פרק כ"ז / אחותי את.
עוד לפני שהנחתי עבר מאחור, קצת לפני שעזבתי בית ומשפחה, היה בי פחד אחד שלא הירפה ממני. פיל שרבץ בחנות כלי חרסינה ולא ידעתי מתי יתעורר, מתי יתפוצץ הכל.
לפחד קראו האחים שלי, נשמות טובות שלא רציתי להכתים. ידעתי שאפרת היא הדבר הכי
גרוע בשבילם, דאגתי להתרחק.
זה לא היה קל. לפעמים רציתי ללכת לאיילה, אחות קטנה שלי, לחבק אותה חזק-חזק. להרגיש אותה. אותנו. רק אחיות.
לפעמים רציתי לדבר עם נתנאל, אח גדול, שיחה פשוטה על החיים. בלי דעות קדומות. אפס תוכחות. בסך הכל אחים.
לפעמים בערה בי התקווה שמישהו יזכור אותי טרום לילה, אחות טובה. אחות קולעת צמה סינית לילדה שובבה: אחות משחקת מחבואים בסלון ואז לוחשת "ש...בואו נהיה בשקט אמא ישנה". אחות יושבת ליד ילדה ועוזרת בשיעורי בית קשים שהמורה נתנה. אחות מנשקת פצע קטן ומבטיחה רפואה.
עדיין אחות גדולה.
***
זה קרה ביום שישי בבוקר, יצאתי עם רחל תהילה ועמליה לקנות פיצוחים לשבת הכלה של שלהבת. לא הכרתי את שלהבת, כשאמילי ניסתה לתאר לי אותה צפו מול עיני פנים של ילדה: חיוך שובב וקוקו קצר נשפך על כתפים צרות.
"היא לא קטנה מדי?", שאלתי.
"בת 17.5", פלטה רחל תהילה.
"רק הצעירות מתחתנות כאן", צחקה אמילי צחוק מר.
הבטחתי לעצמי לדבר עם שלהבת לפני שאשוחח עם הרב על השידוך שהציע. טעם מר עלה בפי בכל פעם שהרהרתי בשידוך שעומד על הפרק, לא ידעתי למה. ואולי בעצם כן. הרי אני זו אותה הילדה שמעולם לא ידעה לומר 'לא'. רק להנהן בראש מורכן ולב פצוע: כן, כן, כן.
בדרך אל שוק מחנה יהודה, הספקתי להכיר עוד נפש: רחל תהילה. תמיד ראיתי בה דמות מסתורית מעט. שקטה מדי, ממושמעת. היא לא דיברה בהערצה כלפי הרב בניגוד לאחרות. שתקה יותר מדי.
לא חלמתי שהיא לוחמת. שורדת. רק כשהיא סיפרה את קורות חייה הבנתי שאולי לכל אחת כאן יש פצע שהיא סוחבת. אולי כולנו מנסות לאסוף עבר מתפורר, לבנות הווה מחדש.
"אני החרדית היחידה מהמשפחה שלי", היא סיפרה ושביב של כאב נדבק לקולה.
בתחילה לא הופתעתי. חזרה בתשובה היה משהו שהכרתי מקרוב. אבל אז היא המשיכה:
"ופעם... כולנו היינו משפחה חרדית קלאסית מבית שמש".
איבדתי פעימה לרגע, לא ציפיתי להמשך. ופתאום כל כך בער בי לשאול אותה: "איך זה מרגיש להיות בצד ההפוך?"
"מאתגר", הצחוק שלה בכה. ידעתי להרגיש.
"אצלי זה בדיוק ההפך", שיתפתי מבלי לדעת למה. "כולם שם ביחד, בצד אחד. אותן מחשבות, אותן הנהגות, אותן הדעות. רק אני כאן, שונה. ולפעמים... כל מה שאני רוצה זה רק להרגיש דומה".
***
הגענו לשוק.
אוויר ירושלמי קידם את פנינו. רחל תהילה ואמילי חלפו בין הדוכנים, עוקבות בדבקות אחרי הרשימה המצומצמת שקיבלו מאם הבית.
רק אני, בת הכפר שלא הכירה את העיר, הסתובבתי בין אנשים, שואבת כל צליל וריח. מתמכרת לאוויר ולחלום.
ילדה קטנה לבושה בשמלה ורודה עקפה אותי בצעדים עליזים. כושי בעל כתפיים רחבות צעד במהירות משמאלי, מוזיקה רעשנית בקעה מהרמקול נייד שבידו. מוכר הדגים צעק משהו שלא הצלחתי לשמוע. המשכתי ללכת, שואבת את הריח של הגשם לתוכי, לא מצליחה להתנקות.
שני נערים בעלי כיפות גדולות וחולצות זרחניות רצו מימיני רגע לפני שעיני הבחינו בדמות מוכרת מדי. צעדי נעשו מהירים יותר רק בשביל להתרחק מההמולה ולוודא שאני לא טועה, ידעתי שלפעמים מחשבות יכולות ליצור דמיון מתעתע. חשבתי הרבה על המשפחה.
כשעמדתי מאחוריה, לא היה לי כל ספק שהנערה שעומדת לפני היא אחותי הקטנה. לא הכרתי את השתיים שעמדו לצידה. ולמען האמת, אם לא הייתי עומדת קרוב מדי, ייתכן שלא הייתי מזהה גם אותה.
הנחתי יד רועדת על כתפה הימנית, גמגמתי: "רחלי?"
