בס"ד
פרק 27-
להיות חדורת מטרה זה מקסים. בפרט כשאת קולטת שהמנהלת וכל צוות המורות עומדות להגיע לאירוסין.
"מזל שאני רק שנה הבאה בסמינר", הדסה מרוצה באופן מעצבן, משחקת בידה במברשת שיער.
"את אפילו לא קיבלת תשובה אם התקבלת עדיין!", אני מוחה את השאננות שלה. "תביאי את המברשת", אני מבקשת.
"קחי", היא מעבירה לי אותה. "זה ברור שהתקבלתי, זו אפילו לא שאלה". היא מעקמת את אפה.
"קצת ענווה לא תזיק לאף אדם. גם אם קוראים לו הדסה ימיני", אני זורקת. מנסה לחשוב על הכל, חוץ מעל המפגש הלא נחמד היום עם כל הצוות.
הדסה מתעלמת. "מה את עושה?", היא שואלת.
"קוקו עם בייביליס", עונה בחוסר עניין. מברישה בלי משים את שערי.
"למה את כזו אדישה? אח שלנו מתארס היום! איפה השמחה שלך? איפה האנרגיות?"
הפעם תורי להתעלם. "ואת?"
"אני דווקא אעשה מחליק". היא מסתכלת על תלתליה בעיון. זורמת עם ההתעלמות שלי. הדסה טיפוס שאוהב להשמיע, התגובות של השומעים פחות רלוונטיות.
"קיצור עושים החלפות", אני מסכמת בחיוך קטן.
"רק ליום אחד!" היא ממהרת לומר. "אגב, אילו חברות הזמנת?", שואלת תוך כדי מבט מעמיק במראה.
"איזה מה?", אני ממשיכה לסלסל את קצוות שערי. נוגעת בטעות בחלק החם של הבייביליס. אי.
"חברות".
חברות. שכחתי מזה לחלוטין. למה צריך בכלל להזמין. "אמ.. אני.. כאילו", אני מגמגמת.
"בטח את אפרת נעמי ושירה, נכון?"
אני שותקת.
הדסה מסיבה את מבטה לפתע, נועצת בי מבט חודר. "אל תגידי לי שלא הזמנת".
ממשיכה לשתוק.
"את רוצה להגיד לי שלא הזמנת אף אחת?", הוא פוערת את פיה.
"אני.. כלומר, אני..", מנסה להסביר.
"את נורמלית?", היא נדהמת. "למה לא הזמנת את החברות שלך?"
אולי כי אין לי כמעט כאלה? "אני לא חשבתי ש-"
"הן יכולות להיעלב!" היא קוטעת אותי. "באמת תהילה את החברות הבודדות שעוד יש לך את ככה מזניחה?"
אני מאדימה, ממש. מילותיה נכנסות כמו חץ לליבי, קורעות את הרקמה העדינה ממילא.
"אני לא מזניחה אני פשוט-", קולי דקיק, מתגונן. פגוע. פגיע.
"איך את חושבת שיהיו לך חברות ככה?", היא תוהה.
"כי אני..", אני מנסה בכל זאת.
"אחרי זה את מתלוננת שאין לך חברות...", היא נאנחת, קולה עצור.
"הדסה!" אני צועקת עליה, קולי יוצא צרוד מעט. היא לא חושבת שהיא מגזימה?
"את לא מבינה שאני רוצה לעזור לך?", היא שואלת, כמעט אפשר להאמין לה. "את יודעת איזה רושם זה עלול ליצור בכיתה? מה זה לא להזמין אפילו את החברות הטובות שלך? יחשבו שאת סנובית, שאת מתנשאת!" הדסה לא חושכת שבטה.
"שיחשבו!" אני מכריזה. הן ממילא כבר חושבות ככה.
"מה זה ש'יחשבו'?!", הדסה רועמת. "לא אכפת לך מעצמך? יש לך עוד שנתיים להעביר בסמינר, ככה את רוצה שהן ייראו? בלי חברות?"
כל מילה שלה קורעת לי עוד מיתר בלב. שתפסיק כבר, שתפסיק!
"תעשי טובה ואל תתערבי", ארס בקולי. "יש לך מספיק חיי חברה משלך. את לא צריכה להכניס את הראש שלך גם אל החברות שלי!"
"את לא מבינה שאכפת לי ממך?!" היא צועקת. "אכפת לי שלאחותי אין את ההבנה הבסיסית הזו שצריך להזמין חברות, שהן עלולות להיעלב", היא מתנשפת בקול.
