סיפור בהמשכים חשכת מלח-מה? | סיפור קצר - 4 פרקים

איש המילה הכתובה

כתיבה שהיא גדולה מסך מילותיה
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
1. אשר יגרנו בא

הלילה שבין שני לשלישי בבית משפחת היסטרוביץ, הוא לילה שגרתי למדי. נשימות השינה העמוקות עולות מכל חדרי הבית ומנסרות את האוויר בחדות. הן יוצרות קקופוניה צורמנית - דיסהרמוניה מזעזעת שבכוחה לחורר את עור התוף, גם של אוזן ברמה מוזיקלית ממוצעת ומטה.

יוסי בן ה-9 הוא הראשון להתעורר בשעה 3:50 לפנות בוקר. פוקח עיניים לתוך חשיכה סמיכה. שומע מנועים שמסובבים את סיבוביהם האחרונים מכוח האינרציה, עד להשבתתם המוחלטת. תחילה הוא חושב כי מדובר בהפסקת חשמל נקודתית בביתם המיושן. דירה ששוכנת בבניין עתיק, בעל תשתיות חשמל רעועות. אך מחשבה זו מופרת באכזריות עם קול הצווחות של ילדי השכנים המבוהלים. קולות אימה שמעירים את שאר בני הבית ומבשרים על הפסקת חשמל בבניין כולו.

החושך המוחלט מקשה על התנועה התוך-ביתית. כל אחד במיטתו קופא על תנוחתו. כמו אותם מצריים תקועי תנועה, מהציורים המצחיקים של ההגדה. אלא שעכשיו זה הרבה פחות מצחיק. מלחיץ נורא.

יוסי שניחן בכושר התמצות מרחבית מחודד, זוחל בעזרת גישוש עיוור לעבר החלון הסלוני. דרכו הוא מקווה להאיר את עיניו הכבויות, באמצעות קמצוץ אור שיגנוב מהבניינים הסמוכים ומתאורת הרחוב. אך אפס. הבניינים הצמודים גם הם נבלעו לתוך בור שחור, וכן הרחוב - הוא לא מצליח למצוא עדות לקיומו.

ההלם הראשוני, הופך לצרחות מטלטלות. בכיות מבהולות הבוקעות מפיהם של רשימת ילדים ומתבגרים, בספקטרום רחב של גילאים.

אבא מנסה לצאת מהחדר כדי להרגיע את המצב. אך הוא מהר מאוד יורד מהרעיון עם היתקעות זרת רגלו בזווית מיטתו. בעקבות התאונה המכאיבה, מצטרף אף הוא ללהקת המצווחים הצורמנית, עד להתעשתותו המהירה. התעשתות שכבר לא מספיקה לעצור את התלקחות להבות ההיסטריה. שהרי אם באבות אחזה זעקת, מה יגידו זאטוטי העיר?

ישראל מאיר בן ה-17. בחור שנון שמצוי היטב בנבכי האקטואליה. ובזמנו הפנוי משמש הפרשן המדיני, הצבאי והפוליטי של הבית. מרים את קולו לדציבלים לא הגיוניים. צלילים צפוניים בהרבה לקליד בעל התו הגבוה ביותר בפסנתר. באוקטבות פנומנליות ששואבות את כוחן מחרדה סמי קיומית הוא שואל: "אבא, זה מה שאני חושב שזה זה?"

"לא, ישראל מאיר. זה לא חלום. אני אוחז כבר בצביטה ה-22, כאשר האחרונה כאבה במיוחד. ועדיין לא התעוררתי למציאות וורודה, או לפחות מוארת איכשהו" ענה האב הכאוב נורא. תוצאה של זרת מוכה, וגוף צבוט 22 פעמים.

ישראל מאיר המיואש מהנאיביות של אחיו והוריו שותק ממושכות, ובקול מתוסכל ורועד גם יחד קובע בנחרצות "אבא, אנחנו בתרחיש העלטה!"

"תרחיש העל-מה?" שואל האב שנע בין הכחשה לחרדה.

ישראל מאיר שמבין ששאלת אביו, רטורית לחלוטין. שאלה חלולה שאופיינית לאנשים מבוהלים בתהליכי וויסות ראשוניים. שותק ומותיר אחריו משפחה שלמה שנאבקת בפעימות לב מואצות ונשימות טרופות.

שקט ארוך ומתוח בבית – דממת אלחוט שלאור חוסר היכולת לקרוא שעונים בסיטואציה הכאוטית, מוערכת באורך של כשלוש דקות. רק מלמולי תפילה נשמעים מכל עבר. הדי פיצוצים עמומים שנשמעים מרחוק עד למודיעין עילית, כמו חותמים על ההצהרה האפוקליפטית של ישראל מאיר. אשר יגרנו בא לנו.
 

