהורהרת גם חצי שעה אחרי שסיימתי לקרוא את הסיפור....... :)
אלופה! תמשיכי ככה!
פרק מדהים! מדהים!
מהטובים ביותר פה בסיפור, אם לא הכי.
מרגישים שזה פרק שעבדת עליו יותר. יש בו משהו יותר משאר הפרקים.
אני צריכה לקרוא את הפרק הזה שוב כדי להתחיל לעכל אותו. יש פה כאב מאד מאד משמעותי שאפרת עוברת וזה נגע בי עמוק.

אגב בפרק הזה פתאום שמתי לב למה שכבר אמרו שהכתיבה מזכירה את הסגנון של דבורי רנד. מעניין באמת אם למדת אצלה או שהתחברת מאד לסגנון הכתיבה שלה, או שזה סתם במקרה.

תודה על השיתוף של כל פרק בפני עצמו ועל הסיפור כולו! תענוג בכל פעם מחדש! מחכה מאד להמשך!
קודם כל תודה לכן על התגובות המפורטות.

לגבי זה:
אגב בפרק הזה פתאום שמתי לב למה שכבר אמרו שהכתיבה מזכירה את הסגנון של דבורי רנד. מעניין באמת אם למדת אצלה או שהתחברת מאד לסגנון הכתיבה שלה, או שזה סתם במקרה.
קטונתי מלהיכנס לנעליה של הסופרת המהוללת שהיא, כמו שכבר ניחשתם נכון, גם המורה שלי לכתיבה : )
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
שמתי לב למה שכבר אמרו שהכתיבה מזכירה את הסגנון של דבורי רנד.
וסתם מעניין אותי איזה חלקים בכתיבה שלי מזכירים את הסגנון שלה? האמת שלקחתי קורס גם אצל רחלי לביא ואף פעם לא אמרו לי שיש משהו שמזכיר. אבל האמת שזה היה יותר קורס דיגיטלי...
 

סבתא חביבה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ציטוטים שהדהדו לי את דבורי:
עוד לפני שהנחתי עבר מאחור, קצת לפני שעזבתי בית ומשפחה, היה בי פחד אחד שלא הירפה ממני. פיל שרבץ בחנות כלי חרסינה ולא ידעתי מתי יתעורר, מתי יתפוצץ הכל.
בי התקווה שמישהו יזכור אותי טרום לילה, אחות טובה
הספקתי להכיר עוד נפש: רחל תהילה.
היא סקרה אותי מקודקוד ועד בוהן, לגלוג בעיניה, ריחוק בקולה.
נכונה לספוג כל ביזיון וכאב, לבלוע את הכל. רק מדבר אחד פחדתי. שרחלי תחקה את צעדי, תלך לאיבוד.
לא הצלחתי לזייף שייכות
וגם המבנה של הפרק, בעיקר הפתיחה והסיום.
דבורי מדהימה ברמות אחרות, ואני מכורה לסיפורים שלה, ובמיוחד למה שעכשיו מתפרסם בבתוך המשפחה, וואו אחד ענק!!
אבל אל תחקי. הסגנון שלך מדהים לא פחות, והכתיבה שלך מרתקת ומרגשת מאד!
 
נערך לאחרונה ב:

סבתא חביבה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
חשבתי בתחילה להפסיק לעלות כאן ולהוציא את הסיפור מתישהו כספר. מצד שני כן הרגשתי התחייבות מסוימת להמשיך לעלות כאן...
הנך מוזהרת בזאת לא להשאיר את הסיפור פתוח! גם אם תוציאי בסוף כספר, אין מצב שתשאירי ככה את אפרת, ואותנו, שבורי לב ועם לשון בחוץ ממתינים לסיום וסגירה.
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
וגם המבנה של הפרק, בעיקר הפתיחה והסיום.
דבורי מדהימה ברמות אחרות, ואני מכורה לסיפורים שלה, ובמיוחד למה שעכשיו מתפרסם בבתוך המשפחה, וואו אחד ענק!!
אבל אל תחקי. הסגנון שלך מדהים לא פחות, והכתיבה שלך מרתקת ומרגשת מאד!
קודם כל תודה רבה. שמחה לקרוא.

