1. אשר יגרנו בא
הלילה שבין שני לשלישי בבית משפחת היסטרוביץ, הוא לילה שגרתי למדי. נשימות השינה העמוקות עולות מכל חדרי הבית ומנסרות את האוויר בחדות. הן יוצרות קקופוניה צורמנית - דיסהרמוניה מזעזעת שבכוחה לחורר את עור התוף, גם של אוזן ברמה מוזיקלית ממוצעת ומטה.
יוסי בן ה-9 הוא הראשון להתעורר בשעה 3:50 לפנות בוקר. פוקח עיניים לתוך חשיכה סמיכה. שומע מנועים שמסובבים את סיבוביהם האחרונים מכוח האינרציה, עד להשבתתם המוחלטת. תחילה הוא חושב כי מדובר בהפסקת חשמל נקודתית בביתם המיושן. דירה ששוכנת בבניין עתיק, בעל תשתיות חשמל רעועות. אך מחשבה זו מופרת באכזריות עם קול הצווחות של ילדי השכנים המבוהלים. קולות אימה שמעירים את שאר בני הבית ומבשרים על הפסקת חשמל בבניין כולו.
החושך המוחלט מקשה על התנועה התוך-ביתית. כל אחד במיטתו קופא על תנוחתו. כמו אותם מצריים תקועי תנועה, מהציורים המצחיקים של ההגדה. אלא שעכשיו זה הרבה פחות מצחיק. מלחיץ נורא.
יוסי שניחן בכושר התמצות מרחבית מחודד, זוחל בעזרת גישוש עיוור לעבר החלון הסלוני. דרכו הוא מקווה להאיר את עיניו הכבויות, באמצעות קמצוץ אור שיגנוב מהבניינים הסמוכים ומתאורת הרחוב. אך אפס. הבניינים הצמודים גם הם נבלעו לתוך בור שחור, וכן הרחוב - הוא לא מצליח למצוא עדות לקיומו.
ההלם הראשוני, הופך לצרחות מטלטלות. בכיות מבהולות הבוקעות מפיהם של רשימת ילדים ומתבגרים, בספקטרום רחב של גילאים.
אבא מנסה לצאת מהחדר כדי להרגיע את המצב. אך הוא מהר מאוד יורד מהרעיון עם היתקעות זרת רגלו בזווית מיטתו. בעקבות התאונה המכאיבה, מצטרף אף הוא ללהקת המצווחים הצורמנית, עד להתעשתותו המהירה. התעשתות שכבר לא מספיקה לעצור את התלקחות להבות ההיסטריה. שהרי אם באבות אחזה זעקת, מה יגידו זאטוטי העיר?
ישראל מאיר בן ה-17. בחור שנון שמצוי היטב בנבכי האקטואליה. ובזמנו הפנוי משמש הפרשן המדיני, הצבאי והפוליטי של הבית. מרים את קולו לדציבלים לא הגיוניים. צלילים צפוניים בהרבה לקליד בעל התו הגבוה ביותר בפסנתר. באוקטבות פנומנליות ששואבות את כוחן מחרדה סמי קיומית הוא שואל: "אבא, זה מה שאני חושב שזה זה?"
"לא, ישראל מאיר. זה לא חלום. אני אוחז כבר בצביטה ה-22, כאשר האחרונה כאבה במיוחד. ועדיין לא התעוררתי למציאות וורודה, או לפחות מוארת איכשהו" ענה האב הכאוב נורא. תוצאה של זרת מוכה, וגוף צבוט 22 פעמים.
ישראל מאיר המיואש מהנאיביות של אחיו והוריו שותק ממושכות, ובקול מתוסכל ורועד גם יחד קובע בנחרצות "אבא, אנחנו בתרחיש העלטה!"
"תרחיש העל-מה?" שואל האב שנע בין הכחשה לחרדה.
ישראל מאיר שמבין ששאלת אביו, רטורית לחלוטין. שאלה חלולה שאופיינית לאנשים מבוהלים בתהליכי וויסות ראשוניים. שותק ומותיר אחריו משפחה שלמה שנאבקת בפעימות לב מואצות ונשימות טרופות.
שקט ארוך ומתוח בבית – דממת אלחוט שלאור חוסר היכולת לקרוא שעונים בסיטואציה הכאוטית, מוערכת באורך של כשלוש דקות. רק מלמולי תפילה נשמעים מכל עבר. הדי פיצוצים עמומים שנשמעים מרחוק עד למודיעין עילית, כמו חותמים על ההצהרה האפוקליפטית של ישראל מאיר. אשר יגרנו בא לנו.