איש המילה הכתובה

כתיבה שהיא גדולה מסך מילותיה
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית

איש המילה הכתובה

כתיבה שהיא גדולה מסך מילותיה
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
2. ליל בלהות


את השעות הבאות לא ישכחו בני משפחת היסטרוביץ כל מה מהר. כל אחד תקוע במיטתו, חוץ מיוסי שעדיין עומד בחלון הסלוני - דוחף את פלג גופו העליון לצד החיצוני ומנופף בסמרטוט לבן. כאילו שבמצב הנתון, מישהו יכול בכלל לראות אותו ואת סמרטוטו המשתולל ברוח הלילית. אך הוא ממשיך למרות זאת. פעולת ההנפה כנראה מרגיעה לו, מסיבה שאינה ברורה, איזשהו חלק בנפש. שווה מחקר פסיכולוגי, בימים מוארים יותר.

הבומים נעשים חזקים ותכופים יותר. קולות אזעקה מישובים סמוכים נשמעים היטב. לא עוברות כמה דקות וגם מערכות האזעקה שעל גג בית הספר שממול, פורצות ביללת מלחמה מבעיתה. המנגינה העולה והיורדת נמשכת כשעה ברצף, ברקע קולות פיצוצים אינטנסיביים וריחות שריפה חריפים.

רמות הלחץ, הפאניקה והחום הטבעי האופייני לעונה, מתורגמות לטיפות זיעה שמתחילות לצוץ בפדחתם של בני המשפחה - טיפות שעד מהרה חוברות להן יחדיו לכדי זרמי מפל – כמו שצפי מי יער פרועים שבמקום בין סלעים, מפלסים את דרכם בין עיניים, אף ופה. המזגן שבדרך כלל נחלץ להציע פתרון במקרים כאלה, נאלם דום. הוא מנותק רגשית מהסיטואציה וחסר אמפטיה לחלוטין. כאילו מכריז בהפגנתיות: יש חשמל יש מזגן, אין חשמל אין מזגן.

האב שהתחיל להתאושש מתאונת הזרת, פותח בשירה סוחפת עם השיר האלמותי 'אני מאמין'. מכל חדרי הבית מצטרפים אליו גרונות צרודים; קולות שבורים שמחולצים ממיתרי קול מותשים – עייפים ממתיחתם לקצה מוקדם יותר הלילה. שיר גרר שיר, ומטרת האב: לתעל את הבכי לנתיב האמונה והביטחון, הצליח.

צלילי השירה נגדעים בפתאומיות כאשר יוסי. הילד והסמרטוט הלבן, שלא מש מהחלון מאז קם ועד עתה, מכריז על רמיזות ראשוניות של זריחה. השירה הנוגה מוחלפת בקולות מתלהבים. תכף הסיוט הזה בא לסופו. כך לפחות חשבו.

קרני שמש חלוציים משתברות על תריסי חדרי השינה, ומספקות אור קלוש. התאורה הטבעית מאפשרת תנועה זהירה אל מחוץ לחדרים. החדרים פולטים את דמויותיהם העייפות למסדרון, שם מתאחדת לה המשפחה מחדש, לאחר שעות שנדמו כנצח.

בוקר חשוך

"קודם כול קפה" מכריז האב, וממהר להרתיח מים בקומקום. הלחיצה על המתג בוצעה, אך לתדהמתו, הרעש של ההרתחה מבושש לבוא. "אני יודע מה צריך לעשות. פעם לקחתי קורס קצר באלקטרוניקה והוא שינה לי את החיים" אומר האב, אגב מברגה שנשלחת לפתוח את הקרביים של הקומקום.

ישראל מאיר לא ממהר לבלום את הסיטואציה המביכה הזו מלהתפתח. רק כאשר אביו מסיים את הטיפול האלקטרוני המיומן, ומנסה לשווא להרתיח שוב את המים. מתנדב הבחורצ'יק החצוף להזכיר "אין חשמל אבא, אין חשמל". זו הייתה הפעם הראשונה, שבה הם צוחקים בבוקר האפוקליפטי הזה. ראשונה אך לא אחרונה.