האמת שיש כמה טכניקות שלמדתי בקורס של דבורי. קניתי אותם בכסף: ) טכניקות שמושכות את הקורא וכו'. זה פחות בכיוון של לחקות, דבורי רצתה שנשתמש בהן, תרגלנו אותם בשיעורים. המשפטים שציטטת קשורים לאותן הטכניקות. לדעתי זה מה שהזכיר גם לאחרות את הכתיבה של דבורי. אישית, אני מאוד לא אוהבת לחקות כי ברור שכל קורא יעדיף את המקור על פני החיקוי.

הנך מוזהרת בזאת לא להשאיר את הסיפור פתוח! גם אם תוציאי בסוף כספר, אין מצב שתשאירי ככה את אפרת, ואותנו, שבורי לב ועם לשון בחוץ ממתינים לסיום וסגירה.
בעז"ה. גם אני מאוד הייתי רוצה לראות את הסיפור הזה מגיע לסופו ולהעניק לעצמי מדליה מוזהבת.
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק כ"ח/ אני ואני

"בחור מיוחד, ואני לא אומר את זה על כל אחד", השפתיים של הרב נעו באיטיות. כל מילה קיבלה את המשקל והמשמעות הראויים לה.

ישבתי על הכיסא המרופד. הרגליים שלי רעדו, לא ידעתי למה.

"ציון אפרים הגיע אלינו לפני כשנה ועבר תהליך מדהים", המילים שטו בחדר, עברו מקיר לקיר ונעצרו סמוך לאוזניי. בזמן שהרב דיבר על השידוך בחנתי את הפרטים הרבים שעמדו על שולחנו: כדור הארץ עשוי זכוכית נבלע בתוך יד כסופה מחרסינה. שעון זהב בדמות בית עמד סמוך למעמד העטים. שתי מאפרות צבעוניות בצורת כתר נחו בצדי השולחן.

הרב שתק לרגע. נראה היה שהוא יודע בדיוק היכן מונחות מחשבותיי.

השפלתי את מבטי, נבוכה.

"בחור ירא שמים. איכותי ומתמיד, בעל לב זהב ומידות מופלאות. משהו מיוחד ממש", הרב המשיך לקרוא את ההלל על הבחור. אני המשכתי לשתוק. הזיכרונות משכו אותי לאחור. כמה זרה ורחוקה הרגשתי על הספסל ההוא, סמוך ליוחאי עזריאל. הוא ידע לספר על שאיפות ועקרונות, העתיד ששרטט לעצמו היה מדויק להפליא. אני עדיין הייתי כלואה בעבר, שקועה בקרקעית שעון החול מבלי יכולת לקום ולהתנער.

"מאז שהגעת לכאן ידעתי שציון אפרים הוא הבחור הראוי לך. חיכיתי שתעברי את התהליך הנכון לך בשביל שהשידוך יוכל לצאת לפועל", הרב שתק לרגע והוריד את מבטו אל הרצפה. נראה היה שהוא שוקל היטב את מילותיו. לאחר מכן יישר לעברי מבט מלא משמעות ואמר: "הזמן הוא הידיד הטוב ביותר למי שיודע איך להשתמש בו. ואת, אפרת, היטבת להשתמש בו בצורה הנכונה ביותר. אני חייב לומר שהתרשמתי עמוקות מהתהליך שעברת. הגעת לכאן נערה מפוחדת ומבוהלת. והנה, תראי אותך עכשיו. יציבה ובוגרת".

שתקתי מול מילותיו. לא העזתי לומר אולי זה לא הזמן. לא התווכחתי עם יציבה ובוגרת. למרות שידעתי: אני עלה תלוש. חיי הם הרוח.

"נו, אז מה את אומרת על ההצעה?", קטע הרב את אוסף מחשבותיי.