הלילה שבין שני לשלישי בבית משפחת היסטרוביץ, הוא לילה שגרתי למדי. נשימות השינה העמוקות עולות מכל חדרי הבית ומנסרות את האוויר בחדות. הן יוצרות קקופוניה צורמנית - דיסהרמוניה מזעזעת שבכוחה לחורר את עור התוף, גם של אוזן ברמה מוזיקלית ממוצעת ומטה.
יוסי בן ה-9 הוא הראשון להתעורר בשעה 3:50 לפנות בוקר. פוקח עיניים לתוך חשיכה סמיכה. שומע מנועים שמסובבים את סיבוביהם האחרונים מכוח האינרציה, עד להשבתתם המוחלטת. תחילה הוא חושב כי מדובר בהפסקת חשמל נקודתית בביתם המיושן. דירה ששוכנת בבניין עתיק, בעל תשתיות חשמל רעועות. אך מחשבה זו מופרת באכזריות עם קול הצווחות של ילדי השכנים המבוהלים. קולות אימה שמעירים את שאר בני הבית ומבשרים על הפסקת חשמל בבניין כולו.
החושך המוחלט מקשה על התנועה התוך-ביתית. כל אחד במיטתו קופא על תנוחתו. כמו אותם מצריים תקועי תנועה, מהציורים המצחיקים של ההגדה. אלא שעכשיו זה הרבה פחות מצחיק. מלחיץ נורא.
יוסי שניחן בכושר התמצות מרחבית מחודד, זוחל בעזרת גישוש עיוור לעבר החלון הסלוני. דרכו הוא מקווה להאיר את עיניו הכבויות, באמצעות קמצוץ אור שיגנוב מהבניינים הסמוכים ומתאורת הרחוב. אך אפס. הבניינים הצמודים גם הם נבלעו לתוך בור שחור, וכן הרחוב - הוא לא מצליח למצוא עדות לקיומו.
ההלם הראשוני, הופך לצרחות מטלטלות. בכיות מבהולות הבוקעות מפיהם של רשימת ילדים ומתבגרים, בספקטרום רחב של גילאים.
אבא מנסה לצאת מהחדר כדי להרגיע את המצב. אך הוא מהר מאוד יורד מהרעיון עם היתקעות זרת רגלו בזווית מיטתו. בעקבות התאונה המכאיבה, מצטרף אף הוא ללהקת המצווחים הצורמנית, עד להתעשתותו המהירה. התעשתות שכבר לא מספיקה לעצור את התלקחות להבות ההיסטריה. שהרי אם באבות אחזה זעקת, מה יגידו זאטוטי העיר?
ישראל מאיר בן ה-17. בחור שנון שמצוי היטב בנבכי האקטואליה. ובזמנו הפנוי משמש הפרשן המדיני, הצבאי והפוליטי של הבית. מרים את קולו לדציבלים לא הגיוניים. צלילים צפוניים בהרבה לקליד בעל התו הגבוה ביותר בפסנתר. באוקטבות פנומנליות ששואבות את כוחן מחרדה סמי קיומית הוא שואל: "אבא, זה מה שאני חושב שזה זה?"
"לא, ישראל מאיר. זה לא חלום. אני אוחז כבר בצביטה ה-22, כאשר האחרונה כאבה במיוחד. ועדיין לא התעוררתי למציאות וורודה, או לפחות מוארת איכשהו" ענה האב הכאוב נורא. תוצאה של זרת מוכה, וגוף צבוט 22 פעמים.
ישראל מאיר המיואש מהנאיביות של אחיו והוריו שותק ממושכות, ובקול מתוסכל ורועד גם יחד קובע בנחרצות "אבא, אנחנו בתרחיש העלטה!"
"תרחיש העל-מה?" שואל האב שנע בין הכחשה לחרדה.
ישראל מאיר שמבין ששאלת אביו, רטורית לחלוטין. שאלה חלולה שאופיינית לאנשים מבוהלים בתהליכי וויסות ראשוניים. שותק ומותיר אחריו משפחה שלמה שנאבקת בפעימות לב מואצות ונשימות טרופות.
שקט ארוך ומתוח בבית – דממת אלחוט שלאור חוסר היכולת לקרוא שעונים בסיטואציה הכאוטית, מוערכת באורך של כשלוש דקות. רק מלמולי תפילה נשמעים מכל עבר. הדי פיצוצים עמומים שנשמעים מרחוק עד למודיעין עילית, כמו חותמים על ההצהרה האפוקליפטית של ישראל מאיר. אשר יגרנו בא לנו.