"לא אכפת לי שאכפת לך", אני מטיחה בה. "את מטיפה לי פה על חברה כאילו שאת יודעת מה זה קושי חברתי בכלל!"
"אני אף פעם לא התייחסתי לחברה כעול, אף פעם לא הרגשתי יותר חכמה ונעלה מכולן, אולי בגלל זה", היא שולחת אלי מבט כעוס, מתנצח.
"אני? מרגישה יותר נעלה מכולן!?", אני שואלת. משום מה זה הכי תופס אותי. "מי שמדברת!"
הדסה לא מגיבה, חושבת רגע. "אני עושה את זה בשבילך, ולמרות מה שאמרת עדיין אכפת לי ממך", היא אומרת, ובטרם אני מצליחה לרדת לסוף דעתה היא חוטפת לי מהר את הטלפון.
"הדסה!" שמישהו יעצור את מה שהולך כאן. אחרי עשר שניות היא מניחה לי את הטלפון צמוד לאוזן. אני לא מספיקה להבין מה היא עושה והיא כבר יוצאת מהחדר בטריקת דלת.
"הלו?", אני שומעת קול מוכר בוקע מהפומית. אוי השם!
נושמת מהר עמוקות. "הלו? אפרת?"
"כן, מה נשמע?"
"ברוך השם, מצויין". מה זה מצויין? מדהים! אין מאושרת ממני בתבל. כל שמתחשק לי כעת הוא לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות כששיר מזדמר על שפתיי.
"יופי", אני כבר מזהה בקולה את השאלה המתבקשת, למה התקשרתי אליה.
הבעיה היא שלא אני התקשרתי. מה אני עושה?!
"איך יש לך זמן להתקשר אלי בכלל? אין לחץ לפני האירוסין?" היא שואלת בעניין.
הדסה הזאת! "זהו, ש... שרציתי לוודא שאת באה היום". מנסה להתעשת.
"לאירוסין?" היא קצת מופתעת, מסווה זאת היטב. או לפחות מנסה.
"כן, מרוב ההתרגשות שכחתי להזמין אתכן, את יכולה גם להתקשר לנעמי ושירה? לעדכן אותן? אני אשמח כל כך לראות אתכן, לא יודעת איך זה ברח לי מהראש...", שונאת את כל העולם באותו הרגע. אולי דווקא בגלל ההבנה שלמרות הכל הדסה צודקת. כמו תמיד. כמו כולם.
"וואו, תודה על ההזמנה!" היא מתלהבת. "אני אדבר איתן, נגיע בעזרת השם".
"איזה יופי!", יופי טהור, מזוקק. אין הגדרה יותר מדויקת. "תודה!", ממהרת לנתק. באה לכבות את הבייביליס. שוכחת שהוא עדיין מחובר לחשמל. חוטפת כוויה. הפעם רצינית יותר.
איה! אני לא צועקת. כואבת בשקט, רגילה להחניק. זורקת את הטלפון למיטה, מצידי שיישבר. יוצאת מהחדר. רצה לכיור, לשים את היד מתחת לזרם מים. שורף לי.
אחרי דקה הכאב נרגע מעט. "הדסה!" אני צועקת, אחרי הכל הלב שלי שורף יותר.
היא במטבח, מסדרת עוגות במנג'טים. "מה?", קולה כפעיית שה תמים.
"מה חשבת לעצמך בדיוק?! מי הרשה לך להתקשר לאפרת? לקחת לי את הטלפון? זה יעבור לאבא ואמא!"
היא מושכת בכתפיה. "שיהיה, הם יסכימו איתי שעברת כל גבול".
אני מגחכת. הדסה אף פעם לא עוברת גבולות פשוט בגלל שאין לה כאלה. "הם לא!" אני זועמת. יודעת שאני צודקת. אבא ואמא בחיים לא יצדיקו מעשה כמו של הדסה. "למה בדיוק את חושבת שיש לך זכות להחליט בשבילי? השיחה הזו הייתה עלולה לסבך אותי יותר מסתם לא להזמין לאירוסין".
היא לא עונה. מזמזמת לעצמה שירי חתונה.
נושכת את שפתיי. מחליטה להבליג, לשתוק. לא לחולל רעש ובלגן ביום כזה. למרות הכל.
הולכת לארון התרופות, לוקחת משם תחבושת קטנה. עוטפת את הזרת שעדיין שולחת לי איתותיי כאב קטנים. נאנחת.
איפה השמחה שלי? איפה האנרגיות?
להיות חדורת מטרה זה מקסים. בפרט כשאין לך שום ברירה אחרת.
.....