"מה הבעיה? נרתיח מים על האש" מציע האב, שממהר וממלא סיר מים. את הסיר הוא מעמיד על ממקומו בסערה. ובינתיים עד שגלי המים בתוך הסיר ישקטו, הוא רץ להביא גפרורים. מנסה להצית את שלהבת האינדוקציה שוב ושוב, בעזרת גפרור קטן. הפעם ישראל מאיר לא נדרש לומר דבר. המבט שמצליף באביו מספיק כדי לחדול את ההזיה הזו. אביו שקולט את המבט מזווית העין. משיב לו במבט מתחנן שאומר: רק אתה שמת לב, תעשה לי טובה תשתוק ואל תביך אותי שוב.

בהעדר קפה, פונים האב ובניו לתפילת שחרית. וגם כאן מגלה ראש המשפחה חדות מחשבה והבנת דבר מתוך דבר. הוא פונה להזמין את המעלית, רק כדי לגלות שמשפחת שליבובצקי כולה, תקועה בתוכה עוד מאז תחילת נפילת החשמל.

"היי מי שם? איך אתם?" צווח לתוך דלת מתכתית נעולה. "אנחנו בסדר גמור" נשמע קול עמום משיב: "בסך הכול שבע נפשות ששבו לביתם לאחר חתונת דודה, ונמצאים בצוותא זה כמה שעות בתוך קופסת מטר על מטר. חוויה מגבשת בסך הכול. אהה, גם אוורור ואור אין כאן, אז בכלל תענוג. מבחינתו נשאר פה עוד יום או יומיים".

האב משחרר אנחת רווחה ומשיב: "יופי! אז אני אלך להתפלל שחרית, וכשאשוב נראה מה המצב. אולי אז כבר תרצו לצאת".

זה מגיע במקביל: המבט המיואש של ישראל מאיר המובך מאביו, והצרחה של מר שליבובצקי: "נראה לך??????? אין בתוכך גרם אחד של הומור! תוציא אותנו מכאן ע-כ-ש-י-ו!!!"

הפעם זה כבר לא מצחיק וגם לא מביך. נטו בושות! "כמה תמים אפשר להיות?" שואל את עצמו האב, ופונה להתקשר למכבי האש כדי להזמין חילוץ.
 

איש המילה הכתובה

כתיבה שהיא גדולה מסך מילותיה
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית

איש המילה הכתובה

כתיבה שהיא גדולה מסך מילותיה
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
3. יום בצל חושך

אתמול בלילה שוחח האב בפלפון עד מאוחר ורוקן את הבטרייה עד תום. הוא פונה לחבר את הפלפון למטען, כדי שיוכל להתקש... אההה לא. אי אפשר. הוא כבר תרגל בשלוש סיטואציות שונות את הנוסחה: אם אין חשמל, אי אפשר להטעין.

איך מוציאים את משפחת שליבובצקי מהמעלית למען השם? לאחר מאמצים משותפים של כל השכנים, כולל שכן אחד שמתנדב בארגון ידידים. הם הצליחו לחלץ את משפחת שליבובצקי. הדלת נפתחת ושבעה גושים אדומים נפלטים החוצה. מר שליבובצקי התעלם ממצבו הקשה. יש לו חשבון חשוב לסגור. הוא פונה לשכנו ה'חד' בשאלה צינית מרירה: נו מר היסטרוביץ, כבר סיימת שחרית? מזגן לא מחכה למר שליבובוצקי בבית, כדי להחיות נפשו התשושה לאחר שעות רבות של צלייה במעלית חנוקה. העוקץ הקטנטן הזה היווה בעבורו אפוא, מקור חיות אלטרנטיבי.

היום התקדם במהירות. ארוחת בוקר וצהרים התמזגו להם יחדיו בשל שיבוש השעות. לארוחה הוגשו: מרק עוף קר מיום האתמול, לצד קציצות געפילטע פיש שחולצו משימור מזדמן. ארוחת יום שלישי שכזו.

השעות נוקפות והלילה מאיים להכות שוב - מה עושים?

"אמרתי לכם שצריך להצטייד מבעוד מועד עם תאורת חירום, שימורים, מים ועוד. צחקתם עלי" הטיח ישראל מאיר במשפחתו. אביו שעדיין לא התאושש מהעקיצה של השכן המחולץ, לא ענה דבר.

"מה שהיה היה" מתערבת האם "עכשיו צריך לראות מה עושים לקראת הלילה" היא מפטירה ולוקחת על עצמה את תקפיד המבוגר האחראי, שבצוק העיתים הופקר לגורלו.

"אולי נלך לישון אצל דוד איציק" מציע יוסי "הוא טיפוס מאורגן ומקושר, ואם אני לא טועה הוא התכונן היטב לרגע הזה. וגם אם לא. הוא כבר יתקמבן איכשהו עם כל מה שדרוש כדי לחיות חיים נורמטיביים, בתוך מצב משוגע" נימק.