הרהרתי לרגע. חיפשתי את התשובה שתמצא חן בעיניו. משהו שיצדיק את 'יציבה ובוגרת'. ביקשתי עוד פרטים למרות שכל הקולות בתוכי לחשו לי: בבקשה, לא! זה לא הזמן.

"הוא מפתח תקווה במקור. בן 32", זיק חדש נדלק בעינו של הרב.

גלגלתי עיניים, מחשבת במהירות את הפרש השנים.

"שלוש עשרה שנה", הוא הקדים אותי.

מצמצתי בהפתעה.

"נכון שעל זה בדיוק חשבת?", הוא חייך חיוך מלא סיפוק וגאווה.

הנהנתי באיטיות, עדיין המומה.

"אז כן, הוא בן 32. בחור בהחלט בוגר. אם לא הייתי יודע שזה השידוך שלך מן השמיים סביר להניח שלא הייתי מציע לך אותו אבל יש דברים שאפשר לראות מעבר לנתונים חיצוניים.

הנהנתי כאות הסכמה עם דבריו.

"יש עוד משהו שאולי היית רוצה לדעת עליו", הרב שתק לכמה רגעים ואז המשיך: " הוא היה נשוי שנה אחת בבחרותו. "תקופה מאוד קצרה, אין לו ילדים. לא משהו שאמור להפריע לך. זה פחות או יותר מה שאת צריכה לדעת עליו. "ציון אפרים הוא באמת בחור נדיר. יוצא דופן במידותיו המדהימות, בליבו הרחב, ביכולת ההכלה שלו. יהיה לכם טוב ביחד, אני מבטיח".


הרב צמצם לכיווני מבט, מחכה לקבל ממני את האישור המיוחל. ידעתי שאם אומר כן הוא ישמח, יעניק לי עוד כמה מחמאות שוות וידגיש שעשיתי את הבחירה הנכונה. ידעתי שאם אאשר את ההצעה הרב יאמין שאני באמת בוגרת, לא מתעכבת על סטאטוס וגיל. ידעתי שאם אסכים עם דבריו אצדיק את המדליה שקיבלתי לפני רגעים מספר: יציבה ובוגרת. חכמה ומוערכת.

לא אכזבתי כשאמרתי "אפשר לנסות".

"ידעתי שאפשר לסמוך על הבחירות שלך", חיוך מתוח התפשט על פניו בהדרגה.

השפלתי את עיני ואספתי לתוך כף ידי הקטנה עוד מחמאה שקיבלתי חינם אין כסף.



רק כשיצאתי מהחדר הרגשתי את הלב שלי נמס בין הצלעות. העיניים טפטפו דמעות רותחות. 'את מחפשת אישורים
מהעולם. אבל מה איתך?? את לא שמה לב שאת נשרפת??', צרחו הלהבות בתוכי. לא ידעתי איך לכבות אותן. כל העולם היה נגדי, הצביע על כל הכשלים בחיי. רציתי שלפחות יהיה לי אותי. מישהי שתאהב אותי למרות הכל. תחבק טעויות ותבטיח שמחר יהיה טוב יותר, אולי השמש תזרח.

לא יודעת מתי בדיוק קרה הרגע בו עצמי נעלם. גם הוא הצטרף לעולם: גער בי, נלחם. כינה אותי טיפשה ומוזרה. תלושה וחסרת אחריות. לא נורמלית. תינוקת שמחפשת תשומת לב, מפקירה את עצמה תמורת מעט יחס ופיסות כבוד עלובות.

'ואל תגידי לי לא נכון', צעק עצמי הנעלם. לא נתן לי לחמוק מהר כל כך מהאמת הפשוטה: 'עובדה שאמרת כן. עובדה שהרב שמח עכשיו. עובדה שאת בוכה'.

הקולות בתוכי המשיכו לצרוח. אני המשכתי לשתוק. ידעתי שאת הנעשה אין להשיב. לא אני זו שתעמוד בפתח דלתו של הרב, לא אני זו שתבקש להתחרט.
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  106  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה