הנושאים החמים
הנושאים החמים
"אנחנו אליטה." כל יושבי השולחן בחדר האוכל המסוגנן השתתקו. כשהדוכס השיב לבנו שישב על השולחן בחוצפה, ושיחק במגפיו בזלזול.
"ומכיוון שאנחנו עילית" הוא המשיך "מתפקידנו להגן על האינטרסים שלנו. למה אתה צוחק?"
השליט החל לאבד את שלוותו כשהיורש פלט צחוק היסטרי, הוא הרים את מבטו הרציני כששאל מבלי לענות על השאלה "אז זה התירוץ שלך? אליטה? ברצינות? ככה אתה מתכוון להגן על עצמך כשיבוא יום וישאלו אותך בפנים באיזו זכות הפקרת את חייהם של חפים מפשע? זה מה שיש לך לומר להם?" היורש הצעיר, אדם, קפץ מהשולחן והתקדם צעד בכל משפט לאביו, קולו מבעבע.
הדוכס ניסה לשלוט בקולו, אולם וריד כעס צץ באמצע מצחו. "תתנצל" הוא דרש, מנסה לשמור על כבודו בפני השרים והמלכים הזרים שנוכחו באירוע.
אדם היה קרוב כעת לאביו, ולכן לחש בכאב לשקט הסקרני והמתוח שהקיף אותם "האם הייתי נאיבי או תמים כשחשבתי שתפקיד של מלך הוא להגן על האזרחים?"
אביו לחש אליו "התנצל מיד! אחרת אגרום לכל אזרחי המדינה להתנצל איתך ביחד. וזה יהיה כואב יותר..." אדם הבין למה אביו חותר, ואלוקים עדו שהוא יודע שאביו מסוגל לעשות זאת.
אביו אדם חכם. והוא מנצל חולשות מיד כשהוא מוצא אותם. ואזרחי המדינה וצדק, היו אכן החולשות שלו. ואדם שותק בכניעה. אוסף את עצמו בחזרה ומתנצל בנימוס אירופאי. בדיוק כמו שחונך.
לבסוף אביו נותן נאום שמוציא את דבריו מהקשרם ועושה ממנו בדיחה. מוציא אותו כנסיך מפונק ומרדן בפני המועצה.
למזלו אביו לא העניש אותו ישירות, אולם, אולי כדאי היה שכן יעשה זאת. כי החלופה כואבת.
ביום המחר הוא קם בלתי רלוונטי.
רשמית הוא עדיין היה היורש החוקי.אולם, איש לא התייחס אליו, לדעתו, או אפילו ביקש ממנו לחזור לתפקידו הקבועים. כלום. פשוט שקט.
איש לו מתעניין בו. אפילו המשרתים נעלמו להם בן לילה, כמו הוטל עליו חרם בלתי כתוב. הוא איבד את כל הזכויות היתר שהיו לו, בעצם, כל הזכויות בכלל. הוא סתם עוד מישהו. וזה כאב. יותר ממה שהוא חשב שיהיה לו בתור הבן האידיאליסט המנודה...
"ומכיוון שאנחנו עילית" הוא המשיך "מתפקידנו להגן על האינטרסים שלנו. למה אתה צוחק?"
השליט החל לאבד את שלוותו כשהיורש פלט צחוק היסטרי, הוא הרים את מבטו הרציני כששאל מבלי לענות על השאלה "אז זה התירוץ שלך? אליטה? ברצינות? ככה אתה מתכוון להגן על עצמך כשיבוא יום וישאלו אותך בפנים באיזו זכות הפקרת את חייהם של חפים מפשע? זה מה שיש לך לומר להם?" היורש הצעיר, אדם, קפץ מהשולחן והתקדם צעד בכל משפט לאביו, קולו מבעבע.
הדוכס ניסה לשלוט בקולו, אולם וריד כעס צץ באמצע מצחו. "תתנצל" הוא דרש, מנסה לשמור על כבודו בפני השרים והמלכים הזרים שנוכחו באירוע.
אדם היה קרוב כעת לאביו, ולכן לחש בכאב לשקט הסקרני והמתוח שהקיף אותם "האם הייתי נאיבי או תמים כשחשבתי שתפקיד של מלך הוא להגן על האזרחים?"
אביו לחש אליו "התנצל מיד! אחרת אגרום לכל אזרחי המדינה להתנצל איתך ביחד. וזה יהיה כואב יותר..." אדם הבין למה אביו חותר, ואלוקים עדו שהוא יודע שאביו מסוגל לעשות זאת.
אביו אדם חכם. והוא מנצל חולשות מיד כשהוא מוצא אותם. ואזרחי המדינה וצדק, היו אכן החולשות שלו. ואדם שותק בכניעה. אוסף את עצמו בחזרה ומתנצל בנימוס אירופאי. בדיוק כמו שחונך.
לבסוף אביו נותן נאום שמוציא את דבריו מהקשרם ועושה ממנו בדיחה. מוציא אותו כנסיך מפונק ומרדן בפני המועצה.
למזלו אביו לא העניש אותו ישירות, אולם, אולי כדאי היה שכן יעשה זאת. כי החלופה כואבת.
ביום המחר הוא קם בלתי רלוונטי.
רשמית הוא עדיין היה היורש החוקי.אולם, איש לא התייחס אליו, לדעתו, או אפילו ביקש ממנו לחזור לתפקידו הקבועים. כלום. פשוט שקט.
איש לו מתעניין בו. אפילו המשרתים נעלמו להם בן לילה, כמו הוטל עליו חרם בלתי כתוב. הוא איבד את כל הזכויות היתר שהיו לו, בעצם, כל הזכויות בכלל. הוא סתם עוד מישהו. וזה כאב. יותר ממה שהוא חשב שיהיה לו בתור הבן האידיאליסט המנודה...