היא התנערה בבהלה. לתומי חשבתי שאחרי שהיא תזהה למי שייכת היד, היא תשרוק בהפתעה, תחבק. חיכיתי שהיא תספר שהיא מתגעגעת. שכולם מתגעגעים, מחכים לי. חשבתי שהיא תשאל למה עזבתי, תתחנן שאחזור. תחזיק לי את היד, לא תיתן לי לעזוב.
אז חשבתי.
בדמיונות הכי פרועים לא ציפיתי שאחות שלי, זו שישנה איתי באותו החדר, לפעמים גם באותה המיטה. תביט בי במבט מרוחק ותשאל: "מה את רוצה?"
שתקתי. הפה שלי היה מלא בשברי משפטים. אפס מילים.
"רחלי?", אמרתי שוב. "זאת אפרת".
צחוק גדול גלש ממנה והדביק את השתיים שלצידה שנראו בדיוק כמוה: לא ברורה היא הדרך.
"אני יודעת שאת אפרת. אני יודעת שאת אחותי. ואני יודעת עוד משהו שאולי את לא יודעת: אפשר לומר שאת הרסת את המשפחה שלנו. בגללך הכל התחיל".
"רחלי? השתנית?", היו דמעות במילים שלי. לא ידעתי אם 'הרסת את המשפחה שלנו', מגיע לי.
"גם את לא נשארת אותו הדבר", היא סקרה אותי מקודקוד ועד בוהן, לגלוג בעיניה, ריחוק בקולה.
"רחלי אל תחקי אותי. אני מתחננת", הייתי נכונה לספוג כל ביזיון וכאב, לבלוע את הכל. רק מדבר אחד פחדתי. שרחלי תחקה את צעדי, תלך לאיבוד.
"אף אחד לא מחקה אותך", היא הסתובבה לאחור. השאירה את האש בוערת בין הדוכנים ההומים, קרוב לרעש ולאנשים.
הרגשתי טיפשה כשרצתי אחריה וביקשתי: "תסבירי".
היא לא הסבירה, המשיכה הלאה. שתי הנערות שהלכו לצידה המשיכו לצחוק. זיהיתי את המקום בו הן נמצאות בעולם: לא מוגדר. זכרתי את השלב הזה בחיי, וכל כך רציתי להזהיר.
לא היה את מי.
"הנה היא", קול מוכר נשב מאחורי.
"אפרת, איפה היית? חיפשנו אותך", הקול של אמילי היה לחוץ.
"מצטערת היו לי כמה סידורים", עיניי נחתו על המדרכה.
"אנחנו חייבות לחזור עכשיו", היא הביטה במהירות בשעון. ואז אמרה בחצי לחישה: "מקווה שלא יהיו בעיות".
***
לילי שבת הגיע. כולן ישבו סביב השולחן ולגמו בשקיקה את דברי התורה שיצאו מפי הרב.
כשהתעמקתי במבטים יכולתי לראות את הזיק הנוצץ בעיניים, את הצמא לדעת, לגלות. ניסיתי להיות חלק. להתחבר לשולחן השבת, לאווירה. להרגיש אחת מן השורה.
לא הצלחתי לזייף שייכות. פעם שמעתי שהאדם נמצא היכן שנמצאות מחשבותיו. ושם בדיוק הייתי: בשוק מחנה יהודה, מול רחלי ומול מילים שהמשיכו לבעור בתוכי הרבה אחרי רדת הגשם.
הייתה אווירה טובה באולם, אפשר לומר אף מרוממת. הן אכלו ושתו ושרו וצחקו ואני שתקתי.
המילים של רחלי המשיכו להיגרס בתוכי לפיסות שנעלמו והתאדו: את- הרסת- את- המשפחה שלנו.
עזבתי רק אחרי שהרגשתי שמישהו שאב את כל האוויר מהחדר. השתחלתי באיטיות מהאולם בית הכנסת, נזהרת שלא למשוך את תשומת הלב של האנשים סביבי.
שמים כהים מנוקדים באלפי כוכבים קידמו את פני. נתתי לאוויר הנקי לחדור לתוכי ולמלא את החסר. הסתובבתי סביב המבנה הישן, שקט ורוח נלחמו זה בזה. אין מנצחים ואין מפסידים.
הבטתי בשמים, בחרתי לי כוכב אחד, רחוק. עצמתי את העיניים ודמיינתי משאלת לב מתגשמת מול עיניי.
רציתי שה' יעשה לי נס ויוריד אלי את רחלי. היו בי עוד הרבה מילים שנמחצו בין הקולות, והדוכנים. איש לא שמע אותם.
לו רחלי הייתה כאן מולי, אם רק הייתה מוכנה להקשיב. אולי הייתי מספרת לה שאני לא באמת נמצאת בשום דרך. עובדה שהן שם, שרות 'לכה דודי', נושמות שבת ואוירה. עובדה שאני כאן, מחוץ לפנימייה. גם בעיני עצמי אני זרה. עובדה ששבת עכשיו וכל המשפחה יושבת סביב השולחן בסלון. עובדה שאני כאן, רחוקה מהנרות והאור.
לו רחלי הייתה כאן, הייתי צועקת לה בלי קול: 'אחרי מי את הולכת? את מי את מחקה? אני בסך הכל דף תלוש ממחברת. חרוז בודד משרשרת. קרון מנותק מרכבת שכבר מזמן נסעה'.
המשכתי להסתובב בחצר האחורית של הפנימיה, שירת ההמונים פרצה מבעד לסורגים החלודים והגיעה עד אוזניי. הן שרו "פתחי לי אחותי. פתחי לי אחות".
ואני המשכתי את הדיאלוג הדמיוני ביני לבין רחלי. פתחי לי אחותי, בטחי בי אחות. לא לתמיד, רק הפעם הזאת.
סיפור בהמשכים סודות מן החדר