"רעיון לא רע" הסכימו כולם "רק צריך להתקשר לשאול אותו אם זה אפשרי מבחינתו"

"אבל איך נתקשר? הרי אין סוללה בפלפון" הזכיר ישראל מאיר ופנצ'ר לכולם את האוויר מהראות. אבא לא אמר נואש והציע פתרון גאוני "נזמין משלוחן שייקח מברק לדוד איציק, והאחרון ישיב לנו עם מברק משלו, ובא לציון גואל ותשובה"

כולם שתקו במבוכה נוכח הרעיון המבריק, רק ישראל מאיר שאל בייאוש "פתרון מעולה. אבל יש לי רק שאלה קטנה: איך נזמין משלוחן אם אין פלפון?"

שקט שורר בחדר. מוחות עייפים חושבים על פתרון. החום והלחות נותנים את אותותיהם. כולם נוטפים זיעה מעיקה. ישראל מאיר שנשכב על הבלטות הצוננות, כדי לקרר מעט את גופו המבעבע מחום, מבחין לפתע במבטים שותקים שמופנים אליו - זוגות עיניים שמשדרים מסר ברור מאוד, גם אם בלי לומר מילה.

"אל תסתכלו עלי" הוא אומר "אין מצב שבחום הגהינום הזה אני הולך מרחק של 37 דקות לבית של איציק".

"אין ברירה ישראל מאיר" פוקד האב "אני חייב להישאר עם הילדים. במצב המורכב הזה הם חייבים דמות סמכותית לצידם. כזאת שיודעת לחשוב ולקבל החלטות בשיפוטיות בריאה" מסביר תוך הפגנת מודעות עצמית "אם כך אין ברירה ואתה חייב ללכת".

ישראל מאיר שמשתדל בזמן האחרון להשתפר בכיבוד אב מקבל על עצמו את הדין. מלביש חליפה וכובע ויוצא לדרך.
 

אחת כזאתי;)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מממ..:unsure: *פלאפון.
*וצוהריים.
הבומים נעשים חזקים ותכופים יותר. קולות אזעקה מישובים סמוכים נשמעים היטב. לא עוברות כמה דקות וגם מערכות האזעקה שעל גג בית הספר שממול, פורצות ביללת מלחמה מבעיתה. המנגינה העולה והיורדת נמשכת כשעה ברצף, ברקע קולות פיצוצים אינטנסיביים וריחות שריפה חריפים.
מכל חדרי הבית מצטרפים אליו גרונות צרודים
כל חדרי הבית הם ממ׳׳ד ועל כן בזמן האזקעות נישארו כולם בחדריהם...?:unsure:

ואם לא מוגזם לבקש...? אז מעט יותר רחמים עם הפסיקים והנקודות. הם שכחו פה לפעמים את תפקידם ומקומם;).

חוץ מזה, זה עשה לי את היום (הלילה:giggle:). קראתי בשלוק אחד את שלושת הקטעים. חייכתי בהנאה וחשבתי שכמה כיף ש @איש המילה הכתובה פירגן לנו עם עוד קטעים נהדרים שלו.
מחכה להמשך! ותודה על הקטעים היפים והמיוחדים האלה!.
 

אחת כזאתי;)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
לא הצליחו לזוז בחשיכה...
ממממ... כזאת משפחה מוכשרת ולא תמצא במגירת השמעטס איזה פנס להצלה?

וברצינות.. אני חושבת שעם מעט רצון ובמיוחד לנוכח בהלה, אנשים נוטים ללכת למקום פיזי שיגן עליהם, גם במחיר תקיעת הזרת בזוית המיטה. לא כך?.
 

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ממממ... כזאת משפחה מוכשרת ולא תמצא במגירת השמעטס איזה פנס להצלה?

וברצינות.. אני חושבת שעם מעט רצון ובמיוחד לנוכח בהלה, אנשים נוטים ללכת למקום פיזי שיגן עליהם, גם במחיר תקיעת הזרת בזוית המיטה. לא כך?.
לא בטוח..
אנשים כאלה?!?!
 

אחת כזאתי;)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אנשים כאלה?!?!
נראלי את מדמיינת אנשים נורא מיוחדים ;)...
בכל אופן, אני חושבת שללכת לממ׳׳ד הביתי- הגיוני ואפשרי. מקלט של הבניין- בהחלט פחות אפשרי. ( אז לפי הסיפור, אופציה ב׳ כנראה הנכונה, למזלם. הנכאס, מה?)
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  106  